"אני מדברת אליו ומופתעת שהוא לא עונה לי"

מוזיאון מטרופוליטן בניו־יורק קושט בזרי פרחים, ואת אחד החללים שלו גדשו נשים בשמלות ערב נוצצות וגברים בטוקסידו. זה קרה לפני כשלושה שבועות, בערב שבו נערך במוזיאון טקס הענקת אותות הוקרה לשישה אנשים שניסו לשנות את העולם, שביקשו להפוך אותו לטוב יותר. אחת הזוכות הייתה מריון ויזל, שקיבלה את האות בשם בעלה, הסופר אלי ויזל, חתן פרס נובל, שהלך לעולמו לפני כארבעה חודשים. היא ישבה שם נרגשת, נבוכה מהמעמד, ובקול שקט הודתה לנשיא הקונגרס היהודי העולמי, רון לאודר, על הכבוד שנפל בחלקו של בעלה.

שנים הייתה מאחורי הקלעים, איפשרה לבעלה לעמוד במרכז הבמה. עכשיו היא מתייצבת בעצמה מול הזרקורים, אבל מקפידה לציין שסיפורה האישי מתקופת השואה אינו משתווה לזה של בעלה, ולכן לא הפריע לה שהוא תמיד היה בחזית. "הוא גם מאוד אהב להצטלם, לכן יש כל כך הרבה צילומים שלו בבית, בעוד שלי יש מעט מאוד", היא אומרת. "גם הייתה בו תשוקה לספר לעולם את מה שקרה. הוא ראה בכך את שליחותו".

מחלון דירתם המפוארת בשדרה החמישית בניו־יורק נשקף מראה מרהיב של הסנטרל פארק מוקף בנוף המוכר של גורדי השחקים. בני הזוג עברו לשם לפני 12 שנים. "בגלל הנוף, כמובן", אומרת בחיוך בעלת הבית, שנעזרת בהליכון.

צמוד לסלון נמצא חדר העבודה של ויזל, מקושט בצילומים שלו עם גדולי עולם. יש צילום מארוחת צהריים עם הנשיא האמריקאי ברק אובמה, ועליו הכיתוב: "תודה על החברות ועל חוכמתך". צילום נוסף מציג את מי שהיה יושב ראש המטות המשולבים של ארצות־הברית, קולין פאוול, מחבק את גבו של ויזל, ובהקדשה כתוב: "תמיד נעמוד מאחוריכם. באהבה, קולין". יש גם תמונות עם הקלינטונים, עם ראשי מדינת ישראל, עם ילדים אתיופים שחיים בארץ ושמקבלים סיוע מהקרן שהקים ויזל, וכן צילומים של בנו יחידו, אלישע, ושל שני הנכדים שהיו משוש חייו.

מריון ואלי ויזל. "לא סבל מסיוטים בלילות"

מריון ויזל יושבת על ספת העור החומה שבחדר העבודה. "פה אני הכי מרגישה אותו", היא אומרת, "עדיין מרגישה את הנוכחות שלו, מריחה את הריח שלו. אני מדברת אליו כשאני קוראת משהו מעניין ורוצה לשתף אותו, או אם משהו מעצבן אותי. אני מדברת אליו, ובכל פעם מחדש מופתעת שהוא לא עונה. מאוד קשה לי בלעדיו. לא הזזתי כלום בחדר. אני משאירה אותו כפי שאלי עזב אותו לפני שאושפז".

ידעתי שהוא משהו מיוחד

היא נולדה ב־1931, בווינה, ל"משפחה טובה", כהגדרתה. "לאבא הייתה חנות רהיטים שהוא שנא. אמא הייתה דתייה וניהלה בית כשר. אבא לא היה דתי. הוא גם היה סוציאל־דמוקרט, ולכן נמנה עם הראשונים באוסטריה שנכנסו לכלא בשנים שקדמו לעליית הנאצים. הוא יכול היה להשתחרר מהכלא אילו היה מתגייס לצבא, אבל לא רצה בכך, אז דודה שלי פנתה לחבר שלו, שאבא הציל בעבר ממאסר, ביקשה עזרה, והחבר אמר שיסייע לו לצאת מהכלא בתנאי שיעזוב את המדינה תוך 24 שעות. כששוחרר לקח את אחותי, שהייתה אז בת 15, נסע איתה לבלגיה, ואילו אמא ואני נשארנו באוסטריה. אחרי שישה חודשים התאחדנו בבלגיה.

"במאי 1940 גויס אבא לצבא הבלגי, שניסה לבלום את מתקפת הפתע של גרמניה. עוד לפני שהגיעו הגרמנים, נסעתי עם אמי ואחותי לצרפת, אבל הצרות לא נגמרו שם. בצרפת הכניסו אותנו למחנה הריכוז גירס שעל גבול ספרד, והיינו בו שנה וחצי. זה לא היה מחנה השמדה – הגרמנים ובני בריתם הצרפתים לא הרגו שם – אבל הם נתנו לאנשים למות מרעב ומחוסר היגיינה. זו הייתה תקופה נוראה, קשה, משפילה. בשלב כלשהו אמא מכרה את כל התכשיטים שלה והצליחה להבריח אותנו לשווייץ, שם התאחדנו עם אבא".

ב־1949 היגרה המשפחה לניו־יורק. "רציתי לנסוע לישראל, אבל ההורים לא איפשרו לי, כי הם חשבו שאני צעירה מדי. הייתי בת 17. בניו־יורק אבא היה אומלל, למרות שמאוד העריך את העובדה שארצות־הברית קלטה אותנו. חמש שנים אחרי שהגענו לשם הוא נפטר מהתקף לב באמצע הרחוב. תמיד אמרתי שהוא נפטר משיברון לב.

"התקופה הזאת חינכה אותי לסמוך רק על עצמי. להישען על עצמי. עבדתי בכל מיני עבודות, בין היתר כפקידה במפעל ללבני נשים, שם הרווחתי 32.60 דולר לשבוע. כסף ללמוד לא היה, ולכן עבדתי כדי לשרוד. הייתה תקופה לא קלה, מאוד מאתגרת. אחר־כך התחתנתי ונולדה לי בת, אבל החיים לא תמיד מסתדרים כפי שאנחנו רוצים, ונפרדתי מבעלי".

את אלי ויזל הכירה באמצע שנות ה־60: היא הייתה פרודה צעירה, אם לילדה קטנה ובעלת חברה לתרגום מצרפתית לאנגלית, והוא היה עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", שליח העיתון בארצות־הברית.

"הכרנו בבית של זוג צרפתי בניו־יורק, שהיו חברים של שנינו", היא מספרת. "לא ידעתי שהוא יהיה שם, אבל כשהכירו בינינו זיהיתי את שמו, כי קראתי את ספרו 'הלילה'. מעבר לזה לא ידעתי עליו כלום. אחר כך הוא הזמין אותי לארוחת צהריים, ולא לקח לי הרבה זמן כדי להבין שהוא הגבר של חיי. השואה לא הייתה הנושא המרכזי שעליו שוחחנו באותה פגישה. זה היה רומנטי, אבל תאמיני לי, לא היה שום דבר רומנטי בזה שכעיתונאי הוא הרוויח 50 דולר בשבוע".

יכולת לתאר לעצמך שהוא יהיה לאחד מאנשי הרוח המזוהים ביותר עם הנצחת השואה?

"מתחילת היכרותנו ידעתי שהוא משהו מיוחד. האמת היא שהוא לא רצה להיות 'הפנים של השואה'; הוא רק רצה להיות עד, ומה שהוא הכי אהב זה ללמד באוניברסיטה. עד היום סטודנטים שלו כותבים לי עד כמה הם הושפעו ממנו. כעד לשואה, שזה היה תפקידו המרכזי בעולם, הוא היה אחד המהימנים".

הוא שיתף אותך בחוויותיו לפני שכתב עליהן?

"הוא סיפר לי דברים שלא סיפר מעולם, ואני לא רוצה לחזור עליהם, כי הם היו נוראים. אגב, הוא לא סבל מסיוטים בלילות, כי בחוכמתו הוא כל הזמן דיבר על מה שעבר עליו – לא רק באופן פרטי, איתי ועם האנשים הקרובים, אלא בפני קהלים שהלכו וגדלו. הוא דיבר על זה גם בפני צעירים גרמנים. אני זוכרת את הנסיעה הראשונה שלנו לגרמניה. אלי נפגש שם עם צעירים, שאחד מהם סיפר לו שאבא שלו היה נאצי. אלי היה כל כך טוב אליהם ואמר, 'אתם לא אשמים, גם אם אבא שלכם אשם'".

לא רצה ילדים

עם פטירתו של ויזל, ביולי האחרון, נשלחו לאלמנתו מאות מכתבי ניחומים, ששניים מהם היא מראה לי. הראשון הוא מהמלך הירדני עבדאללה, שכתב לה, "גברת ויזל היקרה, המלכה ראניה מצטרפת אליי בשליחת תנחומינו הכנים על פטירתו של בעלך היקר, אלי ויזל. היום המלחמה נגד שנאה, חוסר סובלנות וחוסר צדק הפכה לקריטית יותר מבעבר. כולנו נקראים לפעול לאור פועלו של בעלך".

המכתב השני הוא מהדלאי לאמה. "גברת מריון ויזל היקרה", כתב, "התעצבתי לשמוע הבוקר שבעלך, אלי ויזל, הלך מאיתנו. בין יתר מעלותיו הוא היה חבר נאמן של העם הטיבטי. אני שולח את תפילותיי ותנחומיי לך ולכל בני משפחתך ביום עצוב זה. כפי שאת יודעת, מר ויזל ואנוכי עבדנו יחד עם זוכי פרס נובל נוספים במאמץ לקדם הבנה בין קבוצות יריבות ולהביא לשלום בעולם דרך הידברות. נחסר את תרומתו".

לבני הזוג יש בן משותף אחד, אלישע (44), שהוא איש עסקים. "כשהתחתנו", היא אומרת, "הוא אמר שהוא לא רוצה להביא ילדים לעולם משוגע כל כך. אמרתי לו שהוא טועה, שילד שלו יהיה תיקון לעולם, שהוא לא יסלח לעצמו אם לא יביא ילד. בסופו של דבר הוא הסכים, ותמיד ידעתי שהוא אהב את אלישע אפילו יותר מאשר אותי.

"אלישע היה רווק מבוקש בצעירותו, כמו אבא שלו, ויצא עם סיניות וקוריאניות ומי לא, ואלי ביקש ממנו שיתחתן רק עם יהודייה. זה היה חשוב לו מאוד, ואלישע באמת התחתן עם בחורה יהודייה, ונולדו להם בן ובת. את ראש השנה האחרון חגגנו יחד, וזה היה החג הראשון שלנו בלי ראש המשפחה. השארנו כיסא ריק בראש השולחן, אבל הנכד שלנו העז והתיישב עליו. הנכדים העריצו את אלי, והוא אהב אותם מאוד".

לפני שנתיים הציע לו ראש הממשלה נתניהו להיות נשיא מדינת ישראל. למה הוא סירב?

"ההצעה הזו הגיעה בתקופה קשה, כשהוא עבר טיפולים נגד הסרטן שהתגלה אצלו. אמרתי לו שאם הוא ייענה בחיוב, אתגרש ממנו. ידעתי שיהיו מספיק אנשים בישראל שישאלו למה אלי ויזל חושב שמגיע לו להיות נשיא בזמן שהוא גר בניו־יורק. אני גם לא רציתי להיות גברת ראשונה ולעשות מה שנשים כאלה עושות – לעבור מפגישה עם ויצ"ו לפגישות עם נשות הדסה. זה לא אני. זה לא הסטייל שלי. ההצעה הייתה מאוד מכובדת, זה באמת היה כבוד גדול, אבל הוא לא יכול היה לקבל אותה.

"אבל אנחנו מאוד אוהבים את ישראל, שם נמצאים הילדים יוצאי אתיופיה שהשקענו הרבה כסף בטיפול בהם. נשביתי בקסמם אחרי שביקרתי אותם בקרוואן בעכו יחד עם חברתי עטרה צ'חנובר. התקשרתי משם לאלי ואמרתי לו שאנחנו חייבים לעשות משהו לטובתם, וכך הקמנו את קרן ציפורה, על שם אחותו שנספתה בשואה. הקרן התחילה עם 400 אלף הדולרים שהוא קיבל עם פרס נובל, ואחר כך אספנו עוד כמה מיליונים, שבעזרתם הקמנו שני מרכזים לאוכלוסייה האתיופית – בקריית־מלאכי ובאשקלון. לצערי, חלק גדול מהכסף, כ־15 מיליון דולר, שיועד גם לקרן אלי ויזל להומניות, הפסדנו מהשקעה בקרן של מיידוף, אבל אני אמשיך לסייע לישראל עד כמה שאפשר, כי היא תמיד בליבי".

למה לא עברתם לגור בישראל?

"אלי מאוד אהב להיות בישראל, אבל לא יכול היה לחיות בה. עמוק בתוכי הבנתי שבלי להגיד את זה הוא הרגיש שהשליחות שלו היא לא לדבר לעם בישראל, אלא לעולם. שהעולם יידע ולא ישתוק".

יכולתם לנהל חיים נורמליים עם הפרסום הגדול שלו?

"זה מעולם לא היה בעיה. מרגע שהיינו יחד, אחרים לא היו קיימים. אלי היה אדם מדהים, שניסה לעזור לבני אדם באשר הם והתייחס לכולם אותו דבר. מעולם לא שמעתי אותו אומר דבר רע על מישהו, ואם אני הייתי אומרת, הוא תמיד היה מפסיק אותי. היו לנו שני דברים משותפים – אהבה לישראל ואהבה לתרבות הצרפתית. תמיד הרגשנו בבית בצרפת למרות שעברתי שם דברים איומים. בבית דיברנו בינינו צרפתית, ולפעמים אנגלית מעורבת בצרפתית".

ועכשיו זה נגמר. איך ממשיכים?

"זה לא קל, אבל יש לי עוד הרבה דברים לעשות, כמו לשמוע מוזיקה, לקרוא ולעזור. החיים שלו הסתיימו. החיים שלי, עוד לא".