שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אילן ספירא
    7 ימים • 25.10.2016
    הגיימר בן 30
    תשכחו ממתבגרים מחוצ'קנים ומבדיחות על חנונים וגיקים. הגיימר החדש כבר מזמן גמר תיכון, יש לו עבודה קבועה ולפעמים גם ילדים, ואין לו בעיה שתרדו עליו שהוא משחק משחקי מחשב. ועוד לא אמרנו מילה על הגיימריות. עומר ברק, פעם גיימר נלהב והיום, ובכן, בן אדם מבוגר, ביקר בכנס הגיימינג הגדול בישראל, הפסיד 0:12 לילד בן שמונה ופגש את האנשים — והנשים — שלא מתכוונים לוותר על הקונסולה אפילו בגיל 40. "הכנס הזה הוא תהלוכת הניצחון שלנו, המבוגרים. לוותר על זה? בחיים לא"
    עומר ברק | צילומים: אילן ספירא

    שעה: רבע לעשר בבוקר. המקום: הכניסה לגני התערוכה בתל־אביב, שם עומד להתרחש אירוע רב־נפגעים. בצד אחד של הכביש: חבורת נערים ונערות מחופשים לשלל גיבורי־על, בדרכם לכנס הגיימרים הגדול אי פעם שנערך בישראל. מעברו השני של הכביש: שלושה נערים מגודלים עם חולצות שחורות ועליהן הכיתוב "לה פמיליה" בענק, בדרכם ללונה פארק.

     

    כחנון לשעבר — או־קיי, על מי אני עובד, כחנון גם בהווה — אני יודע בדיוק מה הנהלים במצבים כאלה: עוברים לצד השני של המדרכה, משפילים מבט ומתפללים לחזור הביתה בחתיכה אחת. 

     

    אלא שחבורת גיבורי־העל הספציפית הזאת לא מתכוונת להשפיל מבט. במקום זה היא חוצה את הכביש בגאון, מסתכלת להם בלבן של העין. השלישייה הבית"רית לא מפספסת את ההזדמנות. "מה נסגר איתכם, מפגרים?" צועק אחד מהם למחופשים. בתגובה נעצר אחד מגיבורי־העל באמצע הכביש, מסתובב ובגיבוי של חבריו נעמד מול השלושה ואומר להם: "יש משחק". או אז מדגימים החבר'ה מלה פמיליה קישור אחורי נסוג מה הוא, ובתיאום מושלם סבים על עקביהם ומתאדים אל האופק. אם הייתם מספרים את זה לילד שהייתי, הוא לא היה מאמין בחיים. גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים אל העידן החדש: זה שבו החנונים לא רק מנצחים, הם גם עושים את זה בסטייל.

     

    ואכן, יש משחק. נכון לשעה עשר בבוקר, אגב, מדובר במשחק המהנה, "כמה אנשים ידרכו לך על הרגליים". להפתעת מארגני כנס גיים אִין, אלפי הכרטיסים אזלו שבועות מראש, ולמרות השלט המזהיר שביתן 11 בגני התערוכה אינו יכול להכיל יותר מ־1,865 איש, אלפי בני אדם — מאות מהם על הרגליים שלי — צובאים על עמדת הכניסה הבודדת והעמוסה, ומספקים בוקר מאתגר ולא שגרתי לשני המאבטחים שחשבו שמצפה להם יום פשוט במשרד.

     

     
    מימין: ליז שניידר, הזוכה בתחרות הקוספליי, תחרות התחפושות בכנס. תעשיית הגיימינג העולמית מגלגלת מיליארדים של דולרים
    מימין: ליז שניידר, הזוכה בתחרות הקוספליי, תחרות התחפושות בכנס. תעשיית הגיימינג העולמית מגלגלת מיליארדים של דולרים

     

     

    חצי שעה אחר כך תגיע תגבורת בדמות עוד ארבעה מחבריהם, ויחדיו הם ינסו — לא בהצלחה מרובה מדי, יש לציין — להפריד בין הגיימרים שבחוץ לבין הקונסולות שבפנים, משימה שמתגלה, עם כל דקה שעוברת, כבלתי אפשרית לחלוטין. עם שלל המארגנים והמפיקים שהתגייסו לניסיונות להשליט סדר, והעובדה שביום השני של הכנס כבר הוסקו המסקנות וסרטי המשטרה האנמיים הוחלפו במחסומי ברזל אימתניים, נראה שיש כאן עוד מסקנה ברורה: הגיימרים השתלטו על העולם, ושיהיה לכם בהצלחה עם הניסיונות לעצור אותם.

     

    אנחנו הנורמה

     

    אמנם הקהל מורכב בחלקו הגדול מצבאות של נערים בגיל הזה שבו הם עדיין לא הפנימו עד הסוף את חשיבותו של דאודורנט, אבל יש גם לא מעט פרצופים מבוגרים בקהל. חלקם הקטן אבות לילדים שבאו כהורים מלווים — וקל מאוד לזהות אותם לפי המבט האבוד והקושי לעכל את הטירוף שמתחולל מולם; וחלקם הגדול יותר גיימרים מן המניין, ואותם תזהו לפי התיקים הירוקים הרשמיים של הכנס על הגב, המבט הילדותי והמתלהב בעיניים, ואם עדיין נשאר לכם ספק — לפי זה שהם פשוט דוחפים את הילדים המסכנים כדי לעמוד ראשונים בתור.

     

    מי שדווקא מוצא את עצמו מפריד בין ילדים שנדחפים להצטלם איתו הוא אייל שפירא, גיימר נשוי בן 37, שהגיע — מיוזמתו ומבלי שאיש איים עליו — לבוש מכף רגל ועד ראש כגיבור־העל דדפול. "לפני כמה שנים היו מרימים גבה על בן אדם בן 40 שמשחק במחשב", הוא מסביר תוך כדי שעוד ילד מבקש לעשות סלפי עם דמותו המחופשת, "אבל היום אנחנו הנורמה. רוב יצרני המשחקים הם בגיל שלנו, כי הם גדלו בעולם הזה ובאו ממנו. אנחנו הדור ששיחק באטארי ובמשחקים שחור־לבן והעתיק מדיסקטים אחד לשני, אז דווקא עכשיו שנפסיד את הכיף?"

     

     
    יגאל לוין, 35 . "אני ממשיך עם זה כי המבוגרים פשוט לא מבינים אותי. הם מדברים על מכוניות ומשכנתאות, ולי אין על מה לדבר איתם"
    יגאל לוין, 35 . "אני ממשיך עם זה כי המבוגרים פשוט לא מבינים אותי. הם מדברים על מכוניות ומשכנתאות, ולי אין על מה לדבר איתם"

     

     

    שפירא הוא לא היחיד. לא היחיד שהגיע מחופש (רוב המשתתפים בתחרות הקוספליי, המינוח המקצועי לאנשים שמבלים ימים וחודשים בתפירת תחפושות, היו באזור גיל ה־30) ובטח לא היחיד שהבריז מהעבודה כדי לשחק. "הייתי ישן פה אם היו מרשים", אומר אורן דותן, 33, מנהל מוצר ב־HP ביומיום. "זה פשוט אירוע מרגש ברמה בלתי רגילה. מגיל קטן המשחקים מחוברים לי ללב חזק־חזק, ולראות את כל זה, זה לא ייאמן. מי האמין, כשהיינו ילדים, שזה יגיע לזה? אני לא אכחיש שבתור מבוגר זה הרבה יותר קשה, כי זה בא על חשבון הרבה דברים, כמו הזמן עם החברה או המשפחה או בעיקר שעות השינה — אבל לוותר על זה? בחיים לא".

     

    על החיים ועל המוות

     

    פעם, מזמן, כשכל זה רק התחיל, גם אני הייתי אחד מהם. נסעתי על בסיס שבועי בשני אוטובוסים לבן דוד שלי בקריית־אונו כדי לשחק ב־286 שלו, סוג של דינוזאור מחשבים, ב־Qbasic Gorillas, משחק שבו היה צריך להקליד קואורדינטות ובתגובה קיבלת הודעה אם פגעת בשחקן השני או החטאת. אחר כך הגיעו ספייס אינוויידרז והנסיך הפרסי וביר טנדר — בארבעה צבעים! — ונדנודים בלתי פוסקים לאבא שלי שיקנה לנו כבר מחשב הביתה. וכמה שנים אחר כך, כשיצא פיפ"א הראשון, שקראנו לו בדיעבד פיפ"א 94', הגיע הריב הגדול אי פעם עם אבא שלי, כי לא רק שהמשחק דרש שני (!) דיסקטים קטנים (!!), שאז עלו כמו זהב, הוא גם שקל ארבעה מגה־בייט שלמים. בכל המחשב שלנו אז היו שמונה.

     

    להיות גיימר — אז קראו לזה לפלף — בניינטיז היה לא רק תחביב מוזר, אלא בעיקר כואב. מי שהעדיף את המסכים על פני הדשא שבחוץ סומן על ידי הבריונים של הכיתה, וזכה גם במכות על בסיס יומיומי מכל מי שעבר לידו וגם בצקצוקים בלתי פוסקים מהדור המבוגר יותר, שפשוט סירב להתלהב מהעניין הזה.

     

     
    אייל שפירא, 37 , בתחפושת דדפול
    אייל שפירא, 37 , בתחפושת דדפול

     

     

    23 שנה אחרי ששיחקתי בגרסה הראשונה של פיפ"א, המבוגר היחיד שמתקשה להבין את העניין הוא אני. אפילו השַלטים — למה, לכל הרוחות, יש להם עכשיו שני עיגולים לתנועה, וממתי נוספו כל כך הרבה כפתורים? — זרים לי, וילד בן שמונה כרגע הביס אותי 0:12 במשחק, שכשאני התחלתי לשחק בו הוא אפילו לא היה בתכנון.

     

    ובכל זאת, מי שניצח בטורניר הרשמי של פיפ"א 2017, ועשה קצת נעים בלב לזקנים שבינינו, הוא דווקא שלומי יפה, 26, עובד בסטימצקי, נשוי ואב לבת שנתיים. "אני כבר קשיש", הוא צוחק, "אבל האמת היא שהקושי הוא לא הגיל. העניין הוא שהמשחק השתנה לגמרי מאז שהיינו ילדים, וכל הניסיון שיש לי מהעבר פשוט לא רלוונטי. אני מודה שכאבא לילדה, אני לא מרגיש שייך כל כך לפעמים, אבל אני חושב שהיתרון שיש לי על החבר'ה הצעירים פה, כמבוגר — וזה היתרון היחיד — הוא שאני רציני יותר. הם באים בשביל הכיף, אני נלחם על החיים שלי כי עוד מעט זה נגמר. רק היום אבא שלי אמר לי שאני מבוגר ושמה בכלל אני הולך לדבר כזה, אבל זה הדבר היחיד שעוד מזכיר לי שאני ילד. הפרס שלי זה להתקשר לאשתי ולהגיד לה שניצחתי, ולדעת שהזמן שלי בעולם הזה עדיין לא הסתיים לגמרי, כי הילדים האלה מתפתחים מהר מאוד לעומתנו. אני מפחד מילדים בני 15, 16, 17, כי ברור שזה רק עניין של זמן עד שהם ידחקו אותנו החוצה. בינתיים אנחנו עדיין נותנים בראש".

     

    "העולם הזה באמת השתנה בטירוף", מסכים דותן. "זה כבר לא מה שזה היה פעם. פעם זה התאים לכל אחד, היום זה ממש מצריך סט של כישרונות. גם האחיין בן השבע שלי קורע אותי כי זמן התגובה שלהם הרבה יותר טוב. זה דורש המון דברים היום וכל לחצן יכול לעשות עשרות תרגילים. לפעמים אני ממש מרגיש שההבדל בינינו לבינם הוא שהם יודעים שהכל אפשרי ואותנו עוצר דווקא הדמיון שלנו. יש דברים שאנחנו לא חושבים אפילו לנסות לבצע עם השלט, כי בראש שלנו הם לא נראים לנו הגיוניים".

     

     

    דאני־לי זיסר, 27 . "אנחנו פה בתפקיד כפול: גם לשחק, וגם לפתוח את הדרך לדור הנשים הבא"
    דאני־לי זיסר, 27 . "אנחנו פה בתפקיד כפול: גם לשחק, וגם לפתוח את הדרך לדור הנשים הבא"

     

    לצאת מהחורים

     

    ויש בכנס הזה עוד דבר בולט לעין שמפתיע אותי, חוץ מ־17 (בחיי, ספרתי) כפתורים שלא היו על השלט של הקונסולות כשאני התחלתי לשחק: בנות. לא המון, אבל בהחלט לא מעט, ומה שיותר מגניב, כמעט כולן באזור העשור השלישי, לפעמים הרביעי לחייהן. "אנחנו מתחילות לצאת מהחורים", צוחקת דאני־לי זיסר, 27, מאפרת אפקטים ביומיום ואחת הגיימריות המוכרות בקהילה. "אנחנו פה בתפקיד כפול: גם באנו לשחק, וגם לפתוח את הדרך לדור הנשים הבא". 

     

    אבל… את בחורה. אני אסתכן בלצאת ממש זקן ושוביניסט בשאלה אחת: מה לכן ולזה?

     

    "אני חושבת שתמיד היו בנות ששיחקו, אבל רק בשנים האחרונות זה נהיה מקובל חברתית. הייתי ילדה עם עודף משקל של יותר מ־30 קילו, באתי מהקריות, ממציאות קשה, והיה לי קל לברוח למחשב כי אף אחת לא רצתה להתקרב אליי ולשחק עם הילדה השמנה. בזכות המשחקים פיתחתי את הביטחון שלי, כי את יוצרת דמות ופתאום שחקנים אחרים מעריכים אותך הרבה יותר מאשר הילדים בכיתה שלך. כשאלה שומעים שאת משחקת במחשב, הם עסוקים בעיקר בלירוק עלייך. כמוני יש עוד מלא בנות, אבל בדיוק בגלל הגישה הזאת שלך הן ממשיכות להתחבא. בגלל זה כנסים כאלה חשובים, כדי להראות להן שהן לא לבד".

     

    "נשים בתחום הגיימינג זה שינוי שפורח בישראל בעיקר בשנה האחרונה", מבארת ענבר יצחק, 27, שעובדת בחנות מחשבים. "אם היית שואל אותי פעם אם בחורים לוקחים ברצינות נשים שמשחקות במחשב הייתי עונה לך שלא, אבל דברים מתחילים להשתנות. אני בעולם הזה מגיל 13, נכנסתי לזה בטירוף ופשוט ביליתי מול המסך 24/7. גם כמבוגרת היו תקופות שלא הייתי הולכת לעבודה כי יצא עדכון עם שלבים חדשים. אנחנו יכולות להיות לא פחות מכורות מהבנים, והאמת היא שיש בנות שמשאירות לגברים אבק, לא רואות אותם ממטר, ובניגוד לעולם האמיתי כל מה שצריך לעשות זה לקחת שלט ולשחק. הכל כאן שוויוני, המשחקים לא מפלים אף אחד, וכשאת קורעת לבחור את הצורה — אין להם ברירה אלא לקחת אותנו ברצינות".

     

    "אני משחקת מגיל חמש", אומרת קרין אלדאה, 38, נשואה לנמרוד, אמא לשניים וממפעילות אחד מערוצי היוטיוב הפופולריים בישראל, טופ גיק, עם יותר מ־100 אלף עוקבים ו־40 מיליון צפיות. "והאמת היא שמעולם לא הרגשתי שייכת יותר לעולם הזה מאשר עכשיו, כי הוא עדיין שייך למבוגרים. גם בעולם, מרבית הגיימרים המפורסמים חצו כבר את ה־40. נכון שקשה לעשות את זה עם שני ילדים קטנים בבית, אבל עברנו את הימים שבהם היה מוזר שבחורות משחקות במחשב. יש המון גיימרים שאומרים לי שהפנטזיה שלהם זה שהחברה שלהם תשחק איתם".

     

    הקרב על התעלה

     

    אני שומע את הצחקוקים בקהל, שלא תחשבו. כל הירידות על חבר'ה עם חיים ועבודה וילדים שמשחקים במחשב. זה אולי הזמן להזכיר למזלזלים שבין הקוראים, שמדובר בתעשייה שמגלגלת מיליארדים. ליתר דיוק, 30 מיליארד דולר בשנה, לטענת מייקרוסופט. ולא רק עבור יצרני המשחקים.

     

    לבן אדם שכולם חולמים להיות כמוהו קוראים סאהיל ארורה, אמריקאי שגרף יותר מ־2.5 מיליון דולר בטורנירים ברחבי העולם, אבל גם לישראל יש גיבור מקומי. מדובר בטל אייזיק בן ה־24, שגרף יותר מ־700 אלף דולר עד כה, ב־67 טורנירים שבהם השתתף, וממוקם במקום ה־34 ברשימת מרוויחי כל הזמנים. והכסף שאפשר להרוויח בגיימינג הוא עוד כלום, לעומת מה שמגלגל פליקס שיילברג השוודי, שבגיל 25 מחזיק את ערוץ היוטיוב הפופולרי והמכניס בעולם על פי מגזין "פורבס", שבו הוא מראה את עצמו משחק במשחקי וידיאו. יכול להיות שזה יישמע לכם פחות דבילי כשתשמעו שהתחביב הזה הכניס לכיסו יותר מ־12 מיליון דולר רק ב־2015.

     

    אבל חכו שנייה, אל תתפטרו עדיין מהעבודה הקבועה שלכם, כי זה פחות קל ממה שזה נשמע. גם אם מתעלמים מהילדים הנושפים בעורפם של הגיימרים המבוגרים, או מבני הזוג והמשפחה שדורשים יחס — הגיל, אין דרך נעימה לומר את זה, עושה את שלו. "כל גיימר שחצה את גיל 30 מכיר את תסמונת התעלה הקרפלית", אומר שפירא. "אנחנו בגיל שכבר השנים הטובות מאחורינו, ועכשיו כואב לנו באגודלים ובאצבעות. אנחנו משחקים עם כאבים. זה כמו קריירה של כדורגלן: גיל 37 זה רגע לפני פרישה. זה השלב שאתה הופך לבלוגר, או אפילו גרוע יותר: לאלה שמשחקים עם החברים סתם בשביל הכיף".

     

    "הגיל מנצח אותנו", מודה גם יגאל לוין, 35, אב לשלושה ומפעיל ערוץ יוטיוב על גיימינג וצעצועים. "אני, למשל, כבר לא יכול לשחק משחקי אונליין, כי כל שנייה צריך להחליף חיתול או לקחת את הילדים לחוגים. אני לא יכול לדבר בשם כולם, אבל אני ממשיך עם זה כי המבוגרים פשוט לא מבינים אותי. הם מדברים על מכוניות ומשכנתאות, ולי אין על מה לדבר איתם. זה המקום היחיד שעוד מותר לך להישאר קצת ילד, ואני לא חושב שאנחנו נוותר עליו בקרוב".

     

    "בשביל הילדים כאן זה אולי אחר צהריים כיפי, אבל האמת היא שהכנס הזה הוא תהלוכת הניצחון שלנו, המבוגרים", אומרת זיסר. "תחשוב באיזה משחקים גרועים שיחקנו, כמה עבדנו בשביל להשיג גיים בוי עלוב בשחור לבן, איזה מדהים זה היה כשהגענו לשלב הזה שהיה אפשר לקחת את זה איתנו בתיק. אנחנו ראינו את זה מתפתח וגדל. רק בזכות הדור שלנו הגענו למצב הזה. היום לכל מכשיר הכי פשוט יש פי אלף יותר יכולות ממה שהיו לצעצועים הכי מתקדמים שלנו. בשביל הילדים כאן זה מובן מאליו. אנחנו, אחרי כל כך הרבה שנים במדבר, סוף־סוף יכולים להתרווח ולהיות קצת ילדים". •

     


    פרסום ראשון: 25.10.16 , 22:56