ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    טל שחר
    24 שעות • 26.10.2016
    "עוד מעט אשיר לתינוקת שלי"
    כשקובי אפללו גילה שארוסתו, הרקדנית אמילי מגנאג'י, בהריון, הוא מיהר להציע לה נישואים. עכשיו, חודש לפני הולדת בתו הבכורה, הוא מספר למה חיכה עד גיל 40 כדי להתחתן, מה כל כך מיוחד באשתו, מי יקום לתינוקת בלילות וגם קצת פוליטיקה
    סמדר שיר | טל שחר

    לפני חודשיים, שבועיים אחרי יום הולדתו ה־40, קובי אפללו עמד מתחת לחופה. "מאז ומתמיד הייתי לייט בלומר", הוא אומר בחיוך מבויש. "אני לא מהילדים שכבר בגיל 10 חלמו על הבמה. רק בגיל 22 התחלתי להאמין שאולי יש לי סיכוי להפוך למוזיקאי, והפריצה שלי הגיעה רק בגיל 31. זה מה שקרה לי גם בחיי האהבה. הרבה שנים חיכיתי לאישה המיוחדת שאיתה התחתנתי, ובהרבה שירים התפללתי שהיא תהיה רגישה וקשובה".

     

    המאושרת היא הרקדנית אמילי מגנאג'י, ומי ששידכה ביניהם הייתה חברה משותפת, השחקנית מירב פלדמן, שהכירה את אמילי ב"שיער". "לפני שנתיים וחצי מירב ואמילי יצאו לבלות אחרי ההצגה ואני הגעתי עם חברים", הוא מספר. "דיברנו קצת ושמרנו על קשר מינורי. היה לה חבר, אז לא התקרבתי. אחרי שנה, כשהיא נפרדה ממנו, הקשר בינינו התחזק, ומהר מאוד הבנו שהיא הבחירה שלי ואני הבחירה שלה. תיכננתי להציע לה נישואים ביום ההולדת שלה, אבל עשיתי את זה קודם".

     

    למה?

     

    "ישבנו בבית ואמילי אמרה, 'אני חושבת שאני בהריון'. היה לנו מקרה אחד של מין לא מוגן, ואמילי, כרקדנית, מאוד מחוברת לגוף שלה. היא ממש הרגישה שזה קרה. היא הלכה לשירותים, עשתה בדיקה ויצאה אליי עם המקלון והפסים. אני מודה שבדקה הראשונה חטפתי הלם, אבל מהר מאוד התאפסתי על עצמי וחיבקתי את ההריון ואותה. עכשיו אנחנו בחודש השמיני, למרות שקשה לראות את זה על אמילי. רק הבטן שלה קצת גדלה".

     

    ומה זה יהיה — בן או בת?

     

    "בת", הוא מגלה לראשונה. "יש מצב שאבא שלי, המרוקאי, היה מעדיף בן בתור סיפתח, אבל בת זו ברכה".

     

    בקרוב תתחיל לקום בלילה כדי להאכיל תינוקת רעבה?

     

    "אמילי רוצה להניק, אבל אין לי שום בעיה לקום בלילות. כבר שנים שאני שוכב לישון רק בשלוש־ארבע לפנות בוקר. אני איש של לילה. הוא נותן לי השראה".

     

    הם עדיין לא בחרו שם לתינוקת ("נחכה עד שנראה אותה"), אבל כבר עכשיו אפללו מתכנן היכן ייצור וינגן. "בבית יש הרבה הסחות דעת, ולכן שכרתי לי פינה פרטית שבה אני מכניס את עצמי למשמעת עבודה. אני סוגר את הדלת, מתיישב מול הפסנתר לארבע־חמש שעות, ומרגיש שאני ממוקד מטרה. כשהתינוקת תגיע, בעזרת השם, בטח ארצה להיות כמה שיותר איתה. נראה איך נסתדר".

     

    תתחיל לכתוב שירי ילדים?

     

    "לא חשבתי על זה. אבל בטוח שאשיר לה שירי ערש".

     

    חתונתם של קובי ואמילי התקיימה בווילה פרטית מחוץ לרומא. "רצינו משהו קטן. הרגשנו שזה הכי נכון בשבילנו. אבל כשישבנו עם הרשימות, גילינו שאנחנו מגיעים ליותר מאלף מוזמנים", הוא מסביר. "אז יצרנו קשר עם מפיקת אירועים שעובדת בחו"ל, ראינו צילומים של הווילה הקסומה, והזמנו רק 50 איש — משפחה וחברים. דווקא מירב, השדכנית שלנו, לא יכלה לבוא בגלל עבודה. הטסנו לשם את הרב דוד איפרגן, אחיו הגדול של 'הרנטגן', שערך לנו חופה כדת וכדין. גם מבחינה כלכלית זה יצא כדאי, כל הסיפור עלה לנו כ־60 אלף שקל, חצי ממה שהיה עולה לנו בארץ".

     

    צעדתם לחופה לצלילי השיר שלך — "מה שהלב בחר"?

     

    "לא", הוא צוחק. "אמילי בחרה בשיר של ג'ון לנון ששכחתי את שמו. למרות שאני אוהב את לנון, לא הכרתי את השיר הזה עד שאמילי השמיעה לי אותו. אבל התחברתי וזרמתי".

     

    עכשיו הם שוב בגבעתיים, בדירה השכורה שבה אמילי מעצבת את חדר התינוקת. "גבעתיים הרבה יותר רגועה מהג'ונגל של תל־אביב", הוא אומר. "המחירים בה יותר שפויים, יש בה בתי קפה חמודים, ומצאתי בה את הפינה השקטה שלי, אבל כבר עכשיו אני מצטער שבתי הבכורה לא תחווה כמוני ילדות ירוקה".

     

    הוא גדל בגליל, במושב חוסן, כבנם הבכור של מורה ובעל חברת הסעות. "פעם בשבוע הגיע אלינו מורה לפסנתר שלימד אותי ואת שתי אחיותיי, ובתיכון לימדתי את עצמי גיטרה, אבל רציתי להיות כדורגלן. עד היום אני משחק בנבחרת האמנים עם אנחל בונני, אושרי כהן ועמוס תמם. אבא שלי תמיד אמר, 'לא משנה לי מה תהיה, העיקר שתהיה מאושר'. אחרי השירות הצבאי בנח"ל הוא ציפה שאכנס לחברת ההסעות שלו, אבל לא כעס כשהחלטתי לרדת לאילת. עבדתי כקב"ט בבית מלון, הכרתי מוזיקאים ומלצרים מזמרים ושם, בלילות, התחלתי לכתוב".

     

    את שירו הראשון, "דמעת שתיקה", העביר אפללו ללהקת "אורפנלנד" הבינלאומית שהלבישה עליו טקסט באנגלית. אחר כך המשיך ליצור ויצא להופעות עם להקת "שמעונה", שהתפרקה אחרי אלבום אחד. לפני תשע שנים הקליט את "בא מן השתיקה" ואכל את הלב כשגם הוא לא הושמע.

     

    "היו לי הרבה רגעי משבר", הוא מספר. "מצד אחד ראיתי את עצמי נשאר בגליל, ומצד שני קיבלתי פידבקים חיוביים על השיר הזה ולא הבנתי למה הוא לא תופס. אחרי שנה יואב קוטנר צד אותו בערוץ המוזיקה והתחיל לשדר אותו, אז הוצאתי אותו במהדורה שנייה. לא שיניתי בו דבר, ופתאום הוא הגיע למקום הראשון במצעד הרינגטונים והפך לריקוד עם. כנראה שהגיע זמנו. טיימינג זה שם המשחק. רק כשזה קרה, התחלתי להאמין שאולי יש לי סיכוי להפוך למוזיקאי מקצועי ועברתי למרכז".

     

    לבחור רגיש כמוך זה בטח היה שוק.

     

    "שוק זו הגדרה עדינה. אנחנו חברה אלימה. רואים את זה בכביש, בתור בקופת חולים, בשיימינג ברשת. כולם לחוצים, חיים על הקצה. במישור האישי למדתי לשמור את הרגשות שלי לעצמי, למשפחה ולחברים כדי לא להיפגע. אני לא מאלה שמכריזים שהם לא קוראים טוקבקים. אני קורא ונדהם מכמויות הרוע. בחיים לא הייתי מעז לכתוב ככה על אף אדם".

     

    מה כתבו עליך?

     

    "כל מיני. 'אחד שחושב שהוא משורר'. מישהו שטען שהוא מכיר אותי, הגדיר אותי כמנוול. לכן אני טוען שאילו יכולנו להפחית במשקלן של הדעות הקדומות ולהקשיב זה לזה במקום לקטלג, לכולנו היה יותר קל".

     

    וכל זה עוד לפני שהתחלנו להתווכח על פוליטיקה.

     

    "נכון. אני במרכז. לא ימני ולא שמאלני. פשוט מציאותי. דקה אחרי הפיגוע בשרונה קשה מאוד להושיט יד לשלום, ומצד שני, בבתי הספר הפלסטיניים מגדלים דור שני של שנאה. אנחנו שופטים אותם, הם שופטים אותנו, וכך נזרעים בשני הצדדים עוד זרעים של מלחמה ומוות, ומשפחות שכולות וילדים יתומים שמטפחים תאוות נקמה".

     

    יש לזה פתרון?

     

    "רק מוזיקה. היא הדבר הכי נקי וטהור שמגשר בין בני־אדם".

     

    פעם טענת שלו היית נולד עם שם אחר — היית מצליח יותר. לא היית רוצה להיוולד עם השם קובי ארד, למשל?

     

    "ממש לא. הדברים האלה לא מדויקים. אני נושא את השם אפללו בגאווה. מחובר מאוד לשורשים שלי ואוהב לשמוע את הסיפורים המשפחתיים על העלייה ממרוקו. אבל אני לא רוצה שיקטלגו אותי על פי העדה שאליה אני משתייך. כאמן, אני שונא גבולות. אני רוצה לפרוץ אותם".

     

    זה מה שארז ביטון ניסה לעשות.

     

    "אני מאמין שיש לו כוונות טובות. כל כך הרבה דורות עברו עד שהגענו למצב של התחשבות הדדית, אז למה חייבים לחזור ולהרעיש בשד העדתי? ברגע שמתחילים להתעסק במוצא, נוצרת תחושה שהמוצא האחר נחות ממך וכך מתחיל האנטגוניזם".

     

    בדיוק על כך כתב אפללו את שירו "אני לא רק": "אני לא רק שם, לא רק שפה/ לא רק דעה והשקפה/ לא רק צבע, מין או דת/ אני אדם, תקשיב לנשמה שבי מעט./ הרי בסוף כל הלילות/ כולם חולמים אותו חלום גדול/ ואהבת חינם/ רוצים לשיר בקול". "הרדיו לא חיבק את השיר", הוא אומר. "הוא לא נכנס לפלייליסט של גלגלצ. ברור שזה כואב, אבל אני לא מתערב בשיקולי הוועדה. הרבה שירים שלי כן עברו אותה. מכנסים עשרה עורכים מוזיקליים, עושים הצבעה והולכים על פי הרוב. ככה זה בדמוקרטיה. כששיר מצליח אתה שמח, וכשזה לא קורה, אתה עצוב ומתוסכל. אולי אני תמים, אבל ניסיתי לצאת מהתמונה ולכתוב עליה, מתוך תקווה שהיא תשתנה לטובה". •

     


    פרסום ראשון: 26.10.16 , 20:33