שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אל"מ בדר. "מי שמגיע מהפריפריה צריך לעבוד יותר קשה מאחרים כדי לפלס את הדרך"
    המוסף לשבת • 27.10.2016
    להיות הרופא הצבאי הראשי של מדינת ישראל זה מדהים. ולא בגלל שאני דרוזי
    אל"מ ד"ר טריף בדר ניפץ את תקרת הזכוכית: מי שגדל בכפר שלא היה בו אף רופא, והתקבל לאוניברסיטה בלי אנגלית בסיסית, יתמנה בקרוב לקרפ"ר. "תמיד הייתה לי מטרה: להגיע הכי רחוק", הוא אומר. "בכל תפקיד שקיבלתי, הסתכלתי מיד על התפקיד הבא". אחרי שהשיג את היעד הזה הוא יכול להביט אחורה אל כל הרגעים והמקומות שבהם הציל חיים, ולהסתכל קדימה אל היעדים המאתגרים של הרפואה בצה"ל
    שרית רוזנבלום | צילום: דנה קופל

    כשאל"מ ד"ר טריף בדר סיים קורס קצינים לפני 23 שנים כחניך מצטיין, אמר לו מפקד הקורס שלו: "אתה תהיה קרפ"ר (קצין רפואה ראשי)". בקיץ הקרוב, כשהרמטכ"ל יענוד את דרגות התת־אלוף על כתפיו של הקצין החייכן והצנוע, תהפוך הנבואה הישנה למציאות.

     

    במינוי הזה יעשה בדר היסטוריה אישית ולאומית מרגשת: הוא יהיה לקרפ"ר הדרוזי הראשון בישראל. מי שגדל בכפר מרוחק שלא היה בו רופא אחד, והגיע ללימודי הרפואה באוניברסיטת בן־גוריון בלי אנגלית בסיסית, פרץ את תקרת הזכוכית ויעמוד בראש אחד החילות המקצועיים והאיכותיים ביותר של צה"ל. "הדרגה לא מעניינת אותי, בצה"ל יש הרבה תתי־אלופים", הוא אומר בגילוי לב. "אבל להיות הרופא הצבאי הראשי של מדינת ישראל זה מדהים".

     

    מה זה אומר מבחינתך, להיות הקרפ"ר הדרוזי הראשון?

     

    "הנושא הדרוזי הוא דווקא לא העיקר מבחינתי. אני גאה בזה שהגעתי מהפריפריה. אני שומע אנשים שלומדים איתי במכללה לביטחון לאומי מדברים: זה גדל עם זה, וזה הגיע מרמת אביב ג'. מי שמגיע מהפריפריה צריך לפלס את הדרך בצורה יותר קשה ואינטנסיבית מאחרים. זה לא מובן מאליו שלמדתי רפואה. אני מסתכל על מה שהילדים שלי מקבלים היום ומה שאני קיבלתי, זה שונה לגמרי. אם הבן שלי מתקשה בלימודים, אני יכול להביא לו מורה פרטי. הוריי נתנו לי את כל הכלים להצליח, אבל הכלים שהיו להם אז היו במונחים של חורפיש.

     

    בדר עם משפחתו. "הוריי נתנו לי הכל, אבל במונחים של חורפיש" | צילום: אלעד גרשגורן
    בדר עם משפחתו. "הוריי נתנו לי הכל, אבל במונחים של חורפיש" | צילום: אלעד גרשגורן

     

     

    "לאורך כל השנים הייתה לי מטרה ברורה: להגיע הכי רחוק. בכל תפקיד חדש שקיבלתי, הסתכלתי מיד על התפקיד הבא. מהוריי למדתי שהתכונות החשובות ביותר הן סימון מטרה והתמדה. בתוך זה מסתתרות, כמובן, הרציניות והמקצועיות וכל היכולות האחרות. אם אתה מסמן מטרה ומתמיד בה, יש סיכוי שתגיע".

     

    תחילתה של שליחות

     

    את דרכו אל צמרת צה"ל החל בדר, 49, במקום הכי רחוק מבסיס תל השומר, שבו הוא עתיד לשבת כקרפ"ר - בכפר חורפיש שבגליל העליון. בנוף הפראי של הצפון, מרחק יריקה מכפרי לבנון, נולד וגדל, ושם הוא מתגורר עד היום. הוא הבן השני למשפחה בת שישה ילדים. אמו חזנה עקרת בית ואביו, סלמאן, שירת במשמר הגבול 25 שנה, ולאחר מכן היה מנהל בתי הדין הדרוזים.

     

    טריף, מספר האב, חלם להיות רופא מגיל צעיר. "כל הילדות שלי גדלתי בידיעה שאין רופא בכפר", אומר בדר. "אפשר היה לנסוע חצי שעה לכפר יאסיף או לנהריה, אבל עזרה רפואית במקום לא הייתה. כשהחלטתי ללמוד רפואה זו הייתה תחילתה של שליחות מחייבת. לא עניין אותי איפה אלמד. כל מה שרציתי היה לעזור לאחרים ולהציל חיים".

     

    הוא התקבל ללימודי עתודה באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, והפך לבן הכפר הראשון שלמד רפואה בישראל. במשך שש שנים חי על המסלול הארוך שבין באר־שבע לחורפיש. "הייתי רואה את הבית פעם בחודש, חודש וחצי. כשהגיע הזמן לעשות סטאז' רציתי להיות קרוב יותר לכפר, אבל לא הצלחתי. נבחרתי לבית החולים ברזילי, באשקלון".

     

    עם סיום לימודי הרפואה החל את המסלול הצבאי שלו. הוא נבחר לחניך מצטיין של קורס קצינים, וככזה הציע לו הקרפ"ר דאז, ד"ר מיקי וינר, לבחור באיזה גדוד ישרת - בגולני או בגבעתי. "חשבתי שגולני זה בצפון, אז בחרתי בגדוד 13", הוא צוחק, "ואכן התחלתי ברמת הגולן אבל מהר מאוד הוקפצנו לעזה, ושם הייתי עד סיום התפקיד".

     

    אחרי שורת תפקידים מבצעיים יצא להתמחות ברפואת ילדים בבית החולים בנהריה. בתום שבע שנים שבהן היה מנותק מהרפואה הקונבנציונאלית לטובת תפקידים עתירי אדרנלין, חזר בדר להיות רופא "רגיל". "לקח לי זמן להיכנס חזרה לשגרה, אבל תוך זמן קצר מינו אותי לאחראי על לוח התורנויות של כל המתמחים".

     

    בתום ההתמחות חזר לצבא ומונה למפקד מגמת מפקדים של חיל הרפואה, האחראי על הכשרת הרופאים הקצינים בחיל. משם חזר שוב למערכת האזרחית כמתמחה במינהל הרפואי ב"הלל יפה". כהרגלו, לא הסתפק במסלול אחד והשתתף גם בקורס מח"טים. "זה נתן לי גיוון ופרספקטיבה אחרת על הצבא, לא רק מהזווית של הרפואה, אלא גם מהזווית המבצעית".

     

    במהלך השנים האחרונות, לקח בדר שלוש פעמים חלק במבצעים חובקי עולם של סיוע הומניטרי. הפעם הראשונה הייתה אחרי רעידת האדמה בהאיטי, ב־2010, שבה נהרגו למעלה מ־200 אלף בני אדם. "כשאמרו לי, 'אתה במשלחת, תגיע בתשע למקרפ"ר', צילצלתי הביתה, לאשתי, ונתתי משימות לילדים. אחד בדק בגוגל מה מזג האוויר שם, שני ארז גרביים ותחתונים. כשחזרתי הכל כבר היה מוכן.

     

    "זו הייתה המשימה הראשונה שלי במשלחת מסוג כזה. זה היה מדהים, מעצים בצורה יוצאת דופן. תוך שעות הקמנו בית חולים שדה מאפס במגרש כדורגל של אחד העשירים בהאיטי ותוך פחות מארבעה ימים כבר היינו ערוכים לקלוט פצועים. טיפלנו ביותר מ־1,100 פצועים וביצענו עשרות ניתוחים וטיפולים להצלת חיים.

     

    "אחת החוויות החזקות שעברתי הייתה המפגש עם ילד שהיד שלו נתפסה מתחת להריסות. נתנו לו טיפול ראשוני ושיחררנו אותו במצב טוב הביתה. התמונה עם הילד הזה נמצאת עד היום במשרד שלי. כשאתה נמצא במקום כזה, בלב אסון כל כך נורא, אתה רופא וקצין, ואתה שליח של מדינת ישראל, אבל אתה קודם כל אבא, ומפגש כזה מעלה מחשבות על הילדים שלך.

     

    "ביום השישי או השביעי אחרי הרעידה, נסעתי עם סגן מפקד המשלחת מטעם פיקוד העורף לסיור בעיר ומישהו אמר לנו שיש קבוצה שמחלצת פצועים. במקומות כאלה, שיש בהם משלחות סיוע מכל העולם, יש כללים ברורים: כשצוות מסוים עסוק בחילוץ, אף אחד לא נוגע בשטח שלו. כשהגענו למקום מצאנו שני צוותים שעבדו יחד, אחד מהם רוסי. כשביקשתי להתקרב כדי לראות איך אפשר לעזור עצרו אותי.

     

    "בשלב מסוים חילצו מההריסות בחורה צעירה, וראיתי שהצוותים שם קצת מסתבכים עם העירוי שלה. לא יכולתי להתאפק והצעתי את עצמי לעזרה. כשהפצועה השנייה חולצה כבר אמרו לי ישר, 'טפל בה'. מצאנו את עצמנו מטפלים בשתי הפצועות האלה, בנות צעירות שהיו כמה ימים מתחת להריסות, מהרגע הראשון. זה היה ממש כמו לידה".

     

    להציל ילד סורי

     

    ב־2011 קיבל בדר דרגת אל"מ ומונה למפקד הרפואה של פיקוד צפון. שם מצא עצמו במוקד אחת הפרשיות האנושיות המורכבות והקשות ביותר עימן נאלצה ישראל להתמודד בשנים האחרונות: משבר הפצועים הסורים.

     

    "כשהתחילו הקרבות בסוריה, במארס 2011, הם התרכזו בערים הגדולות, שמרוחקות מישראל", הוא נזכר. "כעבור זמן הקרבות התקרבו לגדר. פתאום הגיעו שלושת הפצועים הראשונים. נתנו להם טיפול ראשוני בשטח, ואמרו שצריך לפנות אותם לבית חולים. דיברתי עם מי שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, יאיר גולן. אמרתי שצריך לפנות אותם להמשך טיפול. גולן הקשיב לי, ושאל שאלה אחת: ומה יקרה אם לא? עניתי: אני יכול לומר בוודאות שלפחות אחד מהם לא ישרוד. הוא חשב רגע ואמר: תפנה אותם. מנהל בית החולים בצפת דאז, ד"ר אוסקר אמבון, שהיה אמור לקלוט את הפצועים, שאל מאיזה פציעות סובלים החיילים ומאיזו יחידה הם. כשהבין במי מדובר הייתה דממה. אחרי רגע הוא אמר לי, 'אין בעיה, אנחנו מוכנים'.

     

    "התייחסנו לפינוי שלהם כמבצע צבאי לכל דבר. הם נכנסו לבית החולים בצורה השקטה ביותר, מתוך מטרה אחת: לשמור על חייהם של הפצועים האלה כשיחזרו הביתה, לסוריה. יכולנו לדמיין מה יעלה בגורלם אם יידעו שהם טופלו בישראל. כך נהגנו גם בפצועים הבאים".

     

    מהר מאוד, אומר בדר, הבינו השלטונות וראשי הצבא כי לא מדובר באירוע חד־פעמי, ולכן הוחלט על הקמת בית חולים שדה ברמת הגולן. "הגיעו אלינו פצועים מכל הסוגים - גברים, נשים וילדים, שישבו בבתיהם ופתאום חרב עליהם עולמם. אכזריות נוראה. חלקם לא שרדו את הפציעה והיה צורך להתעסק עם החזרת גופותיהם הביתה. במיעוט המקרים, אולי 50, טיפלנו סמוך לגדר עצמה. כל השאר פונו לבתי החולים. חלק מהזמן עסקנו בדברים שהם מעבר להצלת חיים. אם הרדמנו פצוע בשטח, דאגנו שבזמן שמעירים אותו יהיה לידו שכן או אדם שהוא מכיר מהבית, כדי שלא יפחד כשהוא פותח עיניים ורואה את דגל ישראל מונף, ולידו חיילים במדים. השקענו הרבה מחשבה בתחום האנושי".

     

    רוב הפצועים הסורים אינם דוברי אנגלית. כך, בדר מצא עצמו לעיתים קרובות משמש לא רק כרופא וכמפקד, אלא גם כמתורגמן. "הסיפורים שלהם הלכו איתי הביתה. לא היה קל לשמוע שחלק מהפצועים, ששרדו בקושי, גילו שכל המשפחה שלהם נהרגה. היה ילד אחד, ששיחק עם נפל רימון בחצר הבית שלו והנפל הזה התפוצץ. החבר שלו נהרג, והוא יצא 'בזול': שתי הרגליים שלו נקטעו ויד אחת התרסקה. הילד הזה פונה מיד לבית החולים ושלושה חודשים אחרי זה פגשתי אותו עם שתי פרוטזות חדשות, לומד ללכת. אין סיפוק גדול מזה".

     

    כקצין דרוזי, ודאי ידעת שחלק מהפצועים שבהם טיפלת נלחמו, מן הסתם, נגד הדרוזים שם.

     

    "כשאתה נלחם להציל חיים, אתה לומד לשים את הרגשות שלך בצד. גם בירושלים מטפלים לפעמים במחבלים. לפעמים זה פצוע מהאיטי, שאין לי שום רגשות אליו, ולפעמים זה מחבל בשכם שרגע קודם זרק עליי אבן. למדתי לחיות עם זה בשלום".

     

    עד כה טופלו בבתי החולים בצפון יותר מ־2500 פצועים סורים, ומספרם עוד ממשיך לעלות, מה שהופך את מבצע הסיוע הרפואי והאנושי הזה לממושך ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה. נקודת אחת שבדר הרהוט מתקשה להרחיב עליה את הדיבור היא הצורך להחזיר את הפצועים שהבריאו חזרה למולדתם ההרוסה. עד היום, הוא מספר, רק אחת מהם דרשה להישאר בישראל. כל השאר שמחים לחזור הביתה. "הם רוצים להמשיך את החיים במדינה שלהם, לא להתפנק אצלנו".

     

    לא קשה, כרופא וכאדם, לשלוח את הפצועים שהצלתם, בחודשים של עבודה ומאמץ, חזרה לסוריה המדממת, אל הלא־נודע?

     

    "הלב כואב כשצריך לשלוח ילד כזה, שנפצע כל כך קשה ולמד אצלנו ללכת מחדש עם הפרוטזות שהתאמנו לו, בידיעה שהוא לא יצעד שם על כבישי אספלט. זה לא המקום שהייתי רוצה לראות את בני חוזר אליו. הפצועים שמגיעים אלינו סובלים מפציעות מלחמה קשות ביותר, מכמירות לב. כאב וכרופא ילדים מאוד קשה לי לראות את הילדים במצב שבו הם מגיעים אלינו. אבל יש גבול למה שאפשר לתת. במשימות כאלה אי־אפשר לתת הכל לכולם. עושים כל מה שאפשר".

     

    יוצא בארבע בבוקר

     

    כבר שנים הוא מקפיד לחזור הביתה מדי יום מכל מקום שהוא משרת או עובד בו, ומשלם על כך בשעות אינסופיות בדרכים. יוצא מהבית בארבע בבוקר וחוזר אליו מאוחר בלילה, כשרוב בני המשפחה כבר ישנים. בכפר כולם מכירים את הקצין החייכן, שמתעכב ללטף כל ילד ברחוב. "זה העוגן שלי", הוא אומר. "יכולתי להעביר את המשפחה למרכז, או להתרחק מהם בחלק מהזמן, אבל זה לא בא בחשבון".

     

    בבית ממתינים לו אשתו, ג'נאן, מורה להיסטוריה ומאבחנת דידקטית במקצועה, "אחת הבחירות הטובות שעשיתי בחיים", ושלושת ילדיו: סלמאן (19), שיתחיל בקרוב ללמוד רפואת שיניים במסגרת העתודה הצבאית, ושתי התלמידות אסיל (16) ולילא (13), "שסובלת מזה שאני רופא, כי במקום לרשום לה פתקים לבית הספר כשהיא חולה, אני אומר לה 'זה יעבור'", הוא צוחק.

     

    את חשיבות התפקיד החדש הוא מגדיר כקריטית. "חיל הרפואה נמצא בכל מקום, מהמרפאה בבסיס העורפי בתל־אביב ועד המוצב הכי מרוחק. הוא צריך לתת מענה גם לחיילים בעורף וגם בשטח. כל החלטה שאנחנו מקבלים היא משמעותית ברמה הלאומית. זה מתחיל בנושא של המלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון). אם אני מחליט לגייס או לא לגייס חיילים עם בעיה רפואית מסוימת, יש לזה השפעה עצומה".

     

    בשנים האחרונות צה"ל הרחיב מאוד את מעגל המתגייסים לשורותיו. מחלות שהיו פוטרות בעבר משירות, כמו צליאק או אפילפסיה, כבר אינן מהוות סיבה לקבלת פטור משירות צבאי. "התפיסה בשנים האחרונות היא תפיסה מאפשרת", אומר בדר. "פעם היינו פוטרים אוטומטית משירות צעירים עם בעיות רפואיות מסוימות, היום אנחנו יותר ליברלים. יש היום יותר חולים בתוך המערכת. המפתח להצלחה הוא שיבוץ נכון. כל חייל משובץ בהתאם למגבלות שלו. יש היום גם הרבה יותר מתנדבים. ב־8200, יחידת המודיעין המפורסמת, יש היום צעירים שפעם לא גייסנו אותם, אנשים בספקטרום האוטיסטי שיש להם יכולות מדהימות. הם משרתים שם כמתנדבים".

     

    מנגד, הקשיח צה"ל, בצעד שנוי במחלוקת, את הקריטריונים לשחרור משירות על רקע נפשי - תופעה שעמדה בשנים האחרונות על אחד משישה חיילים. מי שעומד בחזית הקשה הזו הם רופאי חיל הרפואה, כשבמקביל נאלץ החיל להתמודד עם מחסור קשה בכוח אדם מיומן למילוי הדרישה העולה לטיפול נפשי.

     

    "הנושא של בריאות הנפש הוא מראה של האוכלוסייה האזרחית, שגם בה יש עלייה בצריכה של שירותים כאלה", אומר בדר. "יש לנו מערך מצוין של קב"נים ופסיכיאטרים. הייתי שמח, כמובן, אם היו לי עוד 20, יחד עם זאת הייתה עלייה משמעותית בתקנים שמוקדשים לבריאות הנפש, במטרה לאפשר שלושה־ארבעה מפגשים עם חייל שזקוק לכך. גם שיעור ההתאבדויות בצה"ל ירד. בשנים האחרונות יש 13־15 מתאבדים בשנה, לעומת 25־30 מקרים בשנה בעבר הלא־רחוק. זו ירידה מאוד יפה.

     

    "ניתחנו את נתוני ההתאבדויות וגילינו שרוב המקרים מתרחשים בשנה הראשונה לשירות, במעבר שבין האזרחות למסגרת הצבאית. לכן הקצינו יותר קב"נים לבסיסי הטירונים, ביחס ליחידות אחרות. ביחידות הקדמיות יש קב"נים שמכירים את המפקדים והחיילים, ויש להם שיח איתם. גם הקשר בין הרופא למפקד מסייע בזיהוי סימני מצוקה ראשונים. כך אפשר למנוע לפחות חלק מהמקרים שבהם הכתובת הייתה על הקיר. לצערי, יש מקרים שמאד קשה לזהות אותם".

     

    רפואה חולה

     

    בתפקידו החדש ייאלץ בדר להתמודד עם מגוון אתגרים מורכבים, בחירום ובשגרה, ובראשם איכות שירותי הרפואה בצה"ל. על פי דו"ח נציב קבילות החיילים האחרון, הרפואה הצה"לית סובלת משלל תחלואים, החל ממחסור במטפלים, זמינות תורים נמוכה ועומס במרפאות ועד פערי נגישות גיאוגרפית של השירותים השונים. חלק מהקובלים, כך נכתב בדו"ח, קיבלו טיפול לקוי, אשר אינו עומד באמות המידה הרפואיות המקובלות. הנציב קבע עוד כי מקבילות שהוגשו לו עולות בעיות משמעותיות, בהן בירוקרטיה רבה והיעדר טכנולוגיות יעילות; חוסר תיאום ותקשורת בין מטפלים; עומס על הצוותים המטפלים ובעיות בתקשורת בין המטפלים למטופלים.

     

    "אני חושב שיש לנו עדיין מה לשפר בתחום הזה", מודה בדר. "קורה שחייל צריך לחכות יומיים ושלושה עד שהוא מגיע לרופא, ואשמח שזה יהיה הרבה פחות. יחד עם זאת, צריך לציין שבמקרים דחופים כל חייל שזקוק לכך רואה רופא".

     

    יש הרבה מקרים שהמערכת פיספסה חולים קשים.

     

    "מקצוע הרפואה הוא לא מקצוע נטול סיכונים. זה קורה גם בבתי החולים האזרחיים. טעויות רפואיות הן אחת מסיבות המוות המובילות בעולם. לשמחתי אין לנו בצה"ל הרבה מקרים כאלה. את המקרים שמגיעים לידיעתנו אנחנו בודקים היטב ומפיקים לקחים".

     

    האם חיילי צה"ל מקבלים היום טיפול רפואי מספיק טוב?

     

    "החיילים מקבלים מענה טוב. האם יש מקום לשיפור? כן. אחד הדברים שנעשה במהלך השנה הקרובה הוא להעביר את הטיפול באנשי קבע למערכת האזרחית, כלומר לקופות החולים. זה יאפשר לנו לתת להם מענה יותר טוב, ולהשקיע את המשאבים שיתפנו בחיילים הסדירים".

     

    חיל הרפואה העתידי מפתח: תחתונים ממוגנים לחיילים

     

     

    פרט לתפקיד הריפוי הבסיסי שהם אמונים עליו, עוסקים אנשי חיל הרפואה בפיתוח טכנולוגיות פורצות דרך לשימוש בתחום הרפואה המבצעית, בשדה הקרב. "יש דברים שאנחנו מובילים בהם בעולם, כמו הפלזמה המיובשת, שמשמשת לטיפול בדימומים בשטח", אומר אל"מ בדר. "מדובר בהמצאה גרמנית, שאנחנו היינו הראשונים בעולם שהשתמשו בה. אנחנו עדיין בודקים מוצרי דם נוספים שיינתנו בשטח, ומנסים לייצר מחולל חמצן קטן, במקום הבלון הגדול שקיים עכשיו, שישפר את החיות של הפצועים בשדה הקרב".

     

    אחד התחומים העיקריים אליו מופנים המשאבים הוא שיפור יכולת המיגון של החיילים הקרביים. "בסופו של דבר, גם בשדה הקרב הרפואה המונעת היא החשובה ביותר, לכן אנחנו מתמקדים בשיפור המיגון. יש דילמה קבועה בין הצורך למגן את הקסדה ככל האפשר, מול הצורך לשמור שתהיה קלה. אנחנו מנתחים את אזורי הפציעה השכיחים כדי לנסות לבנות את הקסדה המושלמת".

     

    תחום נוסף שמעסיק את מומחי החיל הוא הצורך להגן על איברי גוף שעדיין אינם ממוגנים. "מאוד מטריד אותנו הנושא של מיגון איזורי מעבר, כמו בתי שחי ומפשעות. ראינו שעיקר הדימומים שקשה לשלוט בהם נמצאים דווקא באיזורים האלה. אחד המוצרים שנמצאים כעת בפיתוח הוא תחתונים מודולאריים ממוגנים, שניתן יהיה ללבוש אותם בתנאי סכנה, כמו למשל בשטח המועד להתפוצצות מטענים, כדי להגן על אזור המפשעה".

     

    עוד מוצר שנמצא בתהליכי פיתוח הוא צמיד שימדוד את המדדים החיוניים של כל פצוע, לחץ הדם והדופק שלו, וישדר אותם בזמן אמת לרופא בכיר שנמצא בעמדת הפיקוד. "צמיד כזה יעזור לרופא הצעיר שנמצא בשטח לקבל החלטה מושכלת - מי מהפצועים שהוא מופקד עליהם זקוק לפינוי דחוף, משום שהוא בסכנה מיידית, ומי יכול לחכות", אומר אל"מ בדר. "אנחנו עושים כעת ניסויים במעבדה, בתקווה שתוך כמה שנים הפיתוח הזה יהיה מבצעי".

     

    בתפקידו האחרון, כסגן קרפ"ר, עמד בדר בראש ועדת הלסינקי, הוועדה האחראית על ניסויים קליניים (בבני אדם) המתבצעים במסגרת חיל הרפואה. החיל ספג ביקורת קשה בתחום הזה, לאחר שב־2007 נחשף כי בדק במשך שנים, תחת מעטה סודיות כבד, חיסון ניסיוני ושנוי במחלוקת נגד אנתרקס על מאות חיילים. החיילים שהשתתפו בניסוי סבלו מתופעות לוואי משמעותיות, חלקן מסכנות חיים.

     

    ועדת הבדיקה של ההסתדרות הרפואית חשפה שורת מחדלים קשים בדרך שבה נוהל הניסוי, וקבעה כי גיוסם של המשתתפים נעשה בניגוד לכללי היסוד של ביצוע ניסויים בבני אדם, וכי התקיים בו ניצול של אוכלוסייה רגישה הנתונה למרות. מהממצאים עלה עוד כי ועדת הלסינקי, שאמורה הייתה לאשר את הניסוי ולפקח על מהלכו, כשלה בכל תפקידיה, ובראשם שמירה על ביטחונם ובריאותם של החיילים שהשתתפו בו.

     

    מערך הניסויים הקליניים בחר"פ נתון עד היום תחת איפול. "הניסויים בחיל הרפואה נמצאים תחת פיקוח של ועדת הלסינקי חילית, שמורכבת מאנשי צבא ומאזרחים", אומר בדר. "אנחנו עובדים לפי כל הכללים המקובלים. מה שעומד לנגד עינינו כשאנחנו מאשרים ניסוי הוא רק טובת החייל. כל הלקחים כבר הופקו ויושמו. בשנתיים שבהן הייתי יו"ר הוועדה לא אישרנו ניסויים שהתלבטנו לגביהם".

     

    איך מיישמים את עקרון חופש הבחירה במסגרת היררכית כמו צה"ל?

     

    "כל המידע הרלוונטי נמסר על ידי אחד הרופאים מצוות הניסוי, ולא על ידי הרופא או המפקד הישיר של אותם חיילים שמועמדים להשתתף בניסוי. כל מועמד מקבל טופס הסכמה מדעת, שמפרט את כל המידע הדרוש לו. אנחנו ממליצים לחיילים לקחת אותו הביתה, לקרוא אותו בעיון ולהתייעץ עם הוריהם. מי שמחזיר את הטופס הזה, סימן שהוא מעוניין להשתתף במחקר". 

     

    sarit_r@netvision.net.il

     

     


    פרסום ראשון: 27.10.16 , 16:00