אני לא יודעת איך, אבל קפצתי מהחלון. ברחתי ליפו. לא ידעתי מה לעשות, העיקר לברוח. לא היה מקובל עליי שירצחו אותי. אמרתי: 'אלוהים, אם הם רוצים לרצוח אותי, שזה יהיה בירייה'. חששתי שיחנקו אותי. שבוע לפני כן מישהי מהכפר נורתה באש ומתה אחרי שבוע. אחיה ירה שני כדורים בראשה ובצווארה. שבוע לפני כן אבא חנק את הבת שלו עם חוט חשמל. כששמעתי את הסיפור שלה, הרגשתי שאני נחנקת. התפללתי שיירו בי כדי שלא ארגיש. הייתי מוכנה לירות בעצמי, רק לא להתעלל בי ולענות אותי".
עשרות נשים מהמגזר הערבי נרצחו בשנים האחרונות על רקע מה שמכונה באופן מעוות "כבוד המשפחה". ד' יכלה בקלות להיות אחת מהן. כמו הודא אבו סרארי, אם לארבעה, שנרצחה בשבוע שעבר ביפו ונכנסה לסטטיסטיקה הבלתי נתפסת. כמעט מאה נשים בתוך עשר שנים. ברוב המקרים לא הצליחה המשטרה למצוא או להרשיע את הרוצח. יהיו שיאמרו שמדובר בשילוב קטלני של חוסר יכולת וחוסר אכפתיות.
הרצח האחרון עורר שוב את סוגיית האלימות כלפי הנשים הערביות בחברה הישראלית. מאות מהן, בגיבוי של כוחות ליברליים בקרב הגברים ויחד עם חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, הגיעו להפגנה שנערכה בסוף השבוע ביפו. הקריאה משם הופנתה פנימה והחוצה — לגברים שנתקעו בתקופת האבן, כמו גם למערכות אכיפת החוק שמגלות אוזלת יד: די.
עבור הבמאית עבּיר זייבק־חדד הרצח האחרון הוא עוד חוליה בשרשרת צפויה. בתזמון יוצא דופן ישודר ביום רביעי ב־yes דוקו (21:00), ובהמשך ב־yes vod, סרטה הקשה 'נשות החופש', שמחטט בפצע הפתוח הזה ומלווה נשים שנמלטו כדי להציל את חייהן, ומשפחות של נשים שכבר נרצחו. "צריך קודם כל לשנות את התפיסה שנשים הן רכוש הגבר", היא אומרת. "החינוך זה הקטע הכי חשוב. חינוך זה בתי ספר. בתי ספר זה תקציבים. תקציבים זה משרד החינוך. משרד החינוך מקבל תקציבים ממשרד האוצר. יש המון גורמים שצריכים לטפל בבעיה, מכל המערכות, והגיע הזמן שיטפלו בה".
כשאבא מניף סכין
אלוהה הכירה בחור כשהייתה בת 17 והתארסה איתו, בהמשך עברה ליישוב אחר כדי ללמוד, והארוס שלה נותר מאחור. מכל הבחינות. "התחילו בעיות עם ההורים שלי", היא מעידה בסרט. "אני זוכרת שדיברנו על ילדים ואז רבנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא דחף אותי. דיברתי עם אמא שלי, ניסיתי להסביר לה, והיא ניסתה לשכנע אותי להישאר. אמרה שאנשים משתנים. ואז ישבנו בבית כדי לדבר. היו שם כולם, כולל הדודות. כולם צעקו על כולם. פתאום אבא שלי קם, הביא סכין ותקף אותי. דודה שלי, שהייתה במקרה לידי, הרחיקה אותו ממני. אם לא היו עוצרים אותו, אולי לא הייתי כאן עכשיו. מבחינת אבא שלי, זה היה הפתרון הקל. מאז שמרו עליי. פעם אחת אחותי ואמא שלי סגרו אותי בחדר ועשינו משמרות למקרה שנשמע משהו חשוד. מבחינתם, רצח בשם הדת זה לגיטימי. מותר להכות, לקלל ולרצוח, כל עוד זה נעשה כדי לשמור על השם שלהם בשכונה, ביישוב, בחברה. אני הכבוד של כולם, ולא יכולה לקבל החלטות משיקולים שלי. עכשיו אני בת 24, לומדת ומפרנסת את עצמי, אבל ההורים שלי לא רואים בזה הצלחה. מבחינת אמא שלי אני אדם רע".
זייבק־חדד ("בת 50 פלוס"), יוצרת תיאטרון בובות, במקור מנצרת וכיום מיפו, היא רעייתו של השחקן והמפיק סוהיל חדד. אמא לשלושה ילדים, שהגדול שבהם עוסק גם הוא בקולנוע. גם סרטה הראשון, 'דומא'", טילטל את המגזר שממנו באה לאחר שבחרה לעסוק בפגיעה מינית בקרב החברה הערבית. היא לקחה אז מצלמה ויצאה למסע מצפון הארץ ועד לדרומה כדי לתעד את סיפוריהן של נשים ערביות נפגעות אלימות מינית. כל הנשים הללו חיפשו באמצעותה את הדרך לנפץ את מערכת ההשתקה שנכפתה עליהן מצד משפחותיהן והחברה כולה, שנשלטת עדיין על ידי הגברים.
לסרט 'דומא' קדמה הצגת תיאטרון בובות, 'שוקולד', שעסקה באותו נושא וזכתה לשבחים ופרסים. "זו בחירה, לגעת בנושאים שאף אחד לא נוגע בהם", היא אומרת. "כשיצא 'דומא' היה מאוד קל לצאת נגדי, לעשות רעש והכל. אבל הלכתי על ביצים, ועובדה שהסרט מוקרן עד היום, בעולם וגם בארץ, בחברה הערבית. כל אחד עושה את השינוי מהמקום שלו, ואני עושה את השינוי מהמקום שלי — סרטים, הצגות, אמנות. כל דבר יכול לשנות. כל דבר יכול להשפיע".
הסוגייה הראשונה במאבק היא בעצם ההגדרה: "רצח על כבוד המשפחה". ב־2010 יזם חבר הכנסת אחמד טיבי הצעת חוק נגד ההגדרה, והסביר כי מעשי רצח אינם מביאים, ואינם צריכים להביא, כבוד. משרד המשפטים דחה אז את הצעת החוק והיא ירדה מהפרק. "רצח הוא רצח, ועצם השימוש בביטוי זה חלק מהבעיה", אומרת זייבק־חדד. "זה מעוות ומייצר עוול לאותן נשים. משתמשים בזה כתירוץ, כדי לא למצוא את הרוצח, או כדי להצדיק אותו במקרים אחרים. רצח הוא רצח".
אבא של אלאא, שנרצחה לפני שנים אחדות במקרה שלא פוענח עד היום, מרגיש שההגדרה הזאת היא בדיוק הדרך להתחמק מחקירה. "החוקר אמר לי שהרצח היה על כבוד המשפחה", הוא אומר. "שאלתי אותו: 'בדקת?' ענה שלא. זה מה שכואב". פאטמה שעבאן, שאחותה נרצחה, ממשיכה: "כל בחורה ערבייה שנרצחת אומרים שזה על כבוד המשפחה".
המשטרה מטייחת
רים אבו גאנם הגיעה בזמנו למשטרה כדי להעיד על האלימות שמופעלת נגדה. היא סיפרה על הפחד שלה מפני העתיד לבוא. הזהירה והתחננה. "אני מפחדת מהאחים שלי", אמרה לחוקרים. "אולי הם יהרגו אותי. לא יודעת מה הם יעשו לי". השוטרים התעלמו מתחנוניה, החזירו אותה לאחיה וסיפרו לה שהם התחייבו לא לפגוע בה. ההבטחה הזאת לא הרגיעה אותה, והיא ידעה למה. שעות אחדות לאחר מכן היא נרצחה, ובמשטרה ניסו מיד להסתיר את העדות שלה.
"יום אחד הלכתי ברחוב ומכונית נסעה אחריי. ניסיתי להתרחק מהכביש, המכונית האיצה לעברי. אחר כך הנהג דרס אותי. במכה הראשונה עפתי באוויר מכוח הפגיעה. במכה השנייה המכונית הרסה גם את הגדר ואני עפתי מעבר לגדר למטה. זה מה שאני זוכרת. כשהתעוררתי, הרגשתי כאבים עזים. הגוף שלי היה שבור כולו, הפנים שלי היו חבולים ודיממתי. לא חשבתי שאני אחיה אחרי הרגע הזה. לא יודעת. אני לא מצליחה להיזכר ברגע הזה. אני לא מצליחה. אני... אני לא אוהבת להיזכר במה שאני רוצה לשכוח, בייחוד בדברים רעים שקרו לי בחיים. אמנם, לפעמים מגיעים רגעים שבהם אני בוכה, רגעים שבהם אני רוצה לכתוב מה עבר עליי, אבל אני לא רוצה שהם ייחרתו לי בזיכרון. העבר הוא ספר שאני אוהבת לסגור. אחי, שהיה עצור בכלא, היה במצב בריאותי טוב מאוד, היה בכושר מצוין. הוא פושע והוא אשם בכל זה, וכולם תמכו בו והיו נגדי. זאת החברה שלנו. אני לא יכולה לשנות אותה. זה לא רק אני... היה לי קשר עם בנות רבות במוסדות שחייתי בהם, רבות מהן ניצלו מרצח, אבל החברה שלנו פטריארכלית. לא מגנה על הנשים. לאישה בחברה שלנו אין זכויות".
ח', שגם חייה ניצלו בנס, מחדדת את הנקודה הבעייתית העיקרית, מלבד אוזלת היד של הרשויות בטיפול באיסוף הנשק ובאיתור החשודים: החברה עצמה. ״אני לא רוצה מקלט ולא רוצה להיות ישראלית. ולא רוצה מקלט מדיני בשום מקום. ואני אגיד בלי להסס: לעזאזל המנהגים והמסורת שלנו... הפשע שעשיתי, העונש עליו הוא רצח".
בשנים האחרונות התחזק השיח הפמיניסטי ברשתות החברתיות גם במגזר הערבי. יותר ויותר נשים כותבות ויוצאות נגד ההגמוניה הגברית ונגד התרבות שמגוננת על רוצחים או על תוקפי נשים. בסרט 'נשות החופש' מציגה זייבק־חדד מחקר שנערך בחיפה לפני שנתיים וממנו עולה כי 58% מהגברים טענו שהנשים נרצחו באשמתן, וכמחצית סברו שאין סיבה להעמיד את הרוצחים לדין.
"שינוי חייב לבוא", אומרת זייבק־חדד. "אני חייבת להאמין. עם כל המצב הקודר הזה, שאני מדגימה גם ב'דומא' וגם ב'נשות החופש', אני חייבת להאמין שיהיה שינוי. בתוך תוכי אני מאמינה, וכל הזמן אומרת, שלפני 20 שנה אישה לא הייתה יכולה לעשות סרטים כאלה. ולפני עשר שנים, כשארגוני נשים היו מבקשים לפתוח את הנושאים האלה בבתי ספר, המנהלים היו מסרבים בטענה שזה לא קיים. היום זה קורה. אז אני בטוחה שהמצב ימשיך להשתנות".
איך את רואה את השינוי בשטח?
"למשל, כשנסעתי להציג את הסרט הקודם שלי בנצרת מול תלמידי כיתה י', והתלמידים עמדו ודפקו על השולחן, התקוממו, שאלו למה זה קורה. זה מבחינתי משהו גדול, שהסרט מצליח לגעת במקומות הכי רגישים אצל הצופה, אצל הקהל הצעיר, ולשנות. כשהייתה לי שיחה איתם, אמרתי להם שהם העתיד, הם השינוי. גם הבחורים. שזו הייתה התגובה שלהם. והיה גם בחור צעיר מיפו, שצפה בסרט וניגש אליי ואמר: 'זה שינה את כל המחשבה שלי על האישה הערבייה'. מבחינתי זה גם משהו. זה לא מחליף את הצורך לטפל בבעיות העמוקות – איסוף הנשק, אכיפה, שינוי תרבותי ועבודה של רשויות החוק".
סברין, מתאל, מסרה, נאדיה, לילה, סמאהר, וודחה, אח'לאס, רוואן, נוואל, פהימה, אח'לאס, אמל, אלאא, הודא. לרשימה הזאת לא יהיה סוף ללא התערבות מלמעלה ומלמטה. אני מתבונן בהורים של אלאא, שעומדים ליד קברה, בוכים ומשקים את צמחי התבלין ששתלו מעליו. "היא תישאר מתחת לאדמה", אומרת אמא שלה, "והרוצח מסתובב, עושה חיים. חיכינו בכיליון עיניים לראות אותה רופאה, להתגאות בה. אלוהים ינקום ברוצח. אלוהים ינקום בכזאת משטרה, בכזאת ממשלה".
