yed300250
הכי מטוקבקות
    פרופ' צוקרמן במפגש עם אבוריג'ינים. "הם צריכים לאשר בעצמם אם לקבל מילה חדשה. כשהיא לא מוצאת חן בעיניהם, אני בולע את הגלולה המרה"
    המוסף לשבת • 27.10.2016
    אמר לשבט את דברו
    הרצאה מזדמנת בסידני סחפה את פרופ' גלעד צוקרמן למשימה יוצאת דופן: החייאת השפה האבוריג'ינית אחרי שהלהיב את זקני שבט הבאנגאלה עם סיפורים על תחיית העברית, הוא שיחזר אלפי מילים בעזרת מילון שמצא משנת 1844, החל ללמד אותן באזורים נידחים באוסטרליה באמצעות שירים (ואפילו אפליקציה), ובדרך נחשף לטרגדיה של הילידים ("כמו פרשת ילדי תימן, רק שבעתיים") עכשיו הבלשן האילתי שמפטפט ב–13 שפות וחולם בקוד מורס מסביר למה המאמץ הזה משתלם: "הם אומרים לי, 'אבות אבותינו מאושרים'. כבודם האבוד הוחזר"
    ניצה לואנסטין, סידני

    כשפרופ' גלעד צוקרמן רוצה לקרוא לבנים שלו לבוא לאכול, יש לו לא מעט אפשרויות. ככה זה כשכל אחד מהילדים עונה לשלושה שמות: ג'וליו־יהודה־שינגטיאן, ג'ובאני־להב־ג'יראן וג'אנלוקה־גדי־יואהיאנג. השם האיטלקי של כל ילד נבחר בגלל השורשים של צוקרמן. השם הישראלי בעקבות המדינה שבה אביהם נולד. השם הסיני הגיע בזכות נישואיו לג'יי, ילידת שנחאי. והבחירה לחבר בין כולם נובעת מעיסוקו: מומחה לשפות. "בבית הספר, ובכלל, קוראים לילדים שלי בשמם הראשון", הוא אומר. "אבל לעיתים רחוקות, כשאני כועס עליהם, הם שומעים את כל שלושת השמות, בדציבלים גבוהים".

     

    צוקרמן, 45, חי ונושם מילים. הוא שולט ב־13 שפות, מבין וקורא עשרות לשונות נוספות, ומדלג ביניהן במהירות. בלילה, לדבריו, החלומות שלו מפטפטים לפעמים בקוד מורס. אבל הבלשן הנמרץ לא הסתפק בשפות האלו ולקח על עצמו משימה יוצאת דופן: להשיב לחיים לשונות שנעלמו או להציל אותן מהכחדה. הוא ייעץ בנושא כבר ביותר ממאה מדינות, הפך למוביל עולמי בתחום, ומוזמן להרצאות בכל רחבי הגלובוס. וזה לא שלפני כן הדרכון שלו חתם אבטלה: עד שהתיישב על כיסאו כראש הקתדרה לבלשנות ושפות בסיכון באוניברסיטת אדלייד באוסטרליה, צוקרמן לימד גם בסין, באנגליה, בסינגפור, בארה"ב, בסלובקיה, באיטליה, ביפן ובישראל.

     

    "לאחרונה אירחתי משלחת של ילידים מברזיל, ולפני שלושה חודשים הייתי אצל עשרה שבטים בטייוואן", יורה הפרופסור את רשימת הלקוחות הנוכחית שלו. "בחודש הבא מגיעה אליי משלחת מקנדה, ובתחילת השנה הבאה אני מוזמן לדרום־אפריקה, לשבט הקוזה. אני נוסע הרבה לניו־זילנד, ועובד עם הילידים המאוריים על הצלת השפה, כי נותרו רק כמאה אלף דוברים שלה ברמות שונות. ייעצתי לטיבטים, למונגולים, לאנשי הוואי. יש לי גם קורס און־ליין, ובכל חודש אני מקבל יותר מ־6,000 מיילים מסטודנטים מ־150 מדינות שמבקשים עצה כיצד לשמר שפה הנמצאת בסכנה".

     

    יפהפיות נרדמות וחולמות

     

    פרופ' צוקרמן עם אשתו ג'יי וילדיו ג'ובאני־להב־ג'יראן (מימין), ג'וליו־יהודה־שינגטיאן, וג'אנלוקה־גדי־יואהיאנג
    פרופ' צוקרמן עם אשתו ג'יי וילדיו ג'ובאני־להב־ג'יראן (מימין), ג'וליו־יהודה־שינגטיאן, וג'אנלוקה־גדי־יואהיאנג

     

    מכל השפות שלהן מסייע צוקרמן, יש אחת שקרובה לליבו במיוחד: שפתו של שבט הבאנגאלה האבוריג'יני. הוא נתקל בה אחרי שב־2001 הוזמן להרצות באוניברסיטת סידני והעמיק במלחמת התרבות בין הילידים למערביים שהגיעו לאוסטרליה. "כבלשן שחקר את החייאת העברית והיווצרות הישראלית, מצאתי כאן נישה מרתקת, קרקע בתולה: החייאת יפהפיות נרדמות וחולמות – לשונות אבוריג'יניות שנכחדו על ידי האדם הלבן. כשעברתי לאוניברסיטת אדלייד פניתי לזקני שבט הבאנגאלה ושאלתי אם הם מעוניינים להחיות את לשונם. סיפרתי להם ששפת האם שלי, הישראלית, היא תוצאה של החייאה, ושכבלשן וכמומחה להחייאה אוכל לעזור להם. תשובתם הייתה, 'אנחנו מחכים לך כבר 50 שנה!'"

     

    עד להגעת האדם הלבן לאוסטרליה בסוף המאה ה־18, דיברו הילידים ב־330 שפות שונות. רק 13 שרדו, והן מדוברות עכשיו בעיקר באזורים שבטיים מרוחקים ביבשת, שבהם מתגוררים כרבע מ־670 אלף האבוריג'ינים האוסטרלים. "את הבאנגאלה דיברו בעבר כ־3,000 איש", מספר צוקרמן. "אבל בתחילת המאה הקודמת היא החלה להיכחד, בין השאר בעקבות 'הדור הגנוב': ילדים אבוריג'ינים בהירי עור, או כאלה שאחד מהוריהם היה לבן, שנחטפו מבתיהם על ידי נציגי הממשלה והכנסייה כדי שיתחנכו כלבנים ויהפכו להיות מערביים. הילדים האלו לא הורשו לדבר את שפת אמם, רק אנגלית, ולכן שכחו אותה. כל זה קרה לאורך זמן: החטיפות האלו החלו ב־1900 ונמשכו לדאבוני עד 1970. תחשבי על פרשת ילדי תימן, רק שבעתיים".

     

    ההתחקות אחרי המילים שהתאיידו לא הייתה משימה פשוטה. הילידים מעולם לא תיעדו את השפות שלהם בכתב, רק דיברו אותן. את ההיסטוריה העבירו באמצעות שירים וריקודים. "השירה היא התורה שבעל פה שלהם", אומר צוקרמן. כשהחל לחפש חומרים שיעזרו לו לשחזר את שפת הבאנגאלה, הפרופסור לבלשנות מצא בספרייה באדלייד אוצר: מילון משנת 1844 שכולל גם תיאור דקדוקי שלה. "המילון הזה נכתב על ידי קלאמור וילהלם שירמן, מיסיונר שהגיע לאוסטרליה במיוחד כדי להפוך אבוריג'ינים מדרום היבשת לנוצרים. הצדק ההיסטורי הוא שבעוד ששירמן, נוצרי גרמני, כתב את המילון כדי להרחיק את האבוריג'ינים ממורשתם ולחשוף אותם ל'אור' הנוצרי, אני, יהודי ישראלי, משתמש באותו המילון ממש, 170 שנה לאחר מכן, כדי להחיות את המורשת האבוריג'ינית".

     

    כאלף איש בסך הכל נותרו משבט הבאנגאלה. לצוקרמן יש את הכתובות והטלפונים של כולם. הוא נוסע עד לריכוזי המגורים שלהם, בפורט לינקולן ובפורט אוגוסטה המרוחקות שבדרום היבשת, כדי ללמד 200 מהם את שפתם, בסדנאות שנמשכות כמה ימים. "חלק מהאבוריג'ינים שאני מתנדב אצלם הם ילדי 'הדור הגנוב' בעצמם, ששכחו את השפה. הם מגיעים אל הסדנאות עם ילדיהם, נכדיהם וניניהם. לפעמים החדר מלא באנשים מכל הגילים, ואני מלמד אותם בכל דרך אפשרית. אנחנו כותבים שירים, לומדים ביטויים, מפצחים את הדקדוק המורכב, ממציאים דרכים לזכור את המילים. הם נהנים לתרגל את המילים כשיעורי בית. יש לנו גם עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט, וממש לאחרונה השקנו אפליקציה לטלפון, מילון באנגאלה משופר. הקלטתי לתוכה 3,500 מילים, וכל ילד יכול להיעזר בה. אנחנו גם מתכננים לשנות את הנוף הלשוני של האזור, למשל על ידי תרגום שלטים מאנגלית לבאנגאלה".

     

    איך אתה מנחש את צלילי השפה המקוריים?

     

    "כפי שאנו יודעים בדיוק כיצד נשמעו בעבר העיצורים העבריים צ', ק' ו־ט', וכפי שאין לנו ספק כיצד נשמעו בעברית א', ע' ו־ה', כך אני יודע כיצד נשמעו העיצורים המיוחדים של שפת הבאנגאלה. אני משווה את הצלילים לשפות קרובות גנטית שעדיין חיות ובועטות. במקרה של העברית, יש לנו את הערבית. במקרה של הבאנגאלה, יש לנו את האדניאמתנה, לשון אבורג'ינית נוספת. חלק מהדוברים האחרונים של האדניאמתנה, זקני השבט, משתתפים בסדנאות הבאנגאלה שלי. יתר על כן, יש לי ידידה בלשנית בת 90 – לואיז הרקוס, יהודייה ילידת מינכן שנמלטה מהנאצים לאוסטרליה – שגילתה עניין גדול בלשונות אבוריג'יניות. ב־1965 היא הקליטה את מוני דיוויס, אבוריג'יני שדיבר באנגאלה. אמנם ההקלטה באיכות אקוסטית נמוכה, עם מאות ציפורים ברקע, אבל היא עדיין מועילה מאוד".

     

    צוקרמן לא מסתפק בשחזור מילים נשכחות. הוא ותלמידיו גם ממציאים חידושים לשוניים. "למחשב, למשל, קראנו גאביווה. זה קיצור של גאגאביביוואריבירגה. 'גאגא' משמעו ראש, 'ביבי' משמעו ביצה. 'גאגאביבי', אם כן, משמעו מוח – הביצה שבתוך הראש. 'וואריבירגה' משמעו ברק, מילה עם אסוציאציה של חשמל. המחשב בבאנגלה הוא, אם כן, 'מוח חשמלי' – ביצת־ראש ברקית".

     

    יש מילה שאתה אוהב במיוחד בבאנגאלה?

     

    "וואדלאדה, שמשמעותה גם 'עץ' וגם 'סיפור'. זה מזכיר לי את 'עץ הדעת'".

     

    היה קל ללמוד את השפה?

     

    "למרות שאין שום קשר בין השפות האבוריג'יניות לשפות שאני מכיר, כבלשן קל לי יותר ללמוד אותן. ככל שיודעים יותר שפות, המוח מתרגל לזהות תבניות. מה שהפליא אותי בשפות האבוריג'יניות הוא המספרים. יש בהן רק את המספרים 1, 2, 3 ו'הרבה'. הסיבה היא שלאבוריג'ינים לא ממש היה צורך לספור. הם היו הורגים קנגורו ואוכלים מהיד לפה. עכשיו אנחנו צריכים להמציא מספרים".

     

    שפה חשובה מאדמה

     

    מפתה להגדיר את צוקרמן כאליעזר בן־יהודה של האבוריג'ינים, אבל הוא דוחה את ההשוואה על הסף. "בן־יהודה היה פוליטיקאי והבין שכל תנועה לאומית חייבת שלושה יסודות: שפה, אדמה ומורשת. הוא היה חייב להחיות שפה שתהיה משותפת לכל יהודי העולם שיגיעו לישראל. לי אין אג'נדה פוליטית, אני עושה את מה שאני עושה ממניעים הומניטריים לחלוטין. שנית, בן־יהודה היה חלק בלתי נפרד מהעם שאת שפתו הוא רצה להחיות. אני אינני אבוריג'יני. אני אאוטסיידר, אני עוזר להחיות שפה, אבל האבוריג'ינים צריכים לאשר בעצמם אם לקבל מילה חדשה או לא. אם מילה מסוימת לא מוצאת חן בעיניהם, אני כבלשן בולע את הגלולה המרה. בן־יהודה, לעומת זאת, לא שאל את דעתו של אף אחד".

     

    צוקרמן אומר שהעבודה שלו אינה מסתכמת בבלשנות. הוא צריך, לדבריו, לתפקד גם כעובד סוציאלי. "אני מודע לתרבות השונה של האבוריג'ינים ולמנהגים ולטראומה הבין־דורית של בני הדור הגנוב, מבין אותם ומתקשר איתם חברתית. יהודים מכירים טרגדיות ומבינים סבל. אני בן לניצול שואה, וזה נותן לי את היכולת לעבוד עם בני עמים שסבלו אפליה על רקע אתני. לכן גם האבוריג'ינים יכולים להתחבר אליי ולהזדהות איתי".

     

    כל המאמץ הזה שווה בשביל אלף איש בלבד?

     

    "אני חושב שכן. למדתי מהיהדות שכל המציל נפש אחת מציל עולם ומלואו. יש לי סיפוק עצום מכך שאני מצליח לשפר את חייהם של אנשים, אפילו אם הם מעטים. אולם מעבר לזה, הצלחת הבאנגאלה היא השראה לשבטים אבוריג'ינים אחרים, וגם למיעוטים אחרים".

     

    מה, בעצם, נותן להם חידוש השפה?

     

    "הם מבינים היטב שאובדן שפה הוא למעשה אובדן של ציפור הנפש, הרוח, התרבות, הריבונות האינטלקטואלית, האוטונומיה התרבותית. הם יודעים שאם ילמדו את לשון המורשת שלהם הם יעצימו את עצמם, ישיבו את הזהות, הגאווה, הכבוד האבוד. בכלל, אוסטרליה צריכה להחיות לשונות אבוריג'יניות מתוך שאיפה לצדק חברתי היסטורי. הכובשים האנגלים חיסלו את השפות האלה במודע, בתהליך שאני מכנה 'רצח שפה'. אני טוען שצריך להעניק פיצוי כספי על אובדן לשון. שפה חשובה הרבה יותר מאדמה".

     

    אתה לא מגזים?

     

    "הסטטיסטיקה מעידה כי אבוריג'ינים סובלים מדיכאון פי שניים וחצי יותר מאשר אוסטרלים אחרים. אבוריג'ינים רבים אומרים לי, 'אבות אבותינו מאושרים עכשיו, כשאנו מחיים את השפה'. החייאה לשונית מעצימה בני אדם שאיבדו את הסיבה לחיות. היא נותנת להם גאווה, חיבור לשורשים ומשמעות לחיים. נערים אבוריג'ינים הנוטלים חלק בהחייאת לשונם גם משתפרים בבית הספר. יתר על כן, ילידים דו־לשוניים, אלו שבאמתחתם שתי שפות־אם, חכמים יותר, מתרכזים טוב יותר במקרה של רעש רקע, וחיים ללא דמנציה – או אם את רוצה, קיהיון, או שיטיון – ארבע שנים וחצי יותר מדוברים חד־לשוניים. העצמה נפשית כתוצאה מהחייאת שפה חוסכת לממשלה מיליוני דולרים המושקעים בבריאות הנפש, בבתי־כלא ובהתמודדות עם התאבדויות נוער".

     

    לחיות בעדלאידע

     

    צוקרמן נולד בגבעתיים וגדל באילת. אביו אפרים עלה ארצה מאיטליה אחרי ששרד את מלחמת העולם השנייה, אמו אטי צברית. בגיל ארבע אובחן כמחונן, כילד־פלא במתמטיקה, אך נמשך יותר למילים ("בהמשך גיליתי שחקר השפות כלל מגע אנושי שהיה לי חסר במתמטיקה", הוא אומר). בגיל 16 למד בתיכון בינלאומי באיטליה, כשחזר התגייס ליחידת המודיעין 8200 ולאחר מכן המשיך לתואר שני בתוכנית הבין־תחומית לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת תל־אביב. הוא שילב בה בין לימודי יוונית לפסיכולוגיה, בין פילוסופיה לבלשנות, וסיים בהצטיינות יתרה. משם הייתה הדרך קצרה ללימודי דוקטורט ב"מגע בין לשונות" באוקספורד ובקיימברידג', שתיים מהאוניברסיטאות הטובות בבריטניה ובעולם.

     

    באוקספורד כיהן צוקרמן כנשיא "לחיים", ארגון הסטודנטים היהודי של האוניברסיטה. שם גם פגש את אשתו, שלמדה לתואר שני בכלכלה, והתחכך באישים מכובדים. "אני מתגעגע לארוחות הערב באנגליה. לא בגלל האוכל אלא בגלל השיחות. באוקספורד, כנשיא 'לחיים', סעדתי עם מדענים כמו סטיבן הוקינג. בקיימברידג' הייתי אוכל כמעט כל ערב עם ארבעה זוכי פרס נובל ולפעמים גם עם הבת הנהדרת של ווינסטון צ'רציל, מארי סואמס".

     

    עם כל התחנות בחייך, יש לך בעיה עם הזהות שלך?

     

    "לא. אני קודם כל אדם, במובן של 'מענטש'. אחר כך יהודי, במובן התרבותי, ואחר כך ישראלי".

     

    ומה עם אוסטרלי?

     

    "אני אוהב לחיות באוסטרליה ולחרוש את כולה לאורך ולרוחב, אבל אינני אוסטרלי. עם זאת, העובדה שאני מחיה שפות אבוריג'יניות מעניקה לי קשר עמוק עם ההיסטוריה של הארץ הזאת. למעשה לא כל כך חשוב איפה אנחנו חיים ספציפית. אני מאוד אוהב את אוסטרליה כבסיס. עדלאידע, כך אני מכנה את אדלייד, היא עיר נהדרת לגידול ילדים, ולישראל אני מגיע כחודשיים כל שנה".

     

    באיזה שפות הילדים שלך מדברים?

     

    "כל הילדים דוברים שלוש שפות: ישראלית, מנדרינית ואוסטרלית, או – בשבילך – עברית, סינית ואנגלית".

     

    ומהן 13 השפות שאתה דובר?

     

    "העברית שלנו, כמובן, איטלקית, אנגלית, גרמנית, ערבית, יידיש, יוונית, לטינית, ספרדית, ארמית, אספרנטו, באנגאלה ומנדרינית".

     

    מה האבוריג'ינים שאתה עובד איתם חושבים על ישראל? הם באים לבקר בה?

     

    "רבים מהם רואים בי סוג של אבוריג'יני. אני מנסה להסביר להם שהיהודים אמנם קדמו לנוצרים – הם כמעט כולם נוצרים – אבל שההיסטוריה שלנו עוד לא בת 4,000 שנה, בניגוד להיסטוריה האבוריג'ינית שהיא בת לפחות 52 אלף שנה. רבים מהם רוצים לבקר בישראל כדי ללמוד על החייאת העברית. כבר אירחתי בארץ אבוריג'ינים, כמו ידידתי פרופ' ג'אקי טרוי וידידי אלפרד 'בוידי' טרנר, נכדו של המנהיג האבוריג'יני וויליאם קופר שמחה נגד ליל הבדולח ב־1938 במלבורן. דרך אגב, זו הייתה המחאה היחידה באוסטרליה נגד אירועי ליל הבדולח".

     

    בישראל יש מי שרואה בצוקרמן את הילד הרע של הבלשנות העברית. "ישראלית, לא עברית", הוא מתקן בחיוך. בספר שהוציא ב־2008, "ישראלית שפה יפה", טען הפרופסור כי השפה המדוברת בארץ היא שפת כלאיים שמערבת בין העבר להווה, ולכן אין צורך או טעם לכפות עליה את חוקי העברית. "'עשר שקל', למשל, זה חלק בלתי נפרד, אינטגרלי, מהשפה הישראלית. אני מרשה לדובריה הילידים לדבר איך שבראש שלהם, כי מי שמדבר ישראלית כשפת־אם איננו טועה. לשפה הזו יש דקדוק משל עצמה, היונק לא רק מן העברית אלא גם מן היידיש, מלדינו ומשפות אחרות.

     

    "הרבה בלשנים בארץ לא תומכים בתיאוריה שלי כי הם מעדיפים את העברית הטהורה, במירכאות כמובן, של התנ"ך והמשנה. קשה להם להשתחרר מהדתיות הלשונית, אפילו אם הם חילונים. גם יוסי שריד ז"ל היה מתנגד גדול שלי. הוא החליף את המצוות בחוקים לשוניים, במובן של מאמין אדוק בשפה, והעברית הייתה קדושה עבורו. עניין נוסף הוא שכל תנועה לאומית רוצה להיות כמה שיותר עתיקת יומין. היו שראו בתיאוריה הישראלית כחותרת תחת ההמשכיות מהתנ"ך ועד הפלמ"ח. אבל אני דווקא לא מתנגד להמשכיות. מה שיפה בתיאוריה הזו הוא שהיא מכירה גם בהמשכיות של התרבות היהודית בגולה, 1,750 שנות גלות שלא הלכו לאיבוד אלא משתקפות בתוך הישראלית".

     

    גורל העברית לא מטריד אותך?

     

    "אם הייתי נולד לפני מאה שנה, אולי הייתי נשאר בארץ כדי לעזור בהחייאת העברית, ביצירת הישראלית. אבל החייאת העברית כבר הסתיימה. בניגוד לשפות האבוריג'יניות, הישראלית כיום חיה ובועטת ואיננה נמצאת בסכנת הכחדה כלל ועיקר. לאמיתו של דבר, אני רואה בשפה הישראלית את סיפור ההצלחה הגדול ביותר של הציונות. העובדה שהיא שפת כלאיים לא מפריעה לי. אדרבה. הפריה הדדית מובילה למגוונות חדשה".

     

    בביקוריו בארץ צוקרמן מקדיש את כישוריו לשפות אחרות, יהודיות. "היידיש, הלדינו והמרוקאית היהודית זקוקות לעזרה", הוא מסביר. "אני פעיל בבית לייוויק, המרכז הישראלי לקדום תרבות היידיש, ומארגן בכל שנה כנסים והופעות שנועדו להעלות את קרנה ואת קרנן של השפות היהודיות האחרות. הזמנו מומחים מכל העולם לכנס שייערך בינואר הקרוב, שבו נדון בתרגום מיידיש וליידיש. כמו ספרות היידיש, גם היידיש החילונית הולכת ונעלמת. היא מדוברת היום כמעט רק על ידי אורתודוקסים. השפה עוד חיה, אולם אין דובר יידיש חד־לשוני. במאה שערים דוברי היידיש הם גם דוברי עברית שוטפת. גם בניו־יורק אין דוברי יידיש חד־לשוניים".

     

    צוקרמן נמצא כל הזמן על הציר הזה, נע בין דעיכת שפות להתחדשותן. במסגרת עבודתו הוא בודק לא פעם איך מילים חדשות – תחדישים, כפי שהוא קורא להן – מצליחות לחדור לתוך השפה. "קחי את המילה 'משקפיים', שהמציא ב־1890 חיים לייב חזן. חזן חשב על המילה היוונית סקופאו, 'אני מביט', כמו ב'טלסקופ' או 'מיקרוסקופ'. הוא בחר את השורש העברי ש.ק.פ כי הוא הזכיר לו את 'סקופ' למרות שלא היה קשר גנטי ביניהם. המילה 'משקפיים' זכתה להצלחה ובעקבותיה המילה 'משקפת' נכנסה לישראלית ב־1896. קחי גם את המילה 'להיט', שהיא תשמו"ץ, תרגום שומר משמעות וצליל, של המילה האנגלית hit. 'להיט' הוא תחדיש של רבקה מיכאלי או משה חובב. הוא נקלט היטב בשפה כי הוא היה מתוחכם ומשחקי. לתשמו"צים יש סיכוי גדול יותר להיקלט".

     

    מדוע יש הרבה מילים שאינן נקלטות?

     

    "יש תחדישים מצחיקים מלכתחילה. האקדמיה ללשון הישראלית, שאני קורא לה 'התרביץ ללשון' – מילה מהתלמוד שמשמעותה מקום לימוד תורה – ניסתה להחדיר לישראלית, לעברית, את המילה 'חובלה' במקום 'טראומה'. אבל 'טראומה' כבר חיה ובועטת ואין איתה שום בעיה".

     

    מה בקשר לסלנג?

     

    "סלנג חשוב לשפה. בלעדיו השפה מתה. הוא מאיץ את התפתחותה, מוסיף לה חן ומפיח חיים. סלנג מתחיל מקבוצה קטנה של אנשים. ברגע שהוא הופך לחלק מהשפה המדוברת הכללית, הוא כבר לא סלנג. המילה 'מגניב', לדוגמה, עברה תהליך כזה. היא מילה לגיטימית בעליל, ולא של התרביץ ללשון. גם הצירוף 'מתה עליו'. מצד שני, אם קורא צעיר יפתח את 'פתחי דברים' של ש"י עגנון, עליו להיזהר: 'אשתו מתה עליו' משמעו 'אשתו הלכה לעולמה והשאירה אותו אלמן'".

     


    פרסום ראשון: 27.10.16 , 15:57
    yed660100