ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 ימים • 26.10.2016
    בשירות אמא רוסיה
    במשך שנים ארוכות העתיק בכיר הקג"ב ואסילי מיטרוקין אלפי מסמכים מסווגים, שתיעדו את הסודות הכמוסים ביותר של ארגון הביון הסובייטי. כשערק למערב בשנות ה־90 עם האוצר החשאי שלו, גרם לרעידת אדמה מודיעינית – ואינספור מרגלים ומבצעי חרש בכל רחבי העולם נחשפו. המסמכים כללו גם התייחסות לריגול האינטנסיבי של הקג"ב בארץ, אבל מרבית החומר הזה לא התפרסם. עד השבוע: שליח "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן קיבל גישה לפתוח ולחקור את מסמכי מיטרוקין. התוצאה: רשימה של אישים, שלפי מסמכי הקג"ב פעלו כסוכנים סובייטים בארץ – יוצאת לאור. בין האנשים ששמם מופיע במסמכי מיטרוקין כסוכנים: חברי כנסת, אנשי תקשורת, גורמי מודיעין בכירים, מהנדסים שעסקו בפרויקטים רגישים וגם קצינים שהתברגו בצמרת צה"ל. רשימת מיטרוקין – כתבה ראשונה בסדרה
    רונן ברגמן

    איש לא חשד בגבר המבוגר עטור השפם שצעד ברחובות ריגה, בירת לטביה, אל עבר שערי השגרירות הבריטית. שנים ארוכות של מיומנות בהסתרת רגשותיו כיסו היטב על סערת הנפש שהתחוללה בקרבו. הוא כבר ניסה לעניין את האמריקאים במסמכים החשאיים שברשותו, אבל נכשל: נציג הסי־איי־איי בשגרירות האמריקאית חשד שהכל בלוף ושלח אותו לדרכו. האם הבריטים יהיו אלו שיסכימו לקבל לידיהם את פרויקט חייו הסודי?

     

    הוא נכנס לשגרירות הבריטית ומילמל בשקט מול הפקיד הנדהם: "אני רוצה לדבר עם נציג המודיעין". אחרי כמה דקות ניגשה אליו דיפלומטית צעירה, שנראתה לו זוטרה למדי, ושאלה לשמו.

     

    "ואסילי, ואסילי מיטרוקין", השיב האיש עם השפם והחל לספר לה את סיפורו המדהים: כיצד הפך לבכיר בארכיון הקג"ב ונחשף לתיקי המבצעים והסודות הכמוסים ביותר; איך לאורך שנים ארוכות הוא העתיק אלפי מסמכים רגישים והבריח אותם ממטה הקג"ב; ואיפה כל האוצר הבלום הזה עכשיו.

     

    הדיפלומטית הבריטית הצעירה, שהייתה למעשה נציגה של המודיעין הבריטי, הביטה במיטרוקין בתדהמה. אם דבריו נכונים, הרי שמדובר באחת ההדלפות הגדולות מארגון מודיעיני כלשהו; אבל אולי הכל שקר? ואולי זה בכלל תכסיס רוסי?

     

     
    נורייב בהופעה
    נורייב בהופעה

     

     

    היא ביקשה הוכחה, ומיטרוקין הציג בפניה כמה מהמסמכים שברשותו. לפגישה הבאה, כחודש מאוחר יותר, כבר הביא מיטרוקין כ־2,000 מסמכים. נציג בכיר יותר של המודיעין הבריטי, שהגיע במיוחד מלונדון, בחן את החומר והבין: הבחור המשופם שמולו הוא מכרה זהב מודיעיני. לא פחות.

     

    בתוך זמן קצר יצא שירות הביון של הוד מלכותה למבצע חשאי, שבמהלכו הוברחו מיטרוקין ובני משפחתו לבריטניה. יחד עימם נחתו גם הסודות הכמוסים ביותר של הקג"ב: עשרות אלפי מסמכים שמיטרוקין העתיק והחביא בכדי חלב שהוטמנו ברצפת הדאצ'ה (בית הקיט) שלו ברוסיה. רק בודדים בבריטניה, ובראשם ראש הממשלה ג'ון מייג'ור, שאישר אישית את המבצע, ידעו על החבילה שנחתה באותו יום במדינתם.

     

    כל הדרמה הזו התחוללה ב־1992. מומחי ביון החלו לנתח מיד את המסמכים – ועלו על עוד ועוד חשיפות שמקורן בכדי החלב של מיטרוקין. היו שם, למשל, ההאזנות לשיחות הטלפון של הנרי קיסינג'ר, גניבת סודות הגרעין של ארה"ב, או החדירה העמוקה והמדהימה לדרגים הפוליטיים הפנימיים של גרמניה וצרפת. כתוצאה מהמסמכים, סוכני קג"ב בכל רחבי העולם נלכדו; שיטות פעולה חשאיות נחשפו; ומבצעי ריגול, חלקם בני שנים רבות, חוסלו. בבריטניה, בארה"ב ובמדינות ברחבי אירופה ההשפעה הייתה מיידית. הסערה המודיעינית שפרצה השפיעה גם על ישראל, אבל מרבית המסמכים של מיטרוקין על הפעילות הענפה של הקג"ב בארץ לא ראו אור מעולם.

     

    עד עכשיו.

     

     
    אחד ממוקדי הפעילות של מיטרוקין: בניין לוביאנקה, המטה הידוע לשמצה של הקג"ב במוסקבה
    אחד ממוקדי הפעילות של מיטרוקין: בניין לוביאנקה, המטה הידוע לשמצה של הקג"ב במוסקבה

     

     

     

    21 שנה קודם לכן, אוקטובר 1970.

     

    מלשכתו של יורי אנדרופוב – אז ראש הקג"ב ולימים מנהיג בריה"מ – יוצאת פקודת מבצע ברמת הסיווג הגבוהה ביותר בארגון. תחת שם הקוד "מבצע טי־אן" פירטה הפקודה את השלב הראשון של הפעולה: "מחלקה C", כך נקבע, "נדרשת להתחיל ולשגר לישראל 'בלתי חוקיים' לנסיעות קצרות".

     

    בעגת המודיעין הסובייטי, "בלתי חוקיים" הם העילית של הארגון, המקבילים ל"לוחמים" של אגף קיסריה במוסד. ה"בלתי חוקיים" עוברים מסלול מפרך, שכולל לימוד שפות, לוחמה זעירה, פעילות תחת כיסוי והכשרות מודיעיניות נוספות. בסיום המסלול הם עוברים טקס מיוחד, שמטעמי מידור בוצע לכל לוחם בנפרד. שיאו של הטקס היה בשבועה מלודרמטית, שבה הכריז החניך: "כבן המולדת אעדיף למות מאשר לבגוד בסודות שהופקדו בידיי... בכל פעימה מפעימות ליבי, בכל יום שעובר, אני נשבע לשרת את המפלגה, את המולדת ואת העם הסובייטי".

     

     
    פרופ' אנדרו
    פרופ' אנדרו

     

     

    מחלקה C הפעילה את ה"בלתי חוקיים" ונחשבה לסודית ולחשובה ביותר בארגון. פקודת מבצע טי־אן ממשיכה לפרט: "הם (הבלתי חוקיים) יעבדו בישראל ויפַתחו שם מערך קשרים ורשת פעילוּת, במטרה להקים בישראל 'בסיס בלתי חוקי' וכדי לשלוח לישראל 'בלתי חוקיים' לשהייה ממושכת".

     

    מבצע טי־אן נולד מתוך תסכול מתמשך של הרוסים. במשך שנים ראה הקג"ב בישראל יעד מועדף לאיסוף מודיעין ופרש בארץ רשת סוכנים שהופעלה ממתקני השגרירות והקונסוליה הסובייטיות ברחבי הארץ. רבים מה"דיפלומטים" הסובייטים בארץ היו אנשי מודיעין, שגייסו והפעילו מספר גדול של מרגלים וסוכנים — חלק ביודעין וחלק שלא ביודעין.

     

    אבל גן העדן המודיעיני הזה הסתיים ב־12 ביוני 1967. אחרי מלחמת ששת הימים ניתקו כל חברות ברית ורשה (זולת רומניה המרדנית) את קשריהן עם ישראל. גנרל אולג קלוגין, לשעבר אחד מראשי הדירקטורט הראשון של הקג"ב — החלק בארגון שהיה אחראי על איסוף המודיעין והמבצעים המיוחדים מחוץ לבריה"מ – תיאר לי את המצב כך: "בבת אחת הפכנו עיוורים למתרחש בישראל".

     

    הביון הסובייטי ניסה לפעול דרך הכנסייה הרוסית בירושלים, אבל הנתיב הזה היה איטי מדי עבור אנדרופוב. אמנם אחד מהחשובים שבסוכנים, מרקוס קלינגברג מהמכון הביולוגי בנס־ציונה, יצא מדי פעם לכנסים בחו"ל ושם המשיך בדיווחיו לסובייטים; אבל עם רוב הסוכנים האחרים – הקשר פשוט התאדה.

     

     
    ח"כ משה סנה
    ח"כ משה סנה

     

     

    וזו בדיוק הסיבה שאנדרופוב החליט לפתוח במתקפת המודיעין שפקודה טי־אן חוללה. הוא הקצה חמישה "בלתי חוקיים", ארבעה גברים ואישה אחת, לטובת הפרויקט. זהו מספר חריג בעולם הביון: כל לוחם שנבנה לו סיפור כיסוי הוא מבצע לוגיסטי ומודיעיני מורכב, שמצריך אמצעים רבים. כאשר מבצע כולל חמישה לוחמים בבת אחת, המשמעות היא אחת: זה מאוד־מאוד חשוב לבוס. או לבוס של הבוס.

     

    תיק המבצע, הנחשף כאן לראשונה, מתאר את הלוחמים שנבחרו: שמות הקוד "קארסקי", "פאטרייה", "רוּן" (לוחמת) ו"יוריס", שהוצגו בהתאמה כאזרחי קנדה, ספרד, מקסיקו ופינלנד. כולם היו אנשי מבצעים מיומנים בקג"ב, ולכל אחד מהם נתפר סיפור כיסוי ארוך ומפורט, שיסביר את שהותם בישראל. במהלך 1971 סיירו הארבעה בארץ כדי לחזק את סיפור הכיסוי שלהם. כל הפעילות הזו התרחשה מתחת לאפו של השב"כ, שלא ידע (וייתכן שאינו יודע עד עצם פרסום שורות אלה) על אודות המתקפה.

     

    מעל הארבעה, כמפקד מבצע טי־אן כולו, הוצב לוחם בכיר ומצטיין, שכבר יצא לכמה שליחויות חשאיות. שם הקוד שלו היה "קרבצ'נקו" ושמו האמיתי היה סא"ל יורי פיודורוביץ' לינוב. הוא דיבר שמונה שפות והיה אמור לשמש את הקג"ב בחדירה לאמריקה, אך הוסט למורת רוחו לישראל. ללינוב נתפר סיפור כיסוי של סוכן ביטוח אוסטרי שמתגורר באירלנד, בשם קרל ברנט מוטל.

     

    לינוב וארבעת הלוחמים שתחת פיקודו היו אמורים להמשיך את הקשר עם רשת סוכני הקג"ב שכבר גויסה. הרשימה הזו, כפי שהיא עולה ממסמכי מיטרוקין, מעוררת גם היום התפעלות. בין השאר היא כוללת חברי כנסת; אלוף ותיק בצה"ל, שכיהן עד זמן לא ארוך לפני כן כחבר המטכ"ל; שני שגרירים זרים; פקידה בכירה בשגרירות גרמניה בארץ; אחד ממקימי משק המים בישראל, שנטל תפקיד חשוב בהקמת המוביל הארצי (נושא שלו ייחס הקג"ב חשיבות אסטרטגית); הוגה דעות חשוב; כמה אנשי תקשורת; ושני סוכנים מעומק קהילת המודיעין, אחד מהם תחת שם הקוד "מלינקה", שהיה ככל הנראה בכיר באגף לריגול נגדי של השב"כ (ראו מסגרת). וזו רק רשימה חלקית.

     

     

     

    2. ח"כ אלעזר גרנות 3. ח"כ יעקב ריפתין עם דוד בן־גוריון. "לא היה ולא נברא", קובעים בניהם של סנה וריפתין
    2. ח"כ אלעזר גרנות 3. ח"כ יעקב ריפתין עם דוד בן־גוריון. "לא היה ולא נברא", קובעים בניהם של סנה וריפתין

     

     

    המפקד לינוב הגיע לישראל פעמיים כדי ללמוד את השטח. בפעם השנייה, ביוני 1971, הוא אף הצטרף לאולפן לעברית בירושלים וסיים כתלמיד המצטיין במחזור. הוא ניצל את ביקוריו לסיורים בקרבת אתרים אסטרטגיים, לרבות הכור בדימונה, בסיסי צבא ומתקני המוביל הארצי. המידע שאסף שודר למפעיליו בעזרת מקלט רדיו, שהוסתר בחדר ששכר במלון גרנד ביץ' בתל־אביב. בפעם השלישית שלינוב נחת בישראל, בפברואר 1973, הוא החל לעסוק במשימה העיקרית שנועדה לו: חידוש הקשר עם רשת הסוכנים.

     

    לינוב לא הספיק הרבה. הסוכן הראשון שפגש, בשם הקוד "ליאון", דווקא אחד מהפחות חשובים ברשימה, סיפר לחברו על האירוע. הוא לא ידע שהחבר מקורב למישהו מהשב"כ, ו"ליאון" נעצר לחקירה. השב"כ הציע לו לשתף פעולה תמורת הקלה בתנאי העמדתו לדין, ו"ליאון" נשבר והסכים. לפגישה הבאה בין "ליאון" ובין לינוב הצטרפו בחשאי גם אנשי היחידה המבצעית של השב"כ. "מהרגע שהחוליה המבצעית 'לקחה' את לינוב בעיקוב, הזמן פעל לטובתנו", משחזר איש שב"כ שהיה מעורב במבצע. "התוכנית הייתה להמשיך לעקוב אחריו זמן רב, וכך לאסוף את המידע על פעילותו והרשת שהוא אמור להפעיל".

     

    אלא שבנקודה זו, מסיבות שעד היום שנויות במחלוקת בקרב ותיקי השב"כ, קיבלו אנשי המבצעים הוראה לעצור את לינוב — ומיד. טרם מעצרו הצליח לינוב להשמיד את ניירותיו ולהשליכם לאסלה. "התקווה הגדולה שלנו, לחשוף את רשת הסוכנים, ירדה לטמיון בגלל אותה הוראה מוזרה", אומר איש השב"כ. לינוב הודה בחקירתו כי הוא אכן "בלתי חוקי" של הקג"ב, סיפר על הקריירה שלו בארגון, ואף חשף טפח מפעילותו בישראל. הוא נידון ל־18 שנות מאסר, אך שוחרר באוגוסט 1974 בעסקת חילופי אסירים. למרות שבשב"כ התגאו מאוד בלכידה של לינוב, איש הקג"ב הבכיר ביותר שנתפס אי פעם בישראל, הנזק שנגרם כתוצאה מהמעצר המוקדם היה גדול מאוד. כשחזר לבריה"מ זכה לינוב ליחס נוקשה ומשפיל בגלל שנתפס ונחשד כי הסגיר רבים מהסודות שידע, אבל מתיק המבצע שחושף "ידיעות אחרונות" השבוע עולה כי הוא לא הסגיר לשב"כ את ארבעת ה"בלתי חוקיים" האחרים וכמעט אף אחד מהסוכנים שהם הפעילו. "מלינקה", למשל, המרגל שהיה ככל הנראה שתול עמוק בתוך האגף לריגול נגדי בשב"כ, היה יכול להמשיך לפעול באין מפריע.

     

     

    מיטרוקין, אחרי העריקה. המסמכים שהעתיק הביאו עד כה לחשיפה של יותר מאלף סוכנים
    מיטרוקין, אחרי העריקה. המסמכים שהעתיק הביאו עד כה לחשיפה של יותר מאלף סוכנים

     

     

    רבות סופר על הריגול הרוסי נגד ישראל והיהודים — בספרים, כתבות, מאמרים וסרטים — רוב העדויות הן מפי אנשי שב"כ שלכדו מרגלים סובייטים בישראל. מעולם לא נחשף בפני הציבור כיצד נראו המבצעים מהצד השני – מבעד לעיני הקג"ב.

     

    עד השבוע. ההצצה חסרת התקדים הזו מתאפשרת בזכותו של אותו ואסילי מיטרוקין, האיש וכדי החלב. מיטרוקין, יליד 1922 ביוראסובו שבמרכז רוסיה, התגייס ב־1948 ל־MGB, הארגון שיהפוך לימים לקג"ב. לאחר הכשרתו השתתף בכמה פעילויות בחו"ל. מהר מאוד נטש את התחום המבצעי ובזכות השכלתו הרחבה, ידיעת השפות שלו, זיכרונו הפנומנלי והקפדתו על הפרטים, הוא הוצב בצומת אסטרטגי: בארכיון הדירקטורט הראשי הראשון, ששכן בתחילה במפקדת הקג"ב, בבניין לובליאנקה הידוע לשמצה במוסקבה.

     

    כלפי חוץ היה מיטרוקין עובד מצטיין ומסור, אבל מתחת למעטה הקשוח והקפדן שכנה נשמה מרדנית, רגישה ומיוסרת. "התחלתי לקרוא על הטיהורים ההמוניים ואמצעי הדיכוי הנוראיים שהופעלו נגד העם הסובייטי, ולא יכולתי להאמין כי רֶשע כזה קיים", הוא יספר לימים לפרופ' כריסטופר אנדרו מהפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת קיימברידג'. אנדרו הוא מחשובי ההיסטוריונים החוקרים את עולם המודיעין וההיסטוריון של קהילת הביון הבריטית. "הכל היה פרי מחשבה מכוונת, מתוכנן מראש, מוכן לפרטי פרטים", המשיך מיטרוקין, "זה היה שוק נורא עבורי לקרוא דברים כאלה".

     

    נדמה כי מה שהביא להתפכחות הסופית של מיטרוקין היה הוראה מספר 0051 של אנדרופוב מאמצע 1968, שבה פקד על החמרת האמצעים נגד מתנגדי השלטון מחוץ לבריה"מ ובתוכה. מתוך ההוראה הזו נולד המבצע, שהוציא את הארכיונאי של הקג"ב לגמרי מכליו. מיטרוקין היה חובב מחול ואוהד מושבע של להקת הבלט קירוב, וליבו נחמץ כשכוכב הלהקה המיתולוגי רודולף נורייב ערק למערב ב־1961. אבל כשקרא בחומר המסווג שהמודיעין הסובייטי מתכנן לנורייב "תאונת דרכים" שתהפוך אותו לנכה – משהו בתוכו נשבר סופית.

     

     
    ח"כ אלעזר גרנות
    ח"כ אלעזר גרנות

     

     

    מיטרוקין היה נחוש לעשות משהו, "כדי שהעולם יידע על הזוועות שהארגון הזה חולל". הוא החליט להתחיל להעתיק קטעים מתוך המסמכים הרגישים והסודיים מאוד שזרמו תחת ידיו, כדי שיום אחד יגיעו למערב ויפורסמו. מיטרוקין ידע היטב, כי אם ייתפס צפוי לו גורל אחד בלבד.

     

    הוא פעל בשתי שיטות. הראשונה הייתה רישום אינספור פתקים לאורך היום, כביכול כדי לסייע לו בעבודת התיוק, ובכל פעם שסיים, השליך בהפגנתיות את הפתק לאשפה. בסוף היום, כשאיש לא ראה, ניגש לפח, אסף את הפתקים ותחב אותם בסוליות נעליו. השיטה הזו עבדה, אך הייתה איטית מדי, ומיטרוקין החל לקחת הביתה בנעליו מסמכים שלמים ולהעתיק אותם שם.

     

    אחר כך הגיע למסקנה שכתב ידו אינו קריא מספיק, והיות וידע שיש סיכוי סביר שהוא לא יהיה בסביבה (ואולי אפילו בחיים) כדי לפענחו, החל להקליד את החומר במכונת כתיבה. כאן נוצרה בעיה חדשה: בבריה"מ, סרטי הדיו של מכונות הכתיבה היו תחת פיקוח ושמות רוכשיהם הועברו לדירקטורט השני (האחראי על ביטחון הפנים). מיטרוקין ידע שאם יקנה סרטי דיו בכמויות גדולות, הוא עלול לעורר חשד. לכן נהג לשבור מילוי של עטים ולהרטיב בדיו שזלף ממנו את הסרטים, כדי לעשות בהם שימוש נוסף שוב ושוב.

     

    וכך, בנחישות, בעבודה סיזיפית ותחת אימה תמידית כי יילכד ויוצא להורג, העתיק מיטרוקין לאורך השנים אלפי מסמכים. את המידע הצפין בכדי החלב שנקברו מתחת לדאצ'ה שלו בפאתי מוסקבה. מכיוון שלא חסרו מסמכים והמידע לא דלף – איש לא חשד בו.

     

     
    יורי לינוב
    יורי לינוב

     

     

    ב־1986, אחרי כמעט שני עשורים של העתקה, יצא מיטרוקין לגמלאות והחל לבדוק כיצד להעביר את האוצר שלו למערב. נפילת הגוש הקומוניסטי זמן קצר לאחר מכן פתחה בפניו חלון הזדמנויות. מיטרוקין נסע לריגה, בירת לטביה. בתחילה ניסה לעניין את האמריקאים במסמכים, אולם הם, כאמור, חשדו שמדובר בזיוף. ואז צעד לאותה פגישה גורלית בשגרירות הבריטית. בנובמבר 1992, מיטרוקין, משפחתו וכדי החלב היקרים מפז – נחתו על אדמת אנגליה.

     

    הביון הבריטי שיכן את מיטרוקין בבית מבטחים שמור בקפידה והקים צוות מיוחד לטפל במסמכים. כמה ארגוני מודיעין במערב קיבלו גם הם גישה לחומר. גם מערכת הביטחון הישראלית קיבלה כמה ממסמכי מיטרוקין. נכתב שם על אלוף בצה"ל שהקג"ב עשה בו שימוש; ויועץ רב עוצמה שהושתל בארץ בתחילת שנות ה־70 והפך לימים לדמות בולטת במוקדי הכוח בישראל. זו הייתה רק טיפה בים.

     

    ארבע שנים אחרי שהגיע לבריטניה, דלף הסיפור על מיטרוקין לתקשורת באירופה – והתפרסם ברעש גדול. בתחילה ניסו במודיעין הרוסי לגמד את האירוע ואף ללעוג למסמכי מיטרוקין, אבל ככל שהפרסומים סיפקו עוד ועוד פרטים, כבר לא היה ספק שמדובר באחת הדליפות הגדולות בהיסטוריה של המודיעין. ההערכות הן כי עד כה חשפו מסמכי מיטרוקין כאלף (!) סוכנים בכל רחבי העולם.

     

    בסוף 1995 פגש את מיטרוקין פרופ' אנדרו (גילוי נאות: המנחה שלי בדוקטורט וחבר אישי – ר"ב) בבית מבטחים של הביון הבריטי, והם החלו לכתוב ביחד ספר המבוסס על המסמכים שדלפו. ב־1999 פורסם החלק הראשון, שעורר תגובות בינלאומיות סוערות וגרם נזק חסר תקדים לקג"ב. "מהחומרים שואסילי העתיק", אמר לי פרופ' אנדרו כששוחחנו לאחרונה בביתו בקיימברידג', "עלה באופן הברור ביותר כי בריה"מ ובמיוחד שירותי המודיעין שלה אכן היו, כביטויו של הנשיא רייגן, 'אימפריית הרשע'. הם פעלו באגרסיביות ואכזריות נוראיות נגד כל מי שנראה בעיניהם כאיום ולא חסכו מאמצים ושיטות נואלות כדי להשיג את מטרתם". ב־2005, כשנה אחרי מותו של מיטרוקין, פורסם החלק השני של הספר, ובו גם התייחסות מסוימת למזרח התיכון ולישראל.

     

    לפני כמה חודשים הופקד ארכיון מיטרוקין במתחם שמור בספרייה של צ'רצ'יל קולג' בקיימברידג'. בפעם הראשונה, ותחת השגחה קפדנית של צוות ספרנים חרד, ניתן לגשת לתיקים הסודיים. בחצי השנה האחרונה עסקנו בצילום החומר, תרגומו מרוסית, מיונו, עיבודו והצלבתו עם נתונים נוספים. עיקרי הדברים יובאו בסדרת הכתבות המיוחדת, שראשיתה השבוע.

     

    לא את כל החומר אנו יכולים לפרסם. הביון הבריטי הסיר כמה מסמכים חשובים מתוך התיקים שניתנו לנו ונוגעים למדינת ישראל. נדמה כי ההתערבות הזו של שירותי ביון בניסיון למנוע פרסום פרטים, למרות שהחומר בא מתוך ארכיון הקג"ב, מעידה יותר מכל על החשיבות של הדברים, גם שנים אחרי שהתרחשו.

     

    ועוד שני סייגים חשובים לגבי היקף מסמכי מיטרוקין: האחד, לא תמיד ברור מהמסמכים באיזו פעילות בדיוק עסקו אלו שהוגדרו במסמכים "סוכנים". בהחלט ייתכן כי חלקם ראו בשיחות הללו מגע אינטלקטואלי לגיטימי עם דיפלומט רוסי. והסייג השני: זהו בשום אופן לא כל ארכיון הקג"ב, אלא רק מה שמיטרוקין מצא כחשוב ושהיה לו את הזמן והיכולת להעתיק. יש פרשות רבות שבהן התיקים אינם נוגעים כלל. עם זאת, החומרים שנפרסם החל מהשבוע מתוך ארכיון מיטרוקין בנוגע לישראל מספיקים כדי להבין איזה מאמץ מודיעיני כביר השקיעה בריה"מ במדינת היהודים.

     

    ושהמאמץ הזה, במקרים רבים – אולי רבים מדי – גם נשא פרי.

     

    הגבול החמקמק

     

    על דבר אחד אין עוררין: מעיון במסמכי מיטרוקין עולה כי מיום הקמתה הייתה ישראל יעד מועדף של הסובייטים. בכיר הקג"ב קלוגין מאשר: "בריה"מ הצביעה בעד הקמת ישראל מתוך תקווה שהמדינה הצעירה תהפוך לפרו־סובייטית. כשהתקווה הזו נכזבה וישראל פיתחה קשרים טובים עם המערב, היא הפכה ליעד חשוב מאוד לחדירה מודיעינית".

     

    לא תמיד פעל הקג"ב ישירות; לעיתים הריגול בארץ בוצע על ידי שירותי ביון של מדינות אחרות מהגוש הסובייטי. על פי התיקים של מיטרוקין, הצליח למשל שירות המודיעין הבולגרי להחדיר לישראל בין 1947 ל־1950 לא פחות מ־36 יהודים שגויסו כסוכנים. במסמכי מיטרוקין נכתב על אחד מהם, ששימש עיתונאי זמן מה והשיג עבודה במזכירות של הנשיא הראשון חיים ויצמן. מבחינת הרוסים, זהו גיוס בעל משמעות של מקור היושב בצומת מידע מרכזי.

     

    קשר עם סוכן בולגרי נוסף, שקיבל את שם הקוד "פרֶץ" ונמשך עד 1975, הוא דוגמה לשיטת עבודה אחרת של הביון הסובייטי ברחבי העולם: גיוס של פעילי מפלגות קומוניסטיות. לפי מסמכי מיטרוקין, "פרץ" הוא שמו האמיתי של שלמה שמלי, חבר הוועד המרכזי של מק"י, חברו הקרוב של מאיר וילנר, ש"נולד בסופיה בתאריך 14.03.1922. ואשר שימש סוכן של הבולגרים עד 1975", ככתוב במסמכים. שמלי וחברים נוספים במפלגה הקומוניסטית, שגויסו בידי הבולגרים, מוגדרים "סוכנים טובים ונאמנים". את תגובת משפחתו של שמלי לא הצלחנו להשיג.

     

    לא רק המפלגה הקומוניסטית הייתה יעד. בתחילת שנות ה־50 פתחו הרוסים במבצע רחב היקף, תחת שם הקוד "טרֶסט", לחדירה לתוך מפ"ם. על פי מסמכי מיטרוקין, הייתה להם הצלחה לא מבוטלת: הקג"ב, כך נטען, גייס את יעקב (קובה) ריפתין, שכיהן כח"כ מטעם המפלגה בשנים 1949 עד 1965. באחד ממסמכי מיטרוקין נכתב כי הוא "היה חבר בוועדת הביטחון והיחסים הבינלאומיים (הכוונה לוועדת החוץ והביטחון – ר"ב) של הכנסת". לפי מסמכי מיטרוקין הוא העביר באופן קבוע מסמכים מסווגים, כולל סודיים ביותר, לשגרירות הסובייטית. בנו של ריפתין מסר כי מדובר ב"קשקוש" (התגובות המלאות – ראו במסגרת).

     

    פוליטיקאי אחר ממפ"ם, שעל פי מסמכי מיטרוקין העביר מידע בנושא מדיניות החוץ הישראלית, היה ח"כ משה סנה, ששימש ראש המפקדה הארצית של ההגנה ולאחר מכן איש ציבור בולט. המידע שעל פי הטענות העבירו ריפתין וסנה חיזק אצל הסובייטים את הנחת העבודה שישראל מפתחת יחסים מיוחדים עם ארה"ב. כך, למשל, באוגוסט 1952 העבירה שגרירות בריה"מ בתל־אביב דוח למוסקבה, שהסתמך על המידע שהעביר סנה, שעל פיו שר החוץ משה שרת דוגל במדיניות שישראל צריכה ללכת בעקבות ארה"ב ללא כל תנאים מוקדמים והסתייגויות. אפרים סנה, בנו של משה סנה: "לא היה ולא נברא. לאבא לא הייתה נגיעה לסודות המדינה".

     

    חבר כנסת נוסף ממפ"ם המופיע במסמכי מיטרוקין כמי שגויס בידי הקג"ב מכונה במסמכי הקג"ב בשם הקוד "גרנט" ונטען שם כי הוא "גר בקיבוץ שובל, ליד באר־שבע". במסמכי מיטרוקין נכתב כי מדובר בלא אחר מהמשורר והפוליטיקאי הבכיר אלעזר גרנות, ששימש אף הוא כחבר ועדת החוץ והביטחון וכמזכ"ל המפלגה. אחרי פרישתו מהכנסת שימש שגריר ישראל בדרום־אפריקה. על פי מסמכי מיטרוקין, גרנות גויס בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, והקשר עימו נותק עם פינוי השגרירות ב־1967. יש לציין כי המסמכים לא מציינים איזה חומר בדיוק מסר גרנות לקג"ב. הגבול שבין "שיחות אינטלקטואליות" לבין ריגול ומסירת מידע הוא חמקמק מאוד. כפי שכבר ציינו, ייתכן שגרנות – כמו גם אישים אחרים שהוזכרו במסמכי מיטרוקין — סבר כי הוא מקיים מגע אינטלקטואלי לגיטימי עם דיפלומט רוסי. דן גרנות, בנו של חבר הכנסת, מספר כי היה עד כילד לפגישות ליליות בינו ובין קוטוב, שהגיע במכונית דיפלומטית, "והביא עימו וודקה משובחת ונקניקים הונגריים מעולים". עם זאת, גרנות אומר כי "לאבא שלי לא הייתה כל נגישות למידע מסווג, כך שגם לו היה רוצה - לא הייתה לו אפשרות להיות מרגל".

     

    ב־1953 החלו עבודות הסלילה של פרויקט המוביל הארצי, המפעל הלאומי האזרחי היקר והחשוב ביותר של המדינה בעשורים הראשונים לקיומה. בישראל סיווגו את פרטי הפרויקט כ"סודיים" וניסו להסתירם במשך שנים ארוכות. הקג"ב הוציא הוראה דחופה לנסות לגייס סוכנים שיביאו מידע מהימן על הפרויקט.

     

    על פי מסמכי מיטרוקין, ב־1956 גויס הסוכן ששם הקוד שלו "בוֹקֶר" ושמו האמיתי יעקב ורדי, מהנדס, חבר הנהגת השומר הצעיר ואחד מהאבות המייסדים של משק המים בישראל. ורדי היה מראשי ארגון תה"ל (תכנון המים לישראל), שבו עבד עד 1987, והיה בעל תפקיד מרכזי בפיתוח המוביל הארצי. הוא גם היה יועץ בכיר לוועידת שביתת הנשק עם מדינות ערב ב־1967, שחלק מהדיונים בה היו סביב נושא המים. על פי תיקי מיטרוקין, לאורך הזמן הפעילו אותו שלושה מפעילים בכירים של השלוחה בישראל, רמז לחשיבות הגבוהה שייחסו לו בקג"ב. בכיר במשק המים, שעבד לצידו, אומר: "קשה לי להאמין שהדברים האלה נכונים".

     

    "בוקר" לא היה המהנדס היחיד שגויס, על פי מיטרוקין. סוכן נוסף עלה ממוסקבה ב־1970 והיה בעל חשיבות גדולה מאוד בעיני הרוסים. על פי המסמכים, הסוכן "מגרסקו" למד באוניברסיטה העברית ואף נידב את שירותיו ל"נתיב", הארגון הממונה על הקשר החשאי עם יהדות בריה"מ, כדי לנסות להשיג מידע על אודותיו ולפגוע בפעילותו.

     

    באותה תקופה רשמו הרוסים הצלחה נוספת, כשגייסו את איש משרד החוץ, הכלכלן זאב אבני (וולף גולדשטיין). אבני נלכד, נחקר, הודה והועמד לדין בחשאיות רבה. רק כעת, מתוך מסמכי מיטרוקין, ניתן להעריך באמת מה היה היקפו האדיר ורגישותו הרבה של החומר שמסר והנזק שגרם אבני, או הסוכן "צֶ'ק" בקוד הקג"ב. אבני אמנם התקבל לעבודה במשרד החוץ, אך החל מ־1952 יצא לשליחויות בבריסל, בלגרד ואתונה, שם פעל גם עבור המוסד והשב"כ. במסמכי הקג"ב נכתב עליו כי הוא "נספח מסחרי בשגרירות הישראלית בבלגרד ולוחם של המודיעין הישראלי ביוון ובמערב גרמניה".

     

    המבצעים שביצע אבני עבור המוסד חשפו לפניו את פעילות הארגון באירופה. על פי מסמכי מיטרוקין, בשנים 1956־1955 העביר אבני לראש שלוחת הקג"ב בבלגרד את צופני הקשר (בלשון המודיעין מח"פים, ראשי התיבות של "מפתח חד־פעמי") של משרד החוץ באירופה. כמו כן הועבר מידע רב על לוחמים וסוכנים של המוסד באירופה. אחרי שחרורו מהכלא, אבני עבד כפסיכולוג קליני (שסייע רבות גם לחיילים נפגעי הלם קרב) והתגורר בקיבוץ משמרות. הצנזורה התירה לפרסם את הפרשה רק בשנת 1993, כשאבני כתב את קורותיו בספר שכתב על המקרה בשם "פרשת פיגמליון", כשמו של המבצע ללכידתו בשב"כ.

     

    "לדעת הכל ומהכל"

     

    מסמכים רבים בארכיון מיטרוקין מצביעים על עלייה חדה בנפח הפעילות של הקג"ב ככל שהתקרבה מלחמת ששת הימים. במקביל צבר האגף לריגול נגדי של השב"כ יותר ויותר ניסיון בלכידת מרגלים. כך, למשל, השב"כ פיתח סוג של מבחן לגבי הסגל של השגרירות: אם "הנציג הדיפלומטי" התגורר מחוץ לבניין השגרירות, סימן שהרוסים סומכים עליו – כלומר יש סבירות גבוהה שהוא איש ביון. ואם הנציג מתגורר בתוך השגרירות, היכן שאפשר "לפקוח עליו עין" – עולה הסבירות שמדובר בדיפלומט אמיתי. פעילות מודיעין נוספת של הביון הסובייטי התקיימה בקונסוליה הרוסית בירושלים ובחצר סרגיי במגרש הרוסים.

     

    בסוף 1963 הגיע לשגרירות "נספח תרבות" חדש בשם יורי קוטוב, ששכר יחד עם אשתו גלינה דירה ביפו. לשב"כ היה ברור מיד כי קוטוב הוא איש קג"ב, ודירת הזוג הייתה תחת מעקב תמידי. קוטוב לא התאמץ במיוחד להסתיר כי עסק בריגול: באותה עת יהודי בריה"מ היו מעין "ערובה" לכך ששלטונות ישראל יבלעו לא מעט צפרדעים כאלו.

     

    מבחינת המודיעין הרוסי, זו הייתה תקופה מוצלחת. לא זו בלבד שהצליחו לגייס סוכנים ומרגלים מקומיים, הנוחות והחופש שבהם פעלו בארץ איפשרו להם לפנות גם לדיפלומטים זרים – ולנסות לגייסם. בעולם הביון, גיוס כזה נחשב יוקרתי במיוחד: סגל דיפלומטי של מדינה מסוימת חשוף למידע רב, לאו דווקא בנוגע לישראל; ודיפלומט זוטר שמגויס היום יכול להיות בעוד כמה שנים שגריר או קונסול במדינה חשובה. גיוס יוקרתי כזה נחשב ל"בונה קריירה" בקג"ב.

     

    כך, למשל, על פי מסמכי מיטרוקין, גייס הקג"ב בארץ את רוזה קוסטליאנס, שגרירת מקסיקו, משוררת מוכרת בארצה. שם הקוד "גֶרדַה" הוצמד לאזרחית מערב־גרמניה, שעבדה בתפקיד מנהלתי בשגרירות גרמניה בישראל; הסוכן "צָ'אל", ששמו האמיתי בר היינץ, היה ראש לשכתו של שגריר אוסטריה בישראל. "צ'אל", נאמר באחד מהדיווחים למרכז המוסקבאי של הקג"ב, "מסר מידע רב לקג"ב על פעילות של המודיעין הישראלי נגד בריה"מ, וכן על ראש מרכז התיאום של שירותי הביון הישראליים, הלפרין (הכוונה לראש המוסד איסר הראל־הלפרין – ר"ב)".

     

    בשלב מאוחר יותר, נטען במסמכי מיטרוקין, גויס גם דיימר קרלוס, שם הקוד "רוֹן", ששירת פעמיים בישראל, ראשית כדיפלומט מן השורה ואחר כך כשגריר צ'ילה בישראל; וגם יאמנדו לה־גווארדיה, שגריר אורוגוואי, גויס כסוכן.

     

    הקג"ב נהג לגייס גם אנשי כמורה מכל רחבי המזרח התיכון. במסמכי מיטרוקין צוין למשל, גיוסו של הסוכן "סיד", ששמו האמיתי יוליאן מרסיאדיס איזידור, מי שהיה הארכיבישוף של נצרת והגליל מטעם הכנסייה היוונית האורתודוקסית. המסמכים מציינים כי גורם נוסף שגויס בהפעלה משותפת של השלוחה בביירות ובתל־אביב הוא הסוכן "אוֹגְנֶב", ששמו אדריאן אולג'ניקוב, המשמש כיום באחד מתפקידי הכמורה הבכירים במזרח אירופה — הארכיבישוף של סנט־פטרסבורג. למרות כמה פניות ברוסית בבקשה לתגובה לכנסייה של סנט־פטרסבורג — לא התקבלה כל תשובה.

     

    מפעילי הסוכנים של הקג"ב התעניינו במיוחד בעיתונאים. להם, כך האמינו, יש נגישות למידע רב וסודי. על פי המסמכים, שם הקוד "דיטה" הוצמד לעיתונאית אביבה סטן מ"העולם הזה" שגויסה בידי יורי קוטוב. היא כתבה בעיתונים שונים בעיקר בנושאי עולם הסיאנסים והפאראפסיכולוגיה ואף ערכה מגזין בשם "עולם המסתורין". בתה, טלילה סטן, אמרה בתגובה השבוע כי "קשה לי להאמין לזה".

     

    גיוס אחר, משמעותי יותר, היה הסוכן "תמוז", כוכב עולה בשמי העיתונות בישראל באותה תקופה. במסמכי מיטרוקין מובאים פרטים רבים על אודות הסוכן הזה, כולל מקום היוולדו, לימודיו באוניברסיטה, העיתונים שבהם עבד וקרבתו הגדולה למפא"י ובאופן ספציפי לאחד ממנהיגי המפלגה והמדינה. על פי מסמכי מיטרוקין, העיתונאי, שגויס ב־1965, העביר לקוטוב מידע רב והפך לסוכן חשוב של הקג"ב במזרח התיכון.

     

    מה שככל הנראה הרוסים לא ידעו הוא שהשב"כ זיהה את "תמוז" – והפך אותו לסוכן כפול, שמזין את הצד השני במידע שגוי או חלקי. השב"כ קיבל ממנו דיווח על פגישותיו עם קוטוב ותיאם איתו איזה מידע ימסור. בשב"כ משוכנעים כי העיתונאי היה לגמרי "כפול שלנו" ופעל בנאמנות לישראל.

     

    אבל מעל לכל הגיוסים באותה תקופה עומד גיוס אחד, שונה ומיוחד: קוטוב גייס באותה תקופה אלוף בצה"ל מקרב חברי המטה הכללי. ב־1993, כשמסמכי מיטרוקין הגיעו ללונדון, נמצאו בהם חומרים הנוגעים לאותו אלוף. הביון הבריטי פנה למערכת הביטחון, שהעבירה את שמו של האלוף ואת החומר הרלוונטי לשב"כ בישראל.

     

    באותה תקופה שימש יעקב קדמי ראש "נתיב". קדמי נחשב אז, וגם היום, לאחד מהמומחים הגדולים לגוש המזרחי. "בשב"כ לא גילו לי את שמו של האלוף", הוא אומר, "אבל הבנתי מהם עד כמה גדול היה הזעזוע לקבל את העדכון מהבריטים. מדיווח מאוחר יותר הבנתי כי זימנו לחקירה את האיש, שכבר היה מבוגר, וכי הוא הודה למעשה בקשר עם הרוסים, אך טען שהיה מדובר בקשר של שיחות כלליות על המצב במזרח התיכון והאפשרות לפיוס עם הפלסטינים, לא במסירת מידע של ממש. לנוכח מצב בריאותו של אותו אלוף, ולדעתי גם בגלל המבוכה שתיגרם לצה"ל ולמדינת ישראל כולה אם הסיפור ייוודע — הוחלט לא לפעול נגדו ולא להעמיד אותו לדין. למיטב ידיעתי הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן".

     

    אבל לצד שמות שאפשר להבין מדוע הרוסים ניסו לגייס, ברשימות של מיטרוקין מוזכרים גם שמות מעוררי תהייה. מדוע, למשל, הוקדש מאמץ לגיוס הסוכן המכונה "אליאלק", שעבד בעסק לניקוי יבש? האם קיוו במוסקבה שבכיסי החליפות שנמסרו לו לניקוי יימצאו מסמכים סודיים?

     

    אריה ("פשוש") הדר, ששימש ראש אגף החקירות בשב"כ ולכד מרגלים סובייטיים רבים, אומר כי זה היה מאפיין מרכזי של המודיעין הסובייטי באותה תקופה: "מפעילי הסוכנים רצו לדעת הכל ומכולם. הם יכלו לשאול בעל קיוסק מסכן מרמלה מה בדיוק אמר לוי אשכול לג'ונסון בשיחתם האחרונה. אותו בעל קיוסק, חסר נגישות לחלוטין, כמובן, היה נאלץ לפברק את המידע כדי לרצות את המפעיל שלו".

     

    "בסופו של דבר התוצאות שלהם היו דלות מאוד", אומר ראובן מרחב, ששירת באמצע שנות ה־60 ביחידה לריגול נגדי של השב"כ. "זה היה עסק עדין מאוד, שנבע מתוך מבנה המשטר הדיקטטורי של בריה"מ. אם למשל מפעיל גילה שסוכן שלו מוליך אותו שולל, הוא היה צריך לחשוב אלף פעמים לפני שדיווח על כך הלאה. חשיפתו של סוכן כפול עלולה להעיב על הקריירה שלו, כי מדוע לא שם לב לכך קודם לכן ומדוע לא מנע את גיוסו של הסוכן? כל הסיבוך הביורוקרטי הזה עמד לרועץ לרוסים ולמעשה הרס להם את מערכת המודיעין כאן".

     

    אבל מחוץ לשב"כ יש החושבים שפעילות המודיעין הרוסית בישראל הייתה מרשימה למדי. ראש נתיב יעקב קדמי, למשל, קובע: "היו להם תמונה מצוינת והבנה לעילא ולעילא של המתרחש אצלנו".

     

    מתקפת הסוכנים

     

    18 ביוני 1967, מעט אחרי השעה חמש אחר הצהריים.

     

    אחרון אנשי הסגל הרוסי עוזב את בניין השגרירות ברמת־גן — ודקות אחדות אחר כך אנשי השב"כ פורצים פנימה. "הרוסים לקחו הכל", מספר איש שב"כ שנכח במקום, "אפילו קילפו את לוחות הפלדה העבים שציפו מבפנים את הקומה החסויה של השגרירות ותלשו את כל חוטי מערכת התקשורת הפנימית שלהם".

     

    מבחינה מודיעינית גרם ניתוק היחסים עם ישראל נזק מודיעיני גדול לקג"ב. את הנזק הזה, כאמור, ביקשו הרוסים לתקן באמצעות מבצע טי־אן, שכלל את החדרת חמשת ה"בלתי חוקיים". אלא שכל המבצע המורכב הזה ירד לטמיון ביום שבו עצר השב"כ את המפקד יורי לינוב.

     

    אבל כעבור זמן לא רב גילו הסובייטים מקור מודיעיני חדש. החל מ־1971, העלייה היהודית מבריה"מ הלכה והתגברה. בין 71' ל־73' קיבלו קרוב ל־100 אלף יהודים אישור לחצות את מסך הברזל, רבים מהם עלו לישראל. זו הייתה הזדמנות שהקג"ב לא היה מוכן להחמיץ.

     

    בכיר הקג"ב, גנרל קלוגין: "זכור לי שבתקופה שבה הייתי מושל מחוז לנינגרד, רק מהמחוז שלי, 200 מבין העולים לישראל היו סוכנים. אתה מבין? ברור שלא כולם עבדו עבורנו. היו כאלה שחצו את הגבול ובאותה שנייה הסגירו את עצמם לשב"כ. אבל" — קלוגין מחייך — "היו גם אחרים".

     

    איש שב"כ מתאר את אותה תקופה: "הם ממש הציפו אותנו. חילקנו אותם לשלוש קבוצות: אלו שהסגירו את עצמם לשב"כ; אלו שלא הסגירו את עצמם אבל הקג"ב פשוט לא יצר איתם קשר; והקבוצה השלישית, שאני מאמין שכמה מתוכה לא נתפסו עד היום — ששימשו סוכנים פעילים של בריה"מ".

     

    במסמכי מיטרוקין מתועדים חלק מהשמות של המרגלים היהודים שגויסו באותה תקופה. הקג"ב בחר עולים שנראו לו בעלי מקצועות שעשויים להיות נדרשים בידי הרשויות, בעדיפות לצה"ל. כך, למשל, הסוכן שעלה מבלארוס בשנת 1972, וזכה לשמות הקוד "לואיס" ו"איוואנוב", היה מומחה למנועי דיזל ונקלט בעבודה בצה"ל בתפקיד מסווג. הסוכן "ג'ימי", ששמו האמיתי סמואל מכטיי, מהנדס אזרחי, גויס עוד ב־1967 בבריה"מ כדי "לעקוב אחרי יהודים לאומנים או כאלו שמפתחים זהות יהודית לאומית", כך לפי תיקו. ב־1972 עלה לישראל עם משפחתו והם התיישבו ביד־אליהו. אחרי כמה שנים, ולאחר שעבר את כל המבדקים הביטחוניים, מונה לתפקיד מסווג בתעשייה האווירית, בחטיבת ההנדסה שטיפלה אז בתכנון מטוס הלביא. על פי מיטרוקין, הוא העביר לרוסים מידע רב על הפרויקט ועל נושאים סודיים נוספים.

     

    באוגוסט 1982 החליטו בני הזוג מכטיי לשוב לבריה"מ. מכטיי הסביר למפעיליו כי אשתו לא הצליחה להסתגל לארץ, אבל בקג"ב חשדו (שלא בצדק) כי "ג'ימי" הוכפל ושמו אותו תחת פיקוח קפדני. מכטיי המשיך בחייו ואף רשם על שמו כמה פטנטים בתחום הבנייה. בדצמבר 1990 החליט לנסות שוב את מזלו ושב לישראל. חשדו של השב"כ התעורר ובפברואר 1991 הוא נעצר לחקירה, הודה והועמד לדין בגין ריגול חמור. "אני מתחרט על מעשיי, לאחר השחרור מהכלא אני רוצה להמשיך לחיות בישראל עם המשפחה שלי", אמר לשופטים. הוא נידון בעסקת טיעון למאסר של שבע שנים. מכטיי בתגובה: "לא רוצה לדבר על זה".

     

    על פי מסמכי מיטרוקין, הרוסים גייסו גם את "אוּלָן", שנשלח לישראל דרך וינה בשנת 1971, הפך לפרשן רדיו ברוסית וכתב בעיתון בשפה הרוסית. גם הוא לא החזיק פה מעמד והיגר ב־1973 למערב־גרמניה שם עשה חיל כמנכ"ל חברה בינלאומית לארגון כנסים, כיסוי יעיל לפעילות הקג"ב במדינה.

     

    הקג"ב הצליח להחדיר לישראל סוכנת בשם הקוד "נורה", והיא התקבלה לעבודה בחברה ירושלמית שהעניקה שירותי תרגום טכני לממשלה ולחברות גדולות במדינה. זה כמובן העניק לרוסים גישה למידע רב ערך.

     

    גם גרגורי לונדין, מהנדס שעלה לארץ ב־1973, גויס באותה תקופה. הוא היה איש מילואים במפעל לתחזוקה ולשיפוץ של מנועי המרכבה, ומסר למפעיליו מידע רב על הטנק הישראלי החדיש והסודי. לונדין נעצר ב־1988, נידון ל־13 שנות מאסר ושוחרר באוקטובר 1996.

     

    בסוף אותה שנה, בעקבות מידע שהגיע מתיקי מיטרוקין, עצר השב"כ את אלכסנדר רדליס, ששימש בעברו מאמן נבחרת ישראל בטניס שולחן. רדליס סיפק למפעיליו — באמצעות מכשיר רדיו ומכתבים בדיו סתרים — מידע שהשיג אגב שירות בצה"ל. המידע כלל פרטים על אודות המצב הפוליטי והכלכלי בישראל, משק המים, המתח בגבול הצפון, סוגי טנקים וסוגי כלים הנדסיים שהיו בבסיסים השונים. רדליס הועמד למשפט, הורשע ונידון לארבע שנות מאסר.

     

    הצלחה בולטת נוספת של מבצע גיוס היהודים הוא הסוכן שמכונה ברשימות מיטרוקין "בֵּגָ'אן". הוא נולד באמצע שנות ה־50 בדרום מרכז רוסיה, למד הנדסה בבריה"מ והוערך כמוכשר מאוד בתחומו. "בג'אן" גויס למחלקה של ה"בלתי חוקיים", כלומר מרגלי־העל של בריה"מ, אומן, קיבל הכשרה, עלה לארץ, וזמן קצר לאחר מכן התגייס לצה"ל, עבר קורס קצינים וטיפס מהר בסולם הדרגות עד שהפך לממונה על אחד מנושאי התשתיות המרכזיים בצבא. מתוקף תפקידו הייתה לבג'אן גישה לסודות רבים מאוד של צה"ל, בכל הנוגע למיקום בסיסים, לתשתיות, לנתוני סד"כ ולהכנות למלחמה עתידית. כשפרש מצה"ל כיהן בתפקידים בכירים שונים במשק. סיפור החדרתו של "בג'אן" לישראל הוא כנראה אחד מסיפורי הריגול החשובים ביותר שהתרחשו כאן.

     

    "עניינים רגישים"

     

    בשב"כ הבינו מהר מאוד שחלק מהעולים שמגיעים לישראל עלולים להיות סוכנים והחליטו לערוך תחקיר ביטחוני ראשוני לכל עולה. לא עבר זמן רב, ובחכה הזו עלו שני דגים שמנמנים.

     

    במחצית הראשונה של 1972 החדיר הקג"ב לישראל את הסוכן "שומרוני" ואת הסוכן "יופיטר". כמקובל, השניים הגיעו לתחקיר שב"כ, ומשהו בהתנהלותם נראה חשוד. תשובותיהם היו פתלתלות ולא מספקות. בהמשך התברר כי "שומרוני" מחפש את קרבתם של אנשי ציבור והוא פתח עסק קטן שמקור מימונו לא היה ברור. המתחקרים הצליחו לשכנע את הממונים בשב"כ לקרוא לשניים לבירור נוסף, בנפרד כמובן.

     

    השניים הוזמנו לחדר במלון רמת־אביב (שנהרס מאז), שם המתין להם איש השב"כ יוסי גנוסר. הפעם התחקיר היה פחות נעים. "יופיטר", שהיה בעל הכשרה כפולה, כמומחה בחינוך גופני וכעיתונאי, הודה מיד שגויס לשמש כמרגל. "שומרוני" הכחיש. אחד מאנשי השב"כ שהיה מעורב במבצע משחזר: "יוסי לא האמין לו לשנייה אחת ופירק אותו לגזרים. לא פיזית כמובן. הוא קלט שמדובר באדם עם יכולות מניפולציה וערמומיות ברמה גבוהה. אבל גם יוסי ז"ל לא היה פראייר, ואחרי כמה שעות 'שומרוני' הודה בכל". חוקרי השב"כ התרשמו מ"שומרוני" ותיארו אותו כאדם חכם, מתוחכם, "מניפולטור גאון", כדברי אחד מהם.

     

    בפני "שומרוני" ו"יופיטר" הוצבה הצעה שקשה מאוד לסרב לה: או שיסכימו לשמש סוכנים כפולים — או שיועמדו לדין בגין ריגול ובגידה. הם הסכימו, וכך החלה הפעלתם, שנמשכה שנים ארוכות. "שומרוני" הפך בתוך זמן קצר לאחד מבכירי הסוכנים הרוסים בישראל. הוא סיפק לקג"ב מידע רב וחשוב, שהגיע בחלקו — כך סברו הרוסים — מיודעי דבר. תוך כדי כך הפך לאדם בעל השפעה רבה מאוד בישראל.

     

    ההפעלה של "שומרוני" בידי הקג"ב בוצעה בחו"ל. "שומרוני" נהג לצאת לנסיעות עסקים, ואז מצא תירוץ כלשהו להתחמק לכמה שעות כדי לערוך את הפגישות עם מפעיליו מהקג"ב.

     

    השנים חלפו, ו"שומרוני" ו"יופיטר" מצאו עצמם במרכז פרשת הריגול שיש הרואים בה את החמורה בתולדות המדינה. הרוסים ניסו ליצור קשר עם מרקוס קלינגברג – המרגל שלהם מהמכון הביולוגי בנס־ציונה — ללא הצלחה. הם לא ידעו כי קלינגברג חשב שאם לא יגיב, מוסקבה פשוט תשכח אותו. אבל הסובייטים לא הסכימו פשוט לוותר על מקור כזה והמשיכו לנסות בדרכים שונות. בסופו של דבר, בסוף 1981 שלחו אליו שני סוכנים שלהם – את "שומרוני" ו"יופיטר". הסוכנים הכפולים הודיעו כמובן לשב"כ, שפתח במבצע "שונית" למעקב ולאיסוף חומר על קלינגברג ופעילותו. קלינגברג נתפס ונידון ל־20 שנות מאסר.

     

    "שומרוני" שימש את השב"כ עד להתפרקות בריה"מ. מאז ועד היום הוא המשיך להצליח באופן בלתי רגיל בעסקים במוקדי הכוח של ישראל.

     

    הרוסים עשו מאמצים גדולים כדי להביא לשחרורו של קלינגברג, כולל תוכנית לעסקת חילופים שתכלול את ג'ונתן פולארד ורון ארד בתמורה לו. "בניגוד למרגלים אחרים שנתפסו בישראל", מסביר אולג קלוגין, "קלינגברג היה מבחינתנו גורם בכיר והיה לנו חשוב מאוד להביא לשחרורו, גם מוסרית וגם כדי להפגין את הנאמנות שלנו לאנשים ששלחנו".

     

    אגב, בראש המאמצים להשגת עסקה לשחרור קלינגברג הוצב קצין קג"ב, שהיה כוכב עולה בשמי הארגון, ולדימיר פוטין שמו. הסוף ידוע: קלינגברג ריצה את מלוא 20 שנות מאסרו (חלקן במעצר בית), ועם שחרורו עזב את הארץ ונפטר ב־2015.

     

    וקוטוב? מה התחולל עם מפעיל הסוכנים הגדול של הקג"ב? הוא חזר לישראל ב־1995, הפעם לא תחת כיסוי של נספח תרבות, אלא כאיש קשר מול גורמים רשמיים במדינה. כששמעתי על פעילותו הענפה בשנות ה־60 בישראל, טילפנתי אליו לשגרירות. קוטוב היה מופתע כששאלתי אותו על פעילותו החשאית. "אני לא מוכן לדבר על שום דבר ממה שקרה בימים ההם. אלה עניינים רגישים שהם לא רכושי הפרטי ואסור לי להתייחס אליהם".

     

    איך אתה מוצא את ישראל אחרי כל כך הרבה שנים?

     

    "מאוד השתניתם במשך השנים".

     

    מומחי מודיעין בישראל, שמכירים את פעילות הקג"ב כאן בשנות ה־06, אומרים כי הכישלון הגדול ביותר שלכם היה שלא הצלחתם לנבא את מלחמת ששת הימים ולא הבנתם את הלך הרוח הישראלי.

     

    "זה לא נכון".

     

    מה לא נכון?

     

    "מה שהם אמרו לך, אלה המתיימרים להיות מומחי מודיעין. יותר לא תוציא ממני".

     

    אחרי פרסום כתבה על ידי הח"מ שבה נחשפה זהותו של קוטוב, סברו הרוסים כי השב"כ עומד מאחורי הפרסום. הם סיימו באחת את שליחותו של קוטוב בתל־אביב. לאחר שעזב את ישראל, יצא קוטוב לשליחויות נוספות, בעיקר באסיה. כששב לביתו זכה לקבל את האות הגבוה ביותר של משרד החוץ הרוסי. אחר כך פירסם ספר: אוסף מתכונים, משלל המקומות שבהם שהה בשירותה של אמא רוסיה.

     

    * תחקיר ותרגום: אלכס טבצ'ניק, ויל סטיילס, יאנה סופוביץ' ויעל סאס * תודה מיוחדת: פרופ' כריסטופר אנדרו ופרופ' פיטר מרטלנד, אוניברסיטת קיימברידג'

     

     

    בעקבות "מלינקה" / האם חדרה חפרפרת סובייטית לצמרת השב"כ?

     

    במסמכים של מיטרוקין מוזכר שם הקוד "מלינקה" כאחד משני סוכנים שהפעיל הקג"ב ב"אגף לריגול נגדי", ככל הנראה מדובר בשב"כ. אם אכן כך היה, מדובר בהישג שכל ארגון ביון מבקש לעצמו: לשתול מרגל במקום שבו תופסים מרגלים. השבוע חושף "ידיעות אחרונות" כי הרבה לפני שמישהו ידע בכלל על מיטרוקין או על "מלינקה", אי אז בשנות ה־70, כבר היה מי שחשד שלאגף הריגול הנגדי הסתננה חפרפרת. אחד מאנשי הדסק הרוסי של האגף לריגול נגדי בשב"כ, קצין מודיעין מיומן בשם יאיר תלם, חשד לאורך זמן שבאגף פועל מרגל — והחליט להפוך את לכידתו למשימת חייו. במשך ארבע שנים הוא ישב ואסף חומר, ליקט וניתח, פירק והרכיב שוב את כל פרשות הריגול שנחקרו באגף. הוא איגד הכל במסמך מיוחד וסודי ביותר שכתב. המסמך לא כלל את כישלונו המתמשך של השב"כ בלכידת מרגל הצמרת מרקוס קלינגברג (שייחשף רק כמה שנים מאוחר יותר), אבל לדעת תלם היה בו מספיק חומר כדי להוביל למסקנה חדה וברורה: אחד מהבכירים העוסקים בריגול נגדי בשב"כ, מעמודי התווך של הארגון, הוא־הוא מרגל הצמרת הרוסי. אחד מהטיעונים המרכזיים שעליהם נשען תלם היה סיפור המעצר התמוה של יורי לינוב. אם התיאוריה של תלם נכונה, הרי שלבכיר היה אינטרס לקטוע את המעקב אחרי לינוב כדי שזה לא יוביל אליו. ואכן, מעיון במסמכים של ארכיון מיטרוקין עולה כי אחד מהסוכנים שעימם היה אמור לינוב ליצור קשר היה בדיוק אותו "מלינקה". תלם עקף את מפקדיו והלך עם הספר שכתב ישירות לראש השירות באותה העת, יוסף הרמלין. בפגישה, שבה נכח גם סגן ראש השירות אברהם אחיטוב, הניח תלם על השולחן את המסמך שכתב ודרש לפתוח לאלתר בחקירה נוקבת נגד הבכיר. "אתם מחזיקים אצלכם מרגל סובייטי", אמר לאחיטוב והרמלין בפסקנות. קשה לזלזל בעוצמה ובדרמטיות של הרגע הזה: איש שב"כ לא זוטר טוען כי בכיר מאוד בארגון, המשמש כאחד הממונים עליו — הוא מרגל רוסי, וכדי לתמוך בטענותיו מציג מחקר עמוס פרטים ומקרים. זמן קצר לפני שנכנס להרמלין, חלק תלם את החשדות שלו עם "פשוש", אריה הדר, ראש אגף החקירות בשב"כ.

     

    "הוא הביא בפניי שורה של נימוקים ופרשות כיצד הצליחו הרוסים לגייס את אותו בכיר", נזכר הדר. "זו הייתה פצצה רצינית". הרמלין לקח את הספר שהניח תלם על שולחנו והחל קורא בו, כשהוא מעיף מדי פעם מבט חמוץ לעבר תלם עצמו, שישב קצר רוח וחיכה למוצא פיו של הבוס. כשסיים, הודיע הרמלין לתלם שמדובר ב"אוסף של שטויות" שאין ביניהן קשר ושהוא דורש ממנו לחדול מכל עיסוק בנושא. "תלם זכור לי כאיש רציני", אומר הדר, "אבל גם אולי אובססיבי ביחס לאותו בכיר, ולכן לא לגמרי ידענו כיצד להתייחס להאשמות שלו, שלוּ היו נכונות, בוודאי היו בחזקת רעידת אדמה. אחיטוב היה משוכנע כי מדובר בפנטזיה וכי עצם העיסוק בה עלול לגרום לאי־יציבות בשירות כולו". בשיחה שקיימתי עם תלם לאחרונה, הוא זכר היטב את אותה שיחה דרמטית: "היתרון שלי היה שלא הייתי תלוי באף אחד, לא כלכלית ולא חברתית, ולכן יכולתי להגיד מה שאני רוצה", הוא אומר ל"ידיעות אחרונות".

     

    "באופי שלי, אולי בזכות החינוך, תמיד הצפתי דברים ולכן הייתי 'pain in the neck' של חלק מהבוסים שלי. זה לא אומר שלא צדקתי בעניין ההוא. עד היום אני מאמין שצדקתי. באתי, שמתי את הדברים על השולחן, כולם היו עובדות מוצקות. זה לא עניין לצערי אף אחד. מה אני יכול לעשות? אני לא יכול לנהל את העולם". בכיר השב"כ שתלם משוכנע כי היה מרגל נפטר לפני כמה שנים. הד לתיאוריה של תלם ניתן למצוא בספר המתח "בוגד" שכתב יונתן דה שליט, שם כיסוי לעובד מוסד ותיק, שלאחרונה הוחזר לשירות ב"צומת", האגף העוסק בגיוס והפעלת סוכנים בארגון. דה שליט כתב עלילה דמיונית, אך כזו השזורה בסיפורים מעולם הביון והריגול. ב"בוגד" מחליטים ראשי המודיעין הרוסי להקריב סוכן צמרת אחד שלהם, עוזר בכיר שתדלן ותככן של אחד מהשרים, כדי להסתיר את הסוכן הבכיר יותר — ראש האגף לריגול נגדי בשב"כ. "בוגד" הוא ספר דמיוני בלבד, אך כחצי מאה מאז נכנס תלם לבוס שלו וטען כי הקג"ב מפעיל מרגל בצמרת הארגון – המסמכים של מיטרוקין על אודות "מלינקה" יכולים להראות שבעולם הביון, המציאות תמיד תעלה על הדמיון.

     

    מהשב"כ נמסר בתגובה: "המידע מארכיון מיטרוקין הנוגע לישראל, מתחילת שנות ה־70 של המאה הקודמת, מוכר לשב"כ. לא אותר עד כה בארכיוני השב"כ מידע המאשר את הטענות שהועלו בכתבה".

     

    תגובות

    † את תגובת בני משפחתו של שלמה שמלי לא הצלחנו להשיג.

     

    † גיורא ריפתין, בנו של ח"כ יעקב ריפתין: "לא היה ולא נברא. אני מודיע לך: זה קשקוש".

     

    † דן גרנות, בנו של מנהיג מפ"ם אלעזר גרנות, נזכר השבוע כי נכח בפגישות בין אביו לאיש הקג"ב יורי קוטוב: "לאורך תקופה של שנה, לפני מלחמת ששת הימים, יורי היה מגיע לקיבוץ, במכונית הדיפלומטית עם הנהג, כל יום חמישי בלילה. הוא היה מביא איתו וודקה משובחת ונקניקים הונגריים מעולים. אבא שלי אהב את הטיפה המרה וגם יורי היה לא רע בכלל בשתייה, והם היו יושבים ביחד שעות על שעות ומדברים.

    "מוצא חן בעיניי שהוא מופיע ברשימות של הרוסים, זה מוסיף נופך לדמותו, אבל לאבא שלי לא הייתה כל נגישות למידע מסווג כך שגם לו היה רוצה — לא הייתה לו אפשרות להיות מרגל. ממילא הוא ידע היטב את הגבול ובמקומות שיורי רצה ממנו מידע בנושאים רגישים — עצר אותו מיד".

     

    † אפרים סנה, בנו של משה סנה: "לא היה ולא נברא. בתקופה המדוברת לא היה אבי חבר בוועדת החוץ והביטחון או נגיש לכל מידע מסווג כלשהו. כל המחנה של מפ"ם היה תחת רדיפה מתמדת של השב"כ, ולא ניתנה להם נגיעה לסודות המדינה. כל מה שהוא אמר על שרת, אם אמר, היה מידע גלוי, לא מסווג כלל. אבא נפגש עם אנשי שגרירות בריה"מ בישראל, אבל עשה זאת באופן גלוי ולא הסתיר את דעותיו ומחשבותיו, שהתנגדו בתוקף לאוריינטציה האמריקאית של מפא"י ובן־גוריון. היו אלה שיחות מדיניות, נטולות אופי חשאי או מידע סודי".

     

    חשוב לציין כי בספרו "ריגול סובייטי — קומוניזם בארץ ישראל" מקדיש איסר הראל פרק שלם לדיון בשאלה אם היה סנה סוכן סובייטי. הערכתו של הראל החשדן היא כי סנה מעולם לא שימש סוכן מושתל של הארגון. הוא כותב על סנה בשילוב של הערצה וסלידה, אך אומר כי לא פעל כמרגל.

     

    † שאול ארלוזורוב, ששימש סגן נציב המים ועבד עשרות שנים בצמוד ליעקב ורדי: "קשה לי להאמין שהדברים האלה נכונים. יעקב עסק במשך 30 שנה, אם לא יותר מזה, במערכת הקשרים בנושאי המים בין ישראל ובין הארצות השכנות — ירדן, סוריה, לבנון והפלסטינים. הוא עסק באופן עמוק גם בענייני המוביל הארצי, שהיה ללא ספק אחד מהנושאים הנפיצים ביותר באותה תקופה. מאמצי ביון בינלאומיים גדולים הושקעו כדי לדעת מה אנחנו עושים שם".

     

    † למרות פניות חוזרות ברוסית לכנסייה של סנט־פטרסבורג בנוגע לאדריאן אולג'ניקוב, עד ירידת הגיליון לדפוס לא התקבלה תגובה מאיש הדת.

     

    † טלילה סטן, בתה של העיתונאית אביבה סטן: "מה אתה אומר?! אלה פשוט סיפורים פנטסטיים. זה פשוט נפלא, אבל קשה לי להאמין לזה. אמא הייתה טיפוס צבעוני, אבל לא עד כדי כך. אני אומרת את זה למרות שהיא הייתה לפעמים מוזמנת למסיבות דיפלומטיות אצל הסובייטים, ולפעמים אירחה אצלה דיפלומטים סובייטים. היא הייתה פרפר חברתי".

     

    † סמואל מכטיי: "לא רוצה לדבר על זה ולא קשור לזה בכלל.

    להתראות".

     

     

     


    פרסום ראשון: 26.10.16 , 12:29