"הציבור הדמוקרטי יהיה פה מיעוט... יש בארץ שליש עובדים, שליש משלמי מסים ושליש משרתים, הבעיה היא שזה אותו שליש. השליש הזה יהיה רבע ואז המדינה תקרוס".

(אמנון אברמוביץ' לאיילת שני, שלוש שנים לפני האיחולים של עופר גולן)

לילה אחד בחורף 1970 בבית ספר לשריון בג'וליס, כיוון חייל חדש טנק לאחור, והמפלצת העצומה והעיוורת, נוהמת לה במכלאות נהיגת טנקים, כמעט עלתה על מדריך צעיר ונעים למראה שעמד מאחור: רב"ט אמנון אברמוביץ'. כיוון טנק לאחור, בלילה, הוא מלאכה מסוכנת להחריד. כל צעקה נבלעת ברעשו העצום של מנוע קונטיננטל והכל נעשה בתנועות ידיים ופנס. כולנו יצאנו מזה בשלום. אחר כך לא ראיתי את המדריך שנים. המשכתי לגדודים בסיני ורב"ט אברמוביץ' המשיך בהדרכה לטירונים חדשים.

אחר כך באו השחרור והמלחמה. שנינו היינו מילואימניקים מתחילים במלחמה. אחריהם הגיעו ההלם, הקריסה וההצלה והשמועות על גורל מי שלא היה איתך ובהן גם הסיפור שהמדריך אברמוביץ' נשרף חי בתא הנהג. זאת אימתו הגדולה של כל טנקיסט: העלייה למוקד בצריח או בתא הנהג. בעיקר פחדו של הנהג, שהתותח יהיה מצודד מעל פתח תאו והוא ייכלא בפלדה או שמכסה תא נהג עצמו ייתקע והוא ייצלה בין שני המטפים הקבועים.

ב־1973 כל סיוטי הלילה התגשמו, כמו שאברמוביץ' המאופק עצמו תיאר אז בדיווח לחטיבה: "הטיל פגע בתוך תא הנהג מימין. דבר ראשון אמרתי (בקשר פנים למג"ד): "עוזי נפגעתי". לא ידעתי אם לצאת החוצה, כי לא קיבלתי פקודה כזאת. החלטתי להמשיך ולנסוע. אז פרצה אש חזקה בתוך תא הנהג ופשוט התחלתי להישרף. חיכיתי למוות. הרגשתי שאני כולי נשרף ורציתי שאמות מה שיותר מהר. פתאום דעכה האש וראיתי שרק בצווארון אני בוער. ניסיתי להרים את ידי לעבר הצווארון ולא יכולתי.

"ראיתי שידיי אינן זזות. החלטתי לצאת מתוך הטנק. נתתי מכה בפתח העליון והוא נפתח כלפי מעלה. התכופפתי כדי להרים את ה'עוזי' של הטען־קשר ולא הצלחתי, משום שידיי היו שרופות לגמרי. עוזי מספר, שכל ידיי היו מקולפות ושהעור ירד כמו כפפות, ושהפנים שלי היו כמו דייסה שחורה ושהוא היה בטוח שנותרו לי רק כמה דקות לחיות".

המלחמה והמחאה

אחרי המלחמה והפסקת האש כשבאתי ללמוד ב־1974 בגבעת רם, סיפרה לי ידידה חדשה שלי שם אילת אופיר שהיא הלכה עם חבר משותף לבקר את אברמוביץ'. שאנשים שנכנסו לחדר התעלפו. היא דיברה על ניתוחים, השתלות עור ואמבטיות כחולות. ב־1974 העולם כבר שב לעצמו והחל לשכוח את המלחמה, זולת המשפחות והנפגעים. אבל אני זוכר כל תיאור שלה. השבוע נזכרה ענת יהלום שהייתה בביתן 17 של האורתופדיה, איך "הביאו את אמנון לתל השומר עטוף בסדין וחסר סיכוי חיים ישר אל מחלקת הכוויות בביתן 16. שמעתי את זעקות הכאב הנורא של הגוף המתענה בייסורים. כשהיה משתרר שקט, ידעתי שאמנון בחדר ניתוח. מורדם, מונשם ומרחף בדרך לעולמות אחרים. שמחה הולצברג, אבי הפצועים, ביקר אותו כל שבוע ולאחר הביקור היה יורד לבכות את ייסורי אמנון: "ככה שרפו אותנו באושוויץ. איפה אלוהים?"

גם אמיר אדר זוכר איך אמו יעל, אחות במלחמת 1973 בביה"ח הדרומי סורוקה, עבדה "בפלסטיקה — המחלקה הנוראה ביותר בכל בית חולים", וטיפלה באברמוביץ' כשהגיע שרוף ואחרי שהועבר לקחה את בנה לתל השומר. "היא אמרה לי: "תיזהר. זה יהיה קשה מאוד. כשנכנסנו כמעט התעלפתי, פחות מהפנים, ויותר ממראה הידיים שלו ואמא אמרה: "זה זהב לעומת איך שהגיע".

כעבור כתשע שנים, כשגויסתי למלחמה הבאה, שלום הגליל היה שמה, כבר היה אברמוביץ' המחלים ללפיד שהלך לפני המחנה. על הטנק קראתי תמיד ראשון את הטור שלו: "אנחנו לא מגש הכסף שעליו ניתן השלטון לאליאס סרכיס או לבשיר ג'ומאייל", כתב. "וההולכים למות לא מברכים אותך, מפקד המיליציות הנוצריות", וגם כתב "שאם לא תצא מתוך האש הזו תנועת מחאה אדירה, אז אנחנו ראויים בהחלט למלחמה הזו וגם לכל מה שיבוא בעקבותיה". הוא היה בין היחידים שפירסמו באומץ ובנחישות את מה שרבים הסתירו, ובשל כך כונו אז בארס: "מרעילי בארות". אותה טרמינולוגיה אנטישמית שאומצה פה כשפת הסתה. ואכן, הפגנת המחאה הגדולה שעליה חלם אברמוביץ' קמה והיא הסתיימה ברצח אמיל גרינצוויג, שהקדים בתריסר שנים את חיסול רבין.

על הטנק ב־1982 קראתי את אברמוביץ' והבנתי מי באמת נגד מי, ומה קורה לנו, ומי מנסה לחמם את הקו, ולמה אנו שם וכל מה שייחשף לימים באיחור קריטי בוועדת החקירה של כִַהן לגבי שורה מדממת של הונאות ומשגים, מחדלים והקרבת חיילים למולך המלחמה.

למי קראת בוגד?

אברמוביץ' המשוקם פעל מעל הנייר, אחר נעלם והופיע על המסך. מכל הסיפורים על כותבים ישראלים, זהו בעיניי הסיפור הכי מיוחד ומוסרי על אדם שאיבד במלחמה את צלמו הפיזי ובתוך האסון והייסורים, שמר על צלם האנוש שלו. זה גם סיפור על מסך חדשות שאוהב יפי פנים חייכנים, שספג אל תוכו אדם שפניו אבדו ושוחזרו וידיו נותרו כגדמים. ואברמוביץ' למד לעשות בגדמיו יותר מאשר מקלידים אחרים בעשר אצבעות. הוא האיש שחזר מן האש, הוא עוף החול השב וניצל שאומר את כל האמת על מנת להושיע אחרים ממר גורלו. אם יש גבורת נפש במובן הכי עמוק של היהדות טרם זוהמה, הוא הגיבור.

השבוע, 43 שנים אחרי המלחמה ההיא, כשהלך אברמוביץ' למשפט החייל שירה למוות באדם חשוד בדקירה שהיה מוטל על הארץ, קפץ לעומתו מוסת מאלה שמתרבים לאחרונה כפטריות רעל אחרי הגשם, וצעק: "לך בוגד זבל. קישטה. חבל שהטנק לא שרף אותך למוות!" ב־2016, זוהי עברית מדוברת: "חבל שלא נשרפתם בשואה", "חבל שלא נשרפת בטנק". "חבל", אומר המוסת בידי מנהיגי השנאה, "חבל שאתם, אנשים בעלי דעה שונה משלי, אינכם גוועים בייסורים".

נ.ב.

גם העונה הזאת בסדרה הזו על ימי שלטונו של הליכוד מצוינת. פרקים חזקים על הסכין והסולחה בסוכה וגם הפרק על ה"שובר שורות". אם אלו לא היו החיים שלנו, הייתי מרותק לכורסה. אבל מדינה לא יכולה להתקיים בלי אליטה אחראית. מה שיש לנו זו תחתית וסכנה קיומית. ¿