כותרות גדולות בישרו לנו שראש הממשלה הגיש לבית המשפט עתירה כנגד היועץ המשפטי לממשלה בעניין גילוי חשבוניות הכביסה (בשלב זה לא ידוע אם צפוי הליך גישור). אלמלא ידיעתנו באיזו מדינה מדובר, בוודאי היינו סבורים שזהו אחד מסיפורי חלם. אבל לא. זה קורה אצלנו, והשאלה היא: איך הגענו לאבסורד המגוחך הזה?

שורש העניין הוא בפסקי הדין השגויים של בית המשפט העליון בפרשות דרעי ופנחסי, שבהם נפסק כי עליהם לעזוב את הממשלה מחמת כתבי אישום שהוכנו נגדם. הייתה זו הלכה חדשנית שעמדה בניגוד לכל מה שהיה מובן עד אז, בימים שעדיין האמינו בחזקת החפות. אבל זה רק היבט אחד של הבעיה. ההיבט האחר היה, שבפרשה זו הושפל ראש הממשלה יצחק רבין עד עפר כשבית המשפט מפגין בו זלזול מוחלט וקובע שאין לו זכות להיות מיוצג בבית המשפט, וכי היועץ המשפטי מוסמך לסתום את פיו.

הימים היו ימי הסכמי אוסלו ורבין היה זקוק נואשות להמשך השתתפותה של ש"ס בקואליציה. לפיכך ביקש לטעון שאין הצדקה לפיטורים. אולם השופט ברק קבע ראשית, כי חוות דעתו של היועץ המשפטי מחייבת את הממשלה. בעניין זה הסתמך על חוות דעת שהוכנה ב־1962 על ידי ועדת משפטנים בראשות השופט אגרנט. אלא שוועדה זו קבעה את ההפך: היינו שחוות דעתו של היועץ המשפטי איננה מחייבת את הממשלה.

שנית, קבע השופט ברק שרק עמדת היועץ המשפטי, יוסף חריש, שהייתה מנוגדת לזו של ראש הממשלה, תישמע בבית המשפט, דעתו של ראש הממשלה רבין איננה רלוונטית. לראש הממשלה אין זכות להשמיע את דבריו בבית המשפט, אלא במידה שהיועץ המשפטי מרשה לו לעשות זאת (חריש הרשה בטובו להקריא מכתב של ראש הממשלה).

בכך הוכתר היועץ המשפטי לסותם פיות מוסמך, שבכוחו לסתום את פיותיהם של אנשי הרשות המבצעת, לרבות ראש הממשלה עצמו. כל זה כביכול למען "שלטון החוק". על ההלכה התמוהה הזו הגיב היועץ המשפטי ושופט העליון לשעבר חיים כהן באמרו ש"נשארה מועקה בלב שלראש הממשלה לא היה יומו בבית המשפט...אין היועץ המשפטי יכול - ואין זה יאה לו - לסתום (לראש הממשלה ולשריה) את הפה ולכוף עליהם את דעתו הר כגיגית".

כיצד צריך היה ההליך בעניין חשבוניות הכביסה להתנהל? התנועה לחופש המידע דרשה גילוי החשבוניות. היועץ המשפטי סבר שיש מקום לגלות ואילו ראש הממשלה סבר שאין מקום לכך. העמדה המחייבת מבחינת הרשות המבצעת, מן הראוי שתהיה זו של ראש ממשלה ולא של היועץ המשפטי. במקרה כזה היה על התנועה לחופש המידע לפנות לבית המשפט נגד ראש הממשלה, ובית המשפט, שהוא הגוף המוסמך לקבוע, יכריע בעניין. היועץ המשפטי לא צריך להיות צד בעתירה זו. הוא חופשי כמובן שלא לייצג את ראש הממשלה, שכן הוא סבור שהוא טועה. במקרה כזה יש לאפשר לראש הממשלה ייצוג (על ידי אחד מאנשי הפרקליטות או עורך דין פרטי). זוהי הדרך הנכונה שאיננה כרוכה בהליך מגוחך של עתירת ראש הממשלה נגד היועץ המשפטי.