שלישי 20 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ימיני
    המוסף לשבת • 27.10.2016
    הטעות של עושות השלום
    בן-דרור ימיני

    יש משהו משובב נפש בתנועה החדשה, "נשים עושות שלום". הן הצליחו להוציא אלפי נשים לצעדה ארוכה ולהפגנה - ישראליות ופלסטיניות, יהודיות ומוסלמיות. ובכלל, צריך לברך על כל תנועה שעוסקת בקידום הפיוס וההבנה, בדיוק כשם שצריך לגנות כל תנועה שעוסקת בחיזוק העוינות לישראל והסרבנות הפלסטינית, על ידי הפיכת ישראל לפושעת.

     

    אבל בכל זאת, הערה. התנועה החדשה חוזרת על הטענה השחוקה ש"יש פרטנר". זו טענה שמקדמת דווקא את האידיאולוגיה של הימין, משום שאם יש פרטנר, אז צריך לנהל משא ומתן כדי להגיע להסכם. אלא שכבר היינו בסרט הזה. הפלסטינים כבר אמרו לא להצעת קלינטון ולהצעת אולמרט. מי שחושב שדווקא עכשיו הם יסכימו להסכם על אותו בסיס, שוגה באשליות.

     

    רק לאחרונה הבהיר אבו מאזן באו"ם ש"הבעיה היא עם הצהרת בלפור", והוא הוסיף וקבע ש"יש שישה מיליון פליטים פלסטינים המחכים שייתנו להם את המגיע להם ויאפשרו להם לחזור לבתיהם". ב־2008, בתגובה להצעת אולמרט, הוא אמר לקונדוליזה רייס שמדובר בארבעה מיליון. אין תקדים היסטורי למנהיג שרוצה שהעם שלו יעבור למדינה אחרת. וזה עצוב, משום שהוא באמת המנהיג הערבי הפלסטיני המתון ביותר, בהתייחס לכך שקודמיו הם טיפוסים כמו המופתי חאג' אמין אל־חוסייני וערפאת. כך שהטענה ש"יש פרטנר" מונעת את המהלך הנדרש: הפרדה בהתאם לאינטרס הישראלי, במתכונת שהומלצה בשנים האחרונות על ידי רבים מבוגרי מערכות הביטחון (כמו, למשל, "תוכנית המפקדים"), בדרך שגם תמנע את טעויות ההתנתקות וגם תעצור את ההידרדרות למודל של מדינה אחת גדולה שלא תהיה יהודית.

     

    כדאי שנכניס לעצמנו לראש: לימין הקיצוני ולשמאל הקיצוני יש פרטנר, משום שהפלסטינים מתנגדים להסכם שמבוסס על שתי מדינות לשני עמים. זו הקואליציה של מדינה אחת גדולה. לשמאל הציוני, למרכז ולימין המתון אין פרטנר. אין צורך לחכות למשיח הפלסטיני שלא יגיע. צריך לקדם הסדר. בינתיים, ההצהרות על "יש פרטנר" רק מנציחות את הקיפאון ומשרתות את חזון הימין, בעיקר הקיצוני.

     

     

    בשלבים מוקדמים היה אפשר לתרץ את ההצלחה של דונלד טראמפ בסוג של נקמה בתקינות הפוליטית שקצת שיבשה את החשיבה החופשית. אבל ככל שהזמן עובר, ככל שהאיש נחשף, מתברר שהגולם הזה מסוכן. ומזווית יהודית, הוא הרבה יותר מסוכן.

     

    הילארי קלינטון רחוקה משלמות. האמריקאים יודעים את זה. גם הישראלים. היא מועמדת של מפלגה שיש בה זרם עכור, אנטי־ישראלי, שכוחו רב לו. הקשרים ההדוקים שלה עם סידני בלומנטל, האב התומך של מקס בלומנטל, יהודי אנטישמי, בהחלט מעוררים דאגה. אבל כאשר מולה מתייצב דונלד טראמפ – הבחירה צריכה להיות ברורה.

     

    משום שטראמפ לוקה בסממנים מוכרים של אנטישמיות, כפי שהודגם כאן בשבוע שעבר, בכתבה של ציפי שמילוביץ. כדאי רק להוסיף שבעניין אחד יש תמימות דעים בין השמאל הקיצוני והאנטישמי לבין הימין הקיצוני האנטישמי. אחד המעריצים הנלהבים של טראמפ הוא דיוויד דיוק, הגזען הבולט ביותר בארצות־הברית, שמייחל לשובה של העליונות הלבנה, האירופו־אמריקאית, ואותו דיוק מעריץ את ספרו האנטי־ישראלי של מקס בלומנטל. אותו בלומנטל הוא גם אורח קבוע של ארגוני ה־BDS שפועלים בקמפוסים האמריקאיים. אחוות אנטישמים.

     

    אכן, בכל ההתבטאויות הפומביות שלו נשמע טראמפ כמו תומך מובהק בישראל. אבל זו מלכודת פתאים שמתאימה לפוחזים. גם הנכד היהודי שלו הוא לא הוכחה לכלום. הרי יש יהודים אנטישמים, אז נכד יהודי הוא הוכחה למשהו?

     

    זה מעניין, משום שאוהדי טראמפ מקרב היהודים והישראלים הם בדרך כלל אלה שמזהים אנטישמיות גם במקום שאחרים מתקשים להבחין בה. עכשיו, כשניצני אנטישמיות מתעוררים לתחייה, בגלל הרטוריקה של טראמפ, בגלל העוינות שלו לזרים, הם הופכים לאטומים. הם שכחו ששנאת זרים, גם מוסלמים, היא סממן מובהק לאנטישמים. משום שיהודים, בסופו של דבר, תמיד יישארו זרים בעיני גזענים.

     

    המפלגה הרפובליקנית עדיפה בהקשר הישראלי על המפלגה הדמוקרטית. אבל טראמפ? האיש שמצית אנטישמיות? האיש שגם רוב צמרת מפלגתו מסתייג ממנו? צריך רק לקוות שהאיש הזה לא ייבחר, כדי שלא יהיה צורך לומר: אמרנו לכם.

     

     

    ביום חמישי שעבר, באמסטרדם, התקיים משחק של מכבי תל־אביב נגד קבוצה מקומית. שעות לפני המשחק התקבצו מאות מאוהדי הקבוצה בכיכר המרכזית של העיר, כיכר דאם. הבן שלי גרר אותי לשם. בשלב מסוים החגיגה התחילה. בהתחלה זה נראה נחמד: קצת שירים, קצת התלהבות, קצת נפצים ורימוני עשן. אלא שהמילים, אוי, המילים. למה, לעזאזל, צריך כל כך הרבה גזענות? למה כל כך הרבה מילים גסות? ואיזו טינופת שהם הותירו שם. זה בסדר שחוגגים ומתלהבים. זו התרבות של אוהדי כדורגל. חוליגנים, בקבוקי בירה שבורים, גסויות וגזענות יש כנראה לכל קבוצת כדורגל. גם בהולנד. זה כולל צווחות אנטישמיות. אבל זה שכך עושים כולם, לא מצדיק את המיצג, שהיה יכול להיות חגיגי, אבל לצערי היה גם בהמי.

     

    בדרך כלל אני ישראלי גאה. באותם רגעים הייתי ישראלי נבוך. לא ברור אם יש מישהו שיכול לעשות משהו בעניין, אבל כדאי שיהיה.

     

     

    מרחק של דקות הליכה בודדות נמצא בית אנה פרנק. בשתי הכניסות היה תור של מאות. מכל המינים, מכל הצבעים, מכל הגילים. היו גם קבוצות מאורגנות של בני נוער. גרסה נוספת למצעד החיים. יש עוד מוזיאונים ידועים בבירת הולנד, אבל לא היה בהם תור כמו מול בית אנה פרנק. היה משהו מרתק בתורים הארוכים הללו. המונים שרוצים לדעת ומוכנים להמתין שעות. אף פעם לא חשבתי שכולם שם בחוץ אנטישמים. לשמחתי הרבה, קיבלתי עוד הוכחה.

     

     

    מדי שנה אני מרצה בקמפוסים, בפרלמנטים זרים וגם בפורומים בינלאומיים. אני מנסה, בכוחותיי הדלים, להפריך את תעמולת השקרים נגד ישראל. זה לא מפריע לי להציג את המחלוקות הקשות, שהן חלק מהדמוקרטיה הישראלית, ובכלל זה את עמדתי השלילית בנוגע להרחבת מפעל ההתנחלויות. האם יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, מתכוון ליזום חקיקה שתמנע ממני להופיע בפורומים בינלאומיים?

     

    יש לי מגילה ארוכה של טענות נגד דברים שאומרים נציגי עמותות מישראל בחו"ל. הם מספקים לי הרבה עבודה. אבל בין מדינה שמסוגלת לסבול תופעות כאלה לבין מדינה שאוסרת על פעילי הגופים הללו לפעול בחו"ל, אני שמח להיות אזרח המדינה הראשונה, שבה ההצעות מתוצרת ביטן היו ויישארו הצעות סרק.

     


    פרסום ראשון: 27.10.16 , 16:38