"קוראים לי ברחוב מכל עבר 'מירי מירי'"
אחרי שנה מיובשת מבחינה מקצועית, יפית אסולין לא מפסיקה לעבוד. למרות ההופעות בתיאטרון ובקולנוע (עכשיו ב"ישמח חתני") והחיקויים בטלוויזיה, אתם עדיין מזהים אותה בעיקר בזכות תפקידה ב"זגורי אימפריה"
לאודישן שלה לסרט "ישמח חתני" התייצבה השחקנית יפית אסולין, 36, עם בטן גדולה של חודש שמיני. "סחתין עליהם, שהיה להם החזון והרצון לקבל אותי לתפקיד", היא מודה ליוצרים. "בכל זאת, זה לא מובן מאליו, לא הייתי בגודל הטבעי שלי. זה מעשה אמיץ בעיניי".
לרגע היא נשאבת לתוך זיכרונות מסט הצילומים שנערכו בחורף האחרון, כשבנה גור היה בן ארבעה וחצי חודשים בלבד. "הכל צולם בירושלים וכשראיתי את התאריכים ואת ימי הצילום התחלתי לבכות מהלחץ. כל יום היה גדוש ב־12 שעות עבודה מבלי לחשב את הנסיעות, כך שזה היה עלול להגיע ל־17 שעות ביום. בחוזה שלי היה כתוב שמגיעות לי שעות שאיבת חלב וכך מצאתי את עצמי מדי כמה זמן מתבודדת בחדר וממלאה בקבוקים. אני זוכרת שהייתי חוזרת הביתה, לתל־אביב, אחרי שעות שלא ראיתי את התינוק והוא כמובן לא נרדם, כך שבמשך שבועיים וחצי אינטנסיביים לא הייתי ממש בן־אדם".
איך התמודדת?
"בתפקיד הייתי הכי טוטאלית ונתתי את עצמי, אבל לא ויתרתי על להיות טוטאלית גם באימהות. עבדתי כמו מכונה, על אוטומט. לא ייאמן איך מקבלים עוצמות מטורפות כשנכנסים לתפקיד. אבל כמובן שזה היה על חשבון שעות השינה. זה הופך אותי לסופר־וומן ויש בזה משהו שמסב לי אושר. אני אוהבת את הלחץ הזה, בחרתי בו. אבל לא נשכח שכשחקנית אני עובדת לפי פרויקט, כך שיש גם ימים רגועים".
הקפיצה הגדולה
אסולין נולדה ביפו למאיר, עובד התעשייה האווירית, ודליה, עקרת בית. ילדת סנדוויץ' בין סמדר (40) ובני (32). היא למדה בעירוני ז' וכבר בגיל 16 כיכבה בתיאטרון הקאמרי הצעיר. "יש משהו במשחק, שמאפשר לטעום מהכל ולהיות הכל", היא מסבירה, "כך שזה מספק את כל החלומות". לאכזבתה, היא לא התקבלה לתיאטרון צה"ל, "אבל מאז רק פרחתי. לקח לי גם זמן עד שהתקבלתי לבית הספר למשחק ואני יודעת בוודאות שהייתי צריכה את השנה הזו כדי להתבשל, אז יצא נהדר".
במהלך לימודי משחק בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים הכירה את בעלה, ערן לאור (38), במאי ומורה לתיאטרון. "בתקופת הלימודים היה לי בכלל חבר אחר", היא נזכרת. "רק שנה לאחר הסיום, כשנפרדנו אחרי יותר משש שנים, נרקם הקשר המיוחד עם ערן. זה מאוד עוזר כשבן הזוג בא מהתחום. הוא הכי מפרגן והכי מבין, ואם יש סצנה שבה אני בדייט או משהו אחר שיכול לבאס אותו, הוא מכיל את זה ומבין שזה חלק מהעניין".
כבר בשנה ג' ללימודי המשחק החלה אסולין להופיע בהבימה ובתיאטרון באר־שבע, ומאז גילמה אינספור תפקידים בתיאטרון ובקולנוע. לפני חמש שנים הגיעה גם למסך הקטן, כחקיינית בתוכנית הבידור "נבחרת ישראל בטלוויזיה". אבל ברחוב מזהים אותה בעיקר כמירי בלהיט של HOT, "זגורי אימפריה". "אני משחקת טיפוס של בחורה פשוטה, לא משכילה, שעובדת בניקיון. אין ספק שהסדרה הזו עשתה לי את הקפיצה הגדולה", היא קובעת. "בחיקויים הופעתי עם כל התחפושות, ההדבקות והפאות, ולעומת זאת 'זגורי' חשפה אותי במידה כזו, שגם כשאני הולכת ברחוב עם כובע ומשקפי שמש – רק בגלל שאני באמת נזהרת מהשמש – כולם עדיין מזהים אותי".
ומטרידים?
"ממש לא. אנשים ברחוב מקסימים. אני בן־אדם של אנשים וכל אחד מעניין אותי. אני מדברת איתם וחוקרת מתוך סקרנות ואהבה, אבל בדיעבד זה גם משרת אותי בעבודה, היכרות עם טיפוסים שונים. אני גם מבינה מה מניע אנשים. המחשבה שלי היא של שחקנית כמעט 100 אחוז מהזמן. כשמישהו ניגש לסלפי אני יודעת מה היה לפני כן, זה שהוא התלבט כי אולי זה יפריע, הוא התבייש, הוא אזר אומץ והסמיק והכל עובר לו בראש. אני רגישה לכך עד כדי כך שלפעמים אני רואה מישהו מרחוק מתלבט וקוראת לו 'בוא, נצטלם'".
אבל עד שהגיעו הסלפים אסולין ידעה גם תקופות קשות. "ה'לא' הוא חלק מהחיים", היא מודה. "הייתה לי שנה, אחרי 'נבחרת ישראל בטלוויזיה', שבה היו לי הצעות ללא הרף, רציניות מאוד ושוות, וכלום מתוכן לא יצא לפועל. אכלתי כאפה. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שמהכל לא קורה כלום. אבל הבנתי שזה המצב, ואולי זה קצת חוסר מזל וזה עוד ישתנה. זו גם הייתה תקופה שכזו, שנה מיובשת בתעשייה של חוסר תקציב".
השנה הנוכחית היא אחת מהאינטנסיביות בחייה המקצועיים. היא מופיעה בקומדיה המצליחה "המוגבלים" בבית ליסין ומתכוננת לתפקיד ראשי ב"הסודות" מאת הדר גלרון. בטלוויזיה נצפה בה בקרוב בסדרת הנוער "פלאשבק" שתעלה ב־HOT. הסרט "ישמח חתני" של הבמאי אמיל בן־שמעון, בכיכובם של אוולין הגואל, אורנה בנאי ואיציק כהן, הוא דרמה מעוררת מחשבה על רב כריזמטי המנסה להחדיר רוח חדשה לקהילה מגובשת בשכונת הבוכרים בירושלים. הנשים המאוחדות מחליטות לצאת למאבק כדי לשמור על המסורת. אסולין היא יפה בת ה־28. "היא מופנמת ורגישה, שונה ממירי של 'זגורי' שתמיד לוחמת ועושה הכל כדי להוכיח למשפחה. יפה היא פסיבית ועדינה". אחרי שהשתתף בפסטיבל טורונטו, הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אופיר.
תסמונת הלילה השני
למרות העבודה האינטנסיבית של אסולין, יש לה עוד דברים בחיים חוץ מתפקידים. "אחותי ואני בקשר טוב. אנחנו יכולות לפטפט עד אור הבוקר ואנחנו עושות את זה. יש לי שתי חברות ילדוּת מאוד טובות שהן עוגן בשבילי - אחת עורכת דין ושנייה בתחום החינוך. הן מאוד תומכות, מגיעות לכל הפרמיירות, יש לנו קבוצת ווטסאפ רק שלנו וכולנו אמהות - אז עשינו לנו מנהג, פעם בכמה זמן אנחנו לוקחות לילה במלון להתאווררות. לערן ולי יש הרבה חברים וכן מוצאים את הזמן לבלות".
ואיך האימהות משתלבת בתוך כל זה?
"עד לא מזמן, גור היה איתי בבית. מדי פעם הייתי נעזרת במטפלת לפי שעות. עברתי שינוי מטורף מאז שאני אמא. תמיד דחיתי את האימהות ומאוד פחדתי מכל מה שכרוך בלהיות אמא. ערן כבר נתן לי דד־ליין ובסוף אמרתי לו 'אתה יודע מה? אחרי זגורי'. הגעתי לזה מאוד בקושי, אבל הייתי במקום של השלמה שבחרתי בזה גם אם אני מפחדת. לא ידעתי איך זה יתפוס אותי - עצם הלידה, ואחר כך גידול הילד, מה זה יעשה לי כאישה, אולי לא אתחבר לזה, מה זה יעשה לי לגוף, לזוגיות, לקריירה, ואם לא אתחבר - הרי אין דרך חזרה. דחיתי ודחיתי ובסוף יצא ממני הכי אמא אדמה. הנקתי עשרה חודשים ומתוך זה חמישה חודשים באופן מלא. ילדתי טבעי - טוב, זה לא היה בכוונה, פשוט פתאום הייתה התפתחות ולא היה ממש זמן לאפידורל. המיילדת אמרה לי שהיא רואה שאני נושמת נכון ומחוברת לגוף ויכולה לזה וזה קרה".
ואז הגיעה האהבה ממבט ראשון?
"ברגע הראשון הייתי בהלם טוטאלי. ההתאהבות הגיעה בלילה השני. קראו לי לתינוקייה להניק וכשהחזרתי אותו לעגלה שלו, הוא התחיל לבכות בחוסר אונים. לקחתי אותו שוב - והוא נרגע. וכך חוזר חלילה עד שקלטתי את התלות הזאת והאחות הסבירה לי שזו תסמונת הלילה השני כשהתינוק מבין שאמא היא הביטחון והוא רוצה להיות קרוב אליה. אמרתי לעצמי 'הוא כזה קטן, אז איך הוא מבין?'. זה פשוט הקסים אותי וזהו, מאותו רגע לא עזבתי אותו. הוא נשאר עליי ולא היה מעניין אותי כלום. לקחתי אותו לביות מלא ובכלל, הפתעתי את כולם בקטע הזה של הקשר איתו וההתמסרות שלי לתפקיד האמא. גם את עצמי. זה הוציא ממני דברים מטורפים - עוצמות, סבלנות, התמסרות, נתינה אינסופית מבלי להתבכיין ולהתחשבן. זה תיקון ממש".
ואחרי שנים ביחד עם ערן, בהן הייתם רק את והוא, הצלחתם לשמר את הזוגיות אחרי הלידה?
"אין ספק שזה מאתגר מאוד. זה לא פשוט בכלל וצריך להשקיע. בשנה הראשונה להורות היה יותר קשה. אבל יש לנו בסיס טוב של חברות ונאמנות ואהבה ואם יש לי תובנה מאותה השנה זה שחייבים להיות קשובים, לפרגן אחד לשני ולהיות אחד בשביל השני, לא להיות שיפוטיים. רק לתת ולתת".
מה מביא לך שקט, אושר ושלווה?
"משפחה. והגרעין שלי בעיקר - ערן וגור. זה כל כך מאזן אותי. מאז שאני אמא קלטתי כמה שאני רגועה ושלמה. כמה שאני משקיעה בקריירה ויש לי בה רגעי שיא גדולים, אני מרגישה שמה שאזכור כשאתבגר זה את הרגעים היותר פשוטים של המשפחה - רגעי ילדותי, החתונה, הלידה".
מה אנחנו עוד לא יודעים עלייך?
"משהו שלא משתקף מהדמויות שאני משחקת זה שאני בסך הכל די שמרנית - למשל, אף פעם לא היה לי סטוץ. אני בן־אדם של מערכת יחסים ארוכה".
מה היית רוצה לעשות עוד?
"לכתוב משהו - מחזה, תסריט. אני כבר עושה את זה בקטן. יש לי ערבים שאני עושה עם כמה שחקנים בפאבים, "שיחות עם הברמן", אנחנו מגיחים מתוך הקהל, כל אחד והמונולוג שלו. כזה מונולוג, למשל, כתבתי בעצמי".
אני בטוחה שהמשפחה המורחבת שלך מאוד גאה בך.
"בהחלט כן. אפשר לומר שאני קצת האטרקציה באירועים ובמפגשים. בכל פעם שאמא שלי הייתה הולכת איתי ורואה שקוראים לי ברחוב מכל עבר 'מירי, מירי' היא הייתה אומרת בגאווה 'אחחח, ייחלתי לזה'. עד שהגענו לשמחה משפחתית וכולם עטו עליי - בואי תצטלמי, בואי לכאן, בואי לשם - ולא היה לה רגע אחד קטן איתי. רק אז היא אמרה לי 'מה זה? לא נתנו לך רגע אחד בשקט. לא לזה ייחלתי'. זה כל כך הצחיק אותי". *
הפקה: מיטל ברונר, איפור: אילנה פיצ'חזה, סולו, שיער: קוסטה וינו, סולו, עוזרת סטיילינג: ענת גלמן
ג'ינס וחולצת פסים, קסטרו; מעיל פרווה סינטטית, קנזו; נעלי סניקרס, פריקרס; תכשיטים, שלומית אופיר
בשער: שמלה, רנואר; קולר, hili_ari (hiliari.com); תכשיטים, שלומית אופיר; נעליים, עמנואל
סריג אדום, קיאן פרנקפורט (גמר שנקר); צמידים, hili_ari; עגיל, שלומית אופיר
שמלה, קנזו; עגילים, אלדו
לפנייה לכתב/ת 
