בין המצרים
הקצין שהופקד על שלומם של הישראלים הראשונים שמבקרים במצרים זה תקופה ארוכה ("יעיפו אותי מהעבודה אם תיפול שערה משערות ראשכם"). הרוכלים שמתנפלים על התיירים המעטים שעוד מגיעים לקהיר ("תשטפו את העיניים, יש לי מחירי רצפה"). הפרופסור שמצטייד בשוק השחור לקראת נסיעתו לחו"ל ("איך אפשר להסתדר עם הקצבה של 50 דולר?"). כתבת "ידיעות אחרונות" סמדר פרי הייתה כבר 500 פעמים בארץ הנילוס, אבל מעולם לא נתקלה בכזה עוני וייאוש. מסע בין עמק המלכים לסכר אסואן, בין תהילת העבר לסימני השאלה שמעיבים על העתיד
את מסיבת הסיום של הטיול קבענו לשבע וחצי בערב. סביב שולחנות ארוכים, עם מזנון מפנק, על סיפונה של "מקסים", ספינת תיירים שעוגנת על גדת הנילוס המערבית בקהיר. בימים טובים יותר, לפני מהפכת תחריר ב־2011, שייטו במעלה הנהר 300 ספינות כאלה, מוזמנות מראש ותפוסות עד לתא האחרון. רק 20 ספינות הצליחו לשרוד את קריסת התיירות במצרים.
ממול נשקף הבניין המרשים של משרד החוץ המצרי ומשמאל מלון "מריוט" הוורדרד, בשולי שכונת היוקרה זמאלק. 28 ישראלים הלומי עייפות אחרי שמונה ימים בשמש הקופחת, 43 מעלות בלי צל באתרי התיירות בלוקסור, כרנכ, אבו־סימבל, עמק קברי המלכים, הפירמידות והספינקס והסכר הגדול באסואן. זהו סם החיים של מצרים וזאת המטרה שסימן אביגדור ליברמן לפני יותר מעשור, כשאיים להפציץ את הסכר. היום, כמו ששר הביטחון ליברמן בוודאי יודע, הסכר העצום שמור ומאובטח יותר מאי פעם, בעיקר בגלל איום הטרור. אחרי שעוברים את מחסומי הכניסה אפשר להגיע רק עד למצפור, להתפעל מאגם נאצר, אחד האגמים המלאכותיים הגדולים בעולם, מעשרות סירות הדייגים ששטות על המים התכולים. מותר גם לצלם את האנדרטה הענקית לציון הידידות האמיצה בין רוסיה למצרים, שהתפוגגה מאז פיצוץ מטוס הנוסעים הרוסי בשמי סיני לפני כשנה. הפיגוע שגבה את חייהם של 224 הנוסעים ואנשי הצוות עורר את זעמו של פוטין, ומאז הוא לא סולח. במוסקבה הפסיקו את חבילות התיור למצרים והוציאו אזהרת מסע חמורה שהפסיקה כמעט לחלוטין את זרם התיירים הרוסים למדינה, עוד מסמר בארון המתים של התיירות במצרים.
אבל כשמגיעים בכל זאת תיירים, עושים מאמץ מיוחד כדי לשמח אותם. על הבמה הקטנה עולה "מינרווה", רקדנית בטן מאחת הרפובליקות לשעבר של ברית־המועצות. הישראלים, לרובם זהו טיול ראשון במצרים, שולפים מצלמות. היא רוקדת יחפה, בחזייה חושפנית ובחצאית ארוכה, מתנפנפת, אבל הבטן מכוסה ביריעת בד, כמו שדורשים האיסלאמיסטים במצרים. כשהיא נעלמת לרגע אישה צעירה תופסת את מקומה, מחוללת, חצי שתויה. אחד הישראלים מצטרף. התזמורת לא מפסיקה לנגן. "מאיפה את?" הוא שואל. "מכווית", היא עונה. "ומאיפה אתה?" האיש בוחר לעצמו אזרחות של מדינה באירופה, שלא תנחש שהוא ישראלי.
זו קבוצת התיירים הראשונה מישראל שמגיעה למצרים אחרי פסק זמן של שנה וחצי. מלבד בעלי תפקידים רשמיים ונוסעים ליעדים רחוקים יותר שמנצלים את נמל התעופה של קהיר כתחנת מעבר לטיסות המשך, ישראלים כמעט ולא מגיעים למצרים. כשזה קורה, מנגנוני הביטחון המקומיים דרוכים ומשרד הפנים המצרי יוצא מגדרו כדי שלא תתרחש שום תקלה. זה היה שבוע שבו פירסמו חמש שגרירויות בקהיר – של ארצות־הברית, גרמניה, צרפת, אוסטרליה ובריטניה – אזהרות חמורות לאזרחיהן להתרחק ממקומות סואנים, בתי כלבו, שווקים ומבני ציבור בכל רחבי מצרים. זה היה גם השבוע שבו הצליחה חוליה של דאעש מסיני להסתנן לפרברי קהיר ולרצוח קצין בכיר שפיקד על מרדפים נגד חוליות טרור ברפיח ואל־עריש. אבל חברת הנסיעות "איילה", שהזמינה אותי להצטרף למסע, לא ויתרה, ואיש מהישראלים שנרשמו למסע לא נבהל ולא ביטל.
מהצד הישראלי של המסע מסתמנות פה ושם תקלות ניהול, אבל הסיור שלנו מאובטח מסביב לשעון. רכב אחד נוסע לפני האוטובוס, מפלס דרך בפקקי תנועה. רכב נוסף מאחור, לבלום תקיפה פתאומית או ניסיון חטיפה. שני אופנועים נצמדים אלינו, מימין ומשמאל, וכולם מפעילים סירנות. בקהיר הם דרוכים עוד יותר מאשר בלוקסור. אין כמעט אפשרות לשוטט עצמאית, וביציאה מהמלון בלמו המאבטחים בתקיפות את הגחמה של הישראלים להרגיש את מצרים דרך הרגליים.
"יעיפו אותי מהעבודה אם תיפול שערה משערות ראשכם", מודיע מחמוד, שנצמד אלינו בלוקסור. "קיבלנו הוראה לשמור על הישראלים ולהנעים את השהייה שלכם אצלנו. אנחנו רוצים אתכם בלי פוליטיקה, שתחזרו לטייל במצרים, ואסור שיהיו פשלות. אני צריך את העבודה שלי, לפרנס את המשפחה".
קפטן מחמוד כבר 14 שנים בעסקי האבטחה. הוא מתרפק על זיכרונות מהימים שבהם הישראלים הציפו את סמטאות השוק של חאן אל־חלילי והפירמידות. "הישראלים עושים הרבה רעש אבל קונים, מבזבזים, ובסוף זוכרים לצ'פר את המאבטח", הוא אומר.
אם המסע הזה נועד לעודד תיירות ישראלית, רק מתבקש שננסה לשמוע אמירה נחרצת מגורם ממשלתי בכיר שהישראלים אכן רצויים במצרים. אז שלחנו בקשה לשר החוץ ולשר התיירות. הבקשות הועברו, התגובה לא הגיעה. "הופעתם אצלנו בשיא המתיחות בין מנגנוני השלטון לבין עשרות מיליוני עניים ברחובות", מסביר לי הישאם קאסם, עיתונאי מקומי ותיק. "שר החוץ סאמח שוקרי חטף ביקורת חריפה בעקבות שני ביקוריו בישראל. אף פוליטיקאי אצלנו לא יתנדב לשרוף את עצמו בגלל ישראל. רוצים לבוא? תפאדלו. אבל אל תטפחו ציפיות לקבל אצלנו חיבוק".
חיבוק אולי לא, אבל לכל אורך הדרך, מאות קילומטרים, לא נתקלנו אפילו פעם אחת בגילוי של עוינות. גם לא כשהזדהינו כישראלים. ישראל לא מעניינת את האיש ברחוב המצרי. בשנה האחרונה הוא עסוק בעיקר במצב הכלכלי הקשה, בהבטחות הגדולות שהפכו לאבק. החיוכים שמאפיינים את בני העם המצרי נמחקו. חוש ההומור שמפריח הלצות עסיסיות על כל מצוקה, נעלם. "ספר לי את הבדיחה האחרונה", אני פונה לחברים, למוכרים בחנויות, למלצר במסעדה. נאדה. רק קמטי דאגה. סלאח, בעל משרד הנסיעות המצרי שהחליט להתלוות אלינו, שולף את הנייד, מתחבר לקבוצת הווטסאפ וקורא באוזניי בדיחה חבוטה. "על מה יש לנו לצחוק?" הוא ממלמל. ואז הוא מנסה לחלץ מהמאבטחים את ה"אאחיר נוקתה", הבדיחה האחרונה, ונכשל.
בארבע לפנות בוקר השכמה לכדור פורח. 14 ישראלים משוגעים לדבר מוציאים 75 דולר כל אחד עבור טיסה של 25 דקות בבלון בשמי לוקסור. הנוף המרהיב מעל המקדש בן אלפי השנים והמרחבים הירוקים מנתקים אותך מתמונת המצב העגומה על הקרקע. מעולם, ביותר מ־500 ביקוריי במצרים, לא ראיתי כמויות גדולות כל כך של קבצנים. בכל סמטה ופינת רחוב אתה נתקל בפושטי יד. רק נכנסת לשוק ועשרות רוכלים מתנפלים עליך. "תבוא, תשטוף את העיניים, יש אצלי מחירי רצפה". ילדה קטנה בבלויי סחבות מקרבת אצבע לשפתיים, מתחננת שניתן לה משהו לאכול. אתה מושיט את היד לכיס ועשרות חבריה מתגודדים. קריקטורה ארסית בעיתון מקומי מתארת מפגש בין רוכל ירקות לנשיא א־סיסי. עוד הרוכל שקוע בתלונות על יוקר המחיה, והראיס חוטף ממנו את שעון היד, רכושו היחיד. הקריקטוריסט הושעה, העורך הראשי הסתבך, ובינתיים הפופולריות של א־סיסי ממשיכה לצנוח – ירידה של 14 אחוזים רק החודש.
התקשורת מחזרת אחרי גיבור היום, מוסטפה עבד אל־עזים, נהג טוק־טוק בסמטאות קהיר. אלמוני עד לפני שבועיים, בן 39, נשוי ואב לשניים, קנה מוסטפה את עולמו בשלוש דקות של מונולוג ספונטני מול מצלמות ערוץ "אל־חיאת" עתיר הרייטינג. "תראה", פנה למראיין, עמרו לית'י, שהורחק מהמסך בעקבות השערורייה. "אתה מוכר את מצרים כאילו אנחנו פינת חמד בנורווגיה, וכשאתה בודק לעומק, תגלה שהפכנו להיות סמטה מזוהמת בסומליה".
נהג הטוק־טוק שפרנסתו התכווצה מאז המהפכה, הודיע לנשיא שלו, א־סיסי: "אתה מבזבז כספים על פרויקטים שאפתניים כמו הרחבת תעלת סואץ והקמת 'קהיר החדשה' ב־45 מיליארד דולר, במקום להיות קשוב למצוקה. תן לנו בריאות, חקלאות וחינוך". כשנשאל מאיפה שאב את הידע שהוא מפגין ואיפה גדל והתחנך, הטוקטוקאי הישיר מבט למצלמה ואמר את המשפט שזיכה אותו בחמישה מיליון צפיות ביוטיוב: "גדלתי ברחוב, אני לא קורא ולא כותב, אבל מכור למהדורות החדשות בטלוויזיה. אתה יכול לקרוא לי בוגר בהצטיינות של אוניברסיטת טוק־טוק".
גם לסלאח סאלח, 48, מנהל משרד הנסיעות שעובד מול חברת "איילה", יש סיפור. הוא בוגר הפקולטה לעברית באוניברסיטת עין שמס, וכבר יותר מ־20 שנה עובד מול משרדי נסיעות ישראליים. ב־93', בעת שהדריך קבוצה של ערבים ישראלים, הוא פגש את פיריאל עיסאווי היפהפייה מרמלה, שהייתה לאהבת חייו. אלא שהשניים עשו טעות גורלית ונישאו בקהיר ולא בישראל. "לא חלמתי שיתעוררו בעיות", משחזר סלאח. "אשתי חזרה לחיות קרוב למשפחה ברמלה, ילדה שלושה ילדים, ואני המשכתי לנהל את המשרד וקפצתי לביקורים. הכל התנהל נפלא ואני חייתי בישראל תקופות ארוכות, שיפרתי את העברית שלי והוצאתי קבוצות למצרים. ואז, ב־2012, בלי הודעה מוקדמת, ובלי שום נימוקים, קיבלתי סירוב לאשרת כניסה לישראל. מאז אני לא מצליח.
"הנה שתי עובדות שאין עליהן ויכוח: בין המדינות שלנו נחתם הסכם שלום, ואני נשוי לישראלית. אף פעם לא עברתי על החוק המצרי או הישראלי ולא עשיתי שום דבר רע. כשאשתי באה לבדוק למה לא מאשרים לי ויזה לישראל, הפקידה במשרד הפנים ברמלה הציעה לה להתגרש ממני. 'מה את צריכה בעל מצרי?' אמרה הפקידה. אשתי הודיעה שהיא אוהבת אותי, שהנישואים שלנו מאושרים, שהיא מעוניינת לחיות ברמלה עם ילדינו, שאוכל לבוא לבקר. עד היום אני לא מבין מה קפץ אצלכם. אני מביא מאות עולי רגל קופטים לישראל ומטפל בתיירים שלכם אצלנו. למה לא נותנים לי להיכנס? אם אחד כמוני מסוכן, תרמזו לי".
כיום מתגוררים בני הזוג בקהיר, ברובע מוקאטם. בשיחת טלפון מביתה מתעקשת פיריאל לשוחח איתי בעברית. "אני ישנה עם תעודת הזהות הישראלית שלי מתחת לכרית והולכת איתה לכל מקום, שלא תאבד ולא תיגנב. אני יודעת שאם אאבד את התעודה, לא יחדשו לי אותה בישראל ולא אוכל לחזור לרמלה".
מאז הפריצה לבניין שגרירות ישראל בקהיר, לפני חמש שנים, הפסיקו להנפיק ויזות בקונסוליה. את אשרת הכניסה מעניקים רק בשגרירות ישראל בעמאן, ואזרח מצרי שמתעקש להגיע לתל־אביב נאלץ לעבור מסע תלאות יקר. "טסתי לירדן, מילאתי והגשתי את טופסי בקשת הוויזה בשגרירות ישראל, ונאלצתי לטוס פעם שנייה ולשלם עוד מאות דולרים כדי לשמוע שמצבי לא השתנה ושאני עדיין מסורב כניסה". מספר סלאח. "אתם מתלוננים שאין תיירים מצרים בישראל? הנה, זו תמצית הסיפור. אפילו מי שיכול להרשות לעצמו, כלכלית ופוליטית, לא יטרח לטוס למדינה אחרת ולהתקרב לשגרירות המבוצרת כדי להוציא ויזה". מרשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים נמסר בתגובה: "בקשתה של גב' פיריאל סאלח לאיחוד משפחות עבור בעלה המצרי הוגשה בחודש אוגוסט 2013. משהחלה בדיקת הבקשה עלה כי המבקשת איננה מנהלת את מרכז חייה בישראל, לכן לא ניתן להתחיל בהליך לאיחוד משפחות עם בן הזוג הזר. נבהיר כי בחמש השנים האחרונות שהתה גב' סלאח בישראל כשנה בלבד, וגם כעת אינה נמצאת בישראל כשנה. הליך לאחוד משפחות ניתן לפתוח רק כאשר מרכז חייו של בן הזוג הישראלי מתנהל בישראל ולא מחוצה לה. מעבר לסוגיית מרכז החיים, בשלב זה לא קיימת מניעה אחרת".
הבקשה אכן הוגשה ב־2013, כפי שמדגישים במשרד הפנים. אבל זה היה רק אחרי שבסוף שנת 2012 נשללה ממנו במפתיע אשרת הכניסה לישראל. והעובדה שפיריאל נמצאת מאז רוב זמנה במצרים נובעת מסיבה פשוטה ואנושית: היא רוצה לחיות עם בעלה, שאינו יכול להיכנס לישראל, ולאפשר לו להיות עם שלושת ילדיו.
חבורה מגוונת של ישראלים ירדה למצרים. בהם שופטת בית הדין לענייני משפחה, בעלה איש התיירות ובתם תלמידת התיכון, המוזיקאי ואיש הג'אז דני גוטפריד ובת זוגתו, וגם שניים, יוסף פלומבו, מורה להיסטוריה, ומשה קפויה, עורך דין בחברת ביטוח, שסחבו איתם מתל־אביב את שורשי המשפחה: אבותיהם גדלו והתחנכו בקהיר, ועבדו בחנות הכלבו הנודעת "סיקורל" שברחוב הראשי.
"שמעתי על המסע לגמרי במקרה, כי לא פירסמו מודעות בעיתונים", מספר גוטפריד. "מאחר שחיפשתי מה לעשות בסוכות וחבר טוב שלי, יליד מצרים, הלהיב אותי, החלטתי שהגיע הזמן להגיע למצרים. האמת היא שקצת היססתי, והתייעצתי עם אווה, זוגתי. חשבתי על זה שמזמן לא שמענו דיווחים על ירי לעבר אוטובוס של תיירים. רציתי להאמין שהרוחות נרגעו".
ומה עם אזהרות המסע של המטה ללוחמה בטרור?
"האזהרות של המטה ללוחמה בטרור אצלנו לא מעניינות אותי. זה נראה לי כמו חשבונות פוליטיים. אמרתי לעצמי, יאללה, נלך על זה. הכי קרוב אלינו, שעה ורבע טיסה מנתב"ג לקהיר (בחברת אייר סיני, היחידה שטסה מתל־אביב לקהיר – ס"פ). כמו לטוס לאילת. אחרי שראיתי את מה שראיתי, אמרתי לעצמי שהחבר שלי צדק. הוא הבטיח לי שזה יהיה הטיול של חיי, ואני, שנוסע הרבה, אמרתי לעצמי: בהחלט הייתה חוויה, משהו אחר לגמרי מכל מה שאני רגיל ומכיר".
בין חברי הקבוצה גם לינור בר־גיל, בעלת סלון פאות בתל־אביב וסטנדאפיסטית בצוות "בנות הדיווה", שתעלה בקרוב מופע של טרנסג'נדריות בתל־אביב. אי־אפשר להתעלם ממנה. היא ענקית, גבוהה ושופעת, קולנית ומשעשעת. על רגליה הארוכות קעקועים בדמויות פרעוניות. "מאז ומתמיד אהבתי את מצרים העתיקה, ובלעתי ספרים על תקופת הפרעונים", היא מספרת.
על סיפונה של ה"רויאל פרינסס", ספינת הנילוס ששייטה בין לוקסור לכרנכ ואבו־סימבל עד אסואן, חשפה לינור בגילוי לב את סיפורה האישי. מנער שגדל במשפחה דתית דרך ההתלבטויות שהסתיימו בסדרת ניתוחים לשינוי מין ("ניתוח מלא") בתאילנד. עכשיו היא אישה בבגדים צמודים, רק קולה הגברי נשאר.
פעם אחרי פעם הזהרתי את לינור להיצמד לקבוצה שלנו, לא לצאת לבד לרחוב. הסברתי לה שבמצרים היא עלולה להסתבך. הומוסקסואליות היא כאן מחוץ לחוק. טרנסג'נדרים הם לא מכירים. "אני מודעת לכך שאני מושכת תשומת לב ומסובבת ראשים". אמרה לינור. "זה קרה לי בירדן ובטורקיה. כאן, במצרים, גם אם אני לא מנסה למשוך תשומת לב, לא עוזר לי. הם מתקרבים, תוקעים מבטים ובוחנים אותי, וזורקים הצעות נישואים. כבר הציעו לי בלוקסור מאה גמלים, ולא הגבתי.
"האמת, לא ציפיתי שירדפו אחריי כמויות כאלה של צעירים ומבוגרים בכל מקום שאליו הגענו. אפילו שוטר התחיל איתי והציע הצעות. אני מבינה שהם בכלל לא מודעים לתופעה שלי. אבל לא באתי למצרים לעשות סקס עם אף אחד. באתי ללמוד את מצרים הקדומה, אני נחמדה ומנומסת לכולם, ושומרת על פרופיל נמוך. הטיול היה עבורי חוויה אישית חזקה ואני בטוחה שאחזור ואולי אעבור לגור פה עד למיצוי החוויה, ואביא את החברים שלי".
בסניף "בנק מיסר" שבנמל התעופה הבינלאומי בקהיר אנחנו מחליפים מאה דולר תמורת 880 לירות מצריות. בחנויות יציעו יותר מאלף לירות. בשוק השחור כבר סוחרים בסכום כמעט כפול: 1,600 לירות מצריות עבור אותו שטר של מאה דולר. מי שייתפס צפוי לעמוד לדין פלילי, וכולם מצפצפים. מה הפלא? תקנה חדשה, מעוררת זעם, מגבילה את סכום ההוצאה במטבע זר בחו"ל ל־50 דולר בלבד. במילים פשוטות: כשאיש עסקים או איש אקדמיה נוסע לחו"ל, מותר לו למשוך, בנסיעה אחת, רק 50 דולר. אם ינסה להוציא יותר, כרטיס האשראי שלו ייתקע. זאת ה"מתנה" החדשה של קרן המטבע הבינלאומית כתנאי למתן הלוואה של 12 מיליארד דולר למצרים, אחרי שעתודות המטבע הזר צנחו מ־37 מיליארד דולר לפחות מ־12 מיליארד.
"אין דרך להסתדר עם תקציב של 50 דולר", אומר לי פרופסור בכיר שמתעקש להישאר בעילום שם כדי לא להסתבך עם השלטונות בקהיר. "את שואלת מה אעשה בנסיעה הבאה שלי לחו"ל? אני מתחיל להצטייד כבר עכשיו בדולרים מהשוק השחור. קונה פה קצת ושם קצת, משלם הרבה ומקווה להגיע לנסיעה שלי בחודש הבא עם אלף דולר בלי שיתפסו אותי".
עצרנו בדוכן הטייק אווי של מסעדת "פילפילה" המפורסמת לטעום פלאפל חריף עשוי מגרגירי פול, ושילמנו רק שני גנייה למנה, פחות משקל. ואז חצינו את הכביש והגענו אל המקום שבו שכן עד לפני שנתיים הכלבו הוותיק, המרווח של "סיקורל", בבעלותה של משפחה יהודית, לצד החנויות המתחרות של משפחות גטניו, בן־ציון, שאמלה ו"הסלון הירוק". במקום "סיקורל" הקימו סניף אדיר ממדים של "בנק מיסר", הבנק הלאומי של מצרים. הדלתות לא מסתובבות. אין תנועה של קונים־מוכרים. אין כסף. אין השקעות זרות, אין מה להפקיד. רק שוטרים במדים לבנים מפטרלים בעצלתיים.
הערמנו על המאבטחים הצמודים שלנו ושוטטנו לאורכו של רחוב קאסר א־ניל, מקיפים את כיכר טלעת חארב. הכל נמצא בטווח של מאות מטרים. התחנה הראשונה: בית הכנסת הגדול "שערי שמים", מגודר בחומת בטון, סגור ומסוגר, שני מוקדי אבטחה מאוישים מאחורי מחסומים. "אנחנו מישראל, יהודים", הסברתי למפקד החוליה. "אני מרשה לצלם, אבל בלי להראות את כוחות הביטחון", אמר המאבטח.
התחנה הבאה: חנות הספרים של מדבולי, בת יותר ממאה. המוכר זיהה אותי ושלף בגאווה את תרגום ספרו של אלי עמיר "יסמין". "אבל אני מנחש שאתם תתעקשו לצלם, כמו כל השושואים הישראלים שמגיעים אליי, את העותק של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'". אנחנו לא צילמנו. מספיק היה לנו לראות את "הפרוטוקולים" במקום הכי בולט על מדף הספרים האמצעי, בגובה העיניים.
כעבור דקות היינו ב"בית יעקוביאן" המקורי, שעליו נכתב רב־המכר העולמי של עלאא אל־אסוואני, שתורגם השנה גם לעברית. לשוער של הבניין כבר נמאס שמתנפלים עליו עם מצלמות, והוא אוסף את שולי הגלאבייה, בדיוק כמו בספר, וחומק בזריזות לתוך המעלית הישנה.
אות הפתיחה של תוכנית הרדיו "הכל דיבורים" הוא הרינגטון הקבוע בנייד של עמר זכריא. על מחזיק המפתחות שלו מופיע סמל גל"צ ("קיבלתי אישית מירון דקל"), ועל שולחנות העבודה שלו במרכז האקדמי הישראלי ובביתו בשכונת 6 באוקטובר שבפרברי קהיר מונחים שני הספרים האחרונים שתירגם מעברית לערבית. אחד מהם הוא "התמונות שעל הקיר" מאת סא"ל (מיל') ציונית פתאל־קופרווסר, רומן היסטורי המציג את החיים ברובע היהודי של בגדד דרך סיפורם הטרגי של נוריה, בעלה אדוואר ושלושת ילדיהם. "זה ספר קשה לתרגום בגלל העברית הגבוהה", אומר זכריא, 44, שסיים לעבור על ההגהות.
את הספר השני, "מעבר מנדלבאום" מאת דליה כהן־קנוהל, הוא מגדיר כ"עוד יותר קשה ומסובך, כזה שעלול לעורר בעיות במצרים". העלילה אמנם מתמקדת בז'קלין כהן, אינטלקטואלית שנקרעת בין ירושלים, פריז ואלכסנדריה, אבל מי שמכיר יוכל לזהות בו את דמותה האמיתית של הסופרת והמסאית המרשימה ז'קלין כהנוב, ילידת קהיר, שהלכה לעולמה זמן קצר אחרי חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים.
זכריא מחזיק ארבעה כובעים: הוא המנהל בפועל של המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, מרכז מחקרי־תרבותי הפועל בחסות האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים; הוא ושני חבריו בקהיר מנהלים קורסי תגבור ללימודי עברית כהשלמה לפקולטות לעברית בשמונה אוניברסיטאות במצרים; והוא גם פרשן ומרואיין מבוקש לענייני מצרים בתקשורת הישראלית. אבל שש שעות ביום הוא מקדיש לעיסוקו המרכזי כמתרגם ספרים מעברית. 18 ספרים עד היום, ויש לו רשימת המתנה ארוכה.
"עברו הימים של תרגומים פיראטיים, כשהוצאות ספרים ברחבי העולם הערבי הרשו לעצמן לגנוב בלי רשותו של הסופר" מספר זכריא. "יש לי מו"ל בקהיר שדורש ממני אישור חתום בכתב ידו של המחבר. בלי המסמך הזה המו"ל לא ירשום את המספר הסידורי, לא יפנה למשרד התרבות ולא יציג את הגרסה הערבית ביריד הספרים הבינלאומי בקהיר.
אנחנו נפגשים במול אל־ערב, הקניון המפואר ביותר במצרים. "לפעמים אני שוכח את עצמי", הוא מספר, "פעם נסעתי באוטובוס והחזקתי ספר בעברית. הנוסעת שישבה לידי, פלסטינית, התנפלה עליי בצעקות: 'מה אתה מחזיק ספר של האויב?' האמת, נמאס לי שתוקפים אותי בגלל הקשר שלי לישראל. לפעמים אני נתקף במצב רוח רע ואומר לעצמי: חבל שלמדתי עברית והתאמצתי 20 שנה כדי לחטוף. אילו התמחיתי בשפה אחרת, אני מאמין שהייתי עכשיו במקום אחר, והבנות שלי לא היו פוחדות לספר איפה אני עובד ועם מי יש לי קשרים.
"צר לי לומר" הוא אומר בעברית מצוחצחת, "שאני בין הבודדים במצרים שלא פוחדים ליצור ולקיים קשר עם הישראלים. שר התרבות החדש אמנם מעודד את העבודה שלי, אבל מתנגדי השלום מאשימים אותי ב'נורמליזציה' ולא מתביישים לקרוא לי 'בוגד'. מה אני עושה בסך הכל? אני פטריוט מצרי שמנסה לחשוף את הצד השני, מראה למצרים שאין סיבה לפחד או לשנוא את הישראלים. למרות שאין לי השפעה על מקבלי ההחלטות, לא מפסיקים לתקוף אותי. הקשרים האסטרטגיים ההדוקים בצמרת המנגנונים בקהיר ובתל־אביב הם לא סוד, ובכל זאת כל מי שיוצר אצלנו קשר עם הישראלים מואשם בבגידה, ובמקרה שלי כתבו בעיתונים שאני עושה שטיפת מוח לקוראים והמליצו לשלטונות 'לשים עליי עין'. כשהנשיא שלי, א־סיסי, נשא נאום בעצרת האו"ם, הוא הרים את העיניים מהטקסט שהכינו עבורו ופנה ישירות לישראלים: 'תעשו שלום עם הפלסטינים כמו השלום עם מצרים'. אבל איזה שלום זה, כשמחרימים את ישראל?"
אל לימודי העברית הגיע זכריא במקרה, אחרי שלא התקבל ללימודי אנגלית. "אפילו לא ידעתי שאתם כותבים כמונו, מימין לשמאל". ואז התחיל לבקר במרכז האקדמי הישראלי בקהיר, שם פגש את עמוס עוז ואת א.ב יהושע, ובשנת 95' התקבל לעבודה בספריית המרכז.
"כשהגעתי בפעם הראשונה לישראל, צילצלתי לחבר. 'יאללה, בוא ניפגש', הוא הציע. פחדתי לצאת מהמלון. פחדתי שיידעו שאני מצרי. אבל מאז חזרתי וביקרתי בתל־אביב ובירושלים, והיום אני חולם בלילה על החברים שלי בישראל. אבא שלי היה תשע שנים בצבא המצרי ותמיד התפאר: 'אני הולך להילחם ביהודים'. הדוד שלי חתום על מפות החזרת סיני למצרים. כשצילצלתי לספר לו שאני נוסע לישראל הוא הגיב בזעזוע: 'איזה יום שחור'. ויום אחד מישהי מהמשפחה אמרה לי: 'הכסף שלך מלוכלך כי אתה עובד עם הישראלים'".
הספרים שאתה מתרגם נמכרים במצרים? הרי שר התרבות הקודם, פארוק חוסני, איים לשרוף ספרים בעברית.
"לצערי, לאנשים אין היום כסף פנוי לרכוש ספרים. אבל מציגים אותם ביריד הספר הבינלאומי (בשנה שעברה איימו להרוס את הדוכן שהציג ספרים ישראליים – ס"פ) רוכשים אותם באוניברסיטאות ובספריית אלכסנדריה, יש גם חנויות שקונות, ואנחנו מחלקים לסטודנטים המצטיינים בקורסים לעברית. אני יודע שאפילו בספרייה המלכותית בריאד ישנם ספרים שתירגמתי מעברית".
איך אתה מתעדכן בחידושי השפה אצלנו?
"קודם כל אני נובר במילונים. כשיש בעיה אני פונה לחברים בישראל או למחבר הספר שאני מתרגם. יש בהחלט מילים בסלנג הישראלי שאני לא מבין, ויש מילים שקשה לתרגם".
למשל?
"איך תתרגמי לערבית את המילה 'נו?' מה עושים עם המילה 'כאילו' שהחבר'ה הצעירים בישראל מכניסים אותה באמצע המשפט בלי שום הקשר הגיוני?"
מה אתה עושה עם סצנות הסקס?
"קודם כל, אני נבוך. אצלנו יש צנזורה על סצנות שנכנסות לפרטים. בדרך כלל אני מעביר את התרגום בכוונה לערבית ספרותית גבוהה מאוד. זה מערפל את העסק. יש אצלכם גם קללות עם מילים בערבית שאני מתבייש לתרגם. אבל גם אצלנו מקללים, ובסופו של דבר יש לי עניין שיכירו אתכם, הישראלים, כבני אדם". ¿
לפנייה לכתב/ת 
