געגועים של אמא

בפרק הראשון של התוכנית "6 אימהות", הרבנית רונית ברש, מגדולות המחזירות בתשובה בישראל, הזדהתה כאם לחמישה. אבל בתשובה לשאלה שלי כמה ילדים יש לה, ענתה: "חמישה פלוס אחד". אחר כך הדליקה סיגריה, לקחה לריאות וסיפרה: "את האחד ההוא ילדתי בגיל 14 וחצי, בעקבות אונס. שלושה ימים אחרי הלידה חתמתי על מסמכי האימוץ מפני שלא הייתה לי ברירה. לא יכולתי לגדל אותו לבד. מאז אני לא מפסיקה לחפש אותו. היום הוא בן 24. ילד נפלא".

איך את יודעת שהוא נפלא?

"לפני שנה וחצי חשפתי את סיפור האונס בעיתון 'לאשה' כדי שמישהו יעשה אחד ועוד אחד, וברוך השם, זה קרה. הוא יודע מי אני ואני יודעת מי הוא, אבל הוא עוד לא דפק לי בדלת. הרבה חוקרים פרטיים הציעו לי עזרה בחיפוש אחריו, אבל אני לא מוכנה לחטוף אותו בכוח. אני מעדיפה לחכות ליום שבו הוא יבוא אליי מרצונו וביוזמתו, מאהבה".

ומה את רוצה להגיד לילד שלא ראית מאז שהיה בן שלושה ימים?

"שמשפחה שלמה מחכה לו — סבתא וסבא, ארבעת אחיי, חמשת ילדיי, בעלי. 'אתה לא סקרן להכיר אותי? אותם?' גם לאמא שאימצה אותו אני רוצה לומר משהו", היא מניפה את זרועותיה בתנועה דרמטית ומדגישה כל הברה: "אמא מאמצת יקרה, אני מודה לך על שגידלת את בני במשך 24 שנים, אבל אל תשכחי שהעיניים שלו הן העיניים שלי והדם שלו הוא הדם שלי. לא שלך. אז אנא ממך, אל תלכי נגדי. עודדי אותו לבוא אליי. בואי נחבק אותו ביחד, אחת בכל צד".

ומה תגידי לגבר שאנס אותך?

"אין לי מה לומר לו. הוא היה אז בן 17. היום הוא בטח איש משפחה, אולי אפילו אבא שחרד לשלום בנותיו. אני בטוחה שהוא מתחרט על מה שעשה".

סלחת לו?

"בחודש החמישי, כשגיליתי שאני בהיריון, הועברתי למעון לנערות הרות. כל העובדות הסוציאליות התעסקו באיך לשכנע אותי למסור את התינוק לאימוץ, אבל מהאונס התעלמו. אז הבנתי שיש לי קלף מיקוח ביד והודעתי שלא אחתום על ויתור עד שלא אגיש תלונה. חודש לפני הלידה נסעתי במונית לבאר־שבע, דיווחתי על האונס והתיק נסגר מחוסר עניין לציבור. אחרי שנים ניסיתי לפתוח אותו, אבל זה גבה ממני מחיר נפשי קשה, אז עזבתי.

"לפני שנתיים, בנסיעה לאומן, מישהי צעקה לי מהקהל, 'איך את לא מוחלת לו?' והסרט השחור שעברתי רץ מולי. שאלתי את עצמי למה אני סוחבת את תפוח האדמה הרקוב הזה במשך 25 שנה. עצמתי את העיניים וניסיתי לדמיין אותו. כל מה שאני זוכרת ממנו זה העיניים שלו, מתרחקות ומתקרבות ממני בעת האונס. פקחתי את העיניים וצעקתי, 'אני מוחלת לך', וכל הקהל בכה".

את אפילו לא כועסת עליו?

"כבר לא. כל הרע שקרה היה לטובה. באונס היה גם הרבה מן החסד. אם לא הייתי נאנסת, אישה עקרה לא הייתה זוכה לגדל את הילד שלי ולשמוע במו אוזניה את המילה 'אמא'. זכיתי במצווה".

"שילמתי מחיר נורא יקר"

אופטימיות היא שמה השני של ברש, בת 39 וחצי, שגרה במושב נועם שליד קריית־גת, עיר הולדתה. היא גדלה בבית מסורתי, שלא הצליח להכיל את סקרנותה והרפתקנותה. "יום אחד הלכתי להחזיר ספרים לספרייה ובדרך מישהו התחיל איתי", היא חוזרת לסיפור האונס. "החלפנו טלפונים. אחרי שלושה ימים נסעתי אליו לבאר־שבע. להורים סיפרתי שאני הולכת לחברה.

"הוא חיכה לי בתחנה, לקח אותי לבית ספר סגור כדי להראות לי גרפיטי, ואנס אותי. לא עזר לי שהתנגדתי. הוא היה חזק. באותו רגע הילדות שלי נגמרה. אני זוכרת את התינוק. שיער בלונדיני ועיניים כחולות. אחרי הלידה ניסיתי לחזור ללימודים, אבל כולם הצביעו עליי. לא קיבלתי שום התחשבות רגשית. גיליתי עד כמה העולם אכזרי, אז אמרתי לעצמי — 'אם זה ככה, עדיף לבעוט'. ובעטתי בכל המוסכמות".

היא חיפשה מקומות חדשים שבהם לא הכירו אותה. "מעגלים שבהם התקבלתי כמו שאני, בלי סטיגמות מהעבר. התגייסתי לגרעין נח"ל בקיבוץ, וברגע שחשדתי שמישהו עלה עליי, ברחתי משם. גרתי קצת בבאר־שבע, עבדתי כמפיקה של מסיבות טבע, וטסתי לארצות־הברית, לטיול".

במיאמי הכירה את אילון ברש, אמן עץ, גרוש ואב לילדה, וממבט ראשון ידעה שיהיה בעלה. "מבחינה כלכלית וגשמית היינו מאוד מסודרים, אבל בתוכי הייתי ריקה", היא אומרת. "כשאמרתי לבעלי, 'הנשמה שלי נשארה בלוקר בבן־גוריון', הוא קנה לי עוד ועוד מותגים, שלא הזיזו לי. הוא הזהיר אותי שבארץ נאלץ להוריד את רמת החיים והוסיף, בהלצה, 'נראה אם תצליחי למכור את הבית'. למחרת, כשהוא יצא לעבודה, תליתי בחזית הבית שלטים של 'יארד סייל', ובעלי חזר בערב לארבעה קירות. כל התכולה נמכרה".

לפני 15 שנה, בחודש השביעי להריונה, חזרה לקריית־גת, ילדה את התאומות רוי ונווה, ודחפה את בעלה לשיעורי דת. "הוא בא מבית חילוני, ורציתי שהבית שלנו יהיה מסורתי. כשאילון התחיל ללמוד תורה, הוא נתפס חזק והפך לחרדי. אני נשארתי מאחור. חזרתי לגזרה שלי, צבעתי את השיער לבלונד־פלטינה, לבשתי גופיות, ופתאום הוא חזר הביתה לבוש בשחור־לבן והתחיל לשפוך עליי את הדרך הליטאית המחמירה. אמר לי: 'אם לא תתלבשי בצניעות, תישרפי באש הגיהנום'. לא הבנתי מאיפה נפל עליי העונש הזה. החלטתי להתגרש. אבל המשגיח העליון התערב".

איך הוא התערב?

"בכל פעם שקבעו לנו תור ברבנות, נפל יומולדת — שלי, של בעלי, או של התאומות — ולא יכולנו לבוא. בסוף הם שלחו לנו מכתב, 'כשתהיו רציניים תבואו'. ככה המשכנו ביחד. בעלי הכיר כמה ברסלבים. הוא נסע איתם לאומן וחזר זורח ומאושר. התפוצצתי עליו. מה כל כך משמח אותך? שרפנו את כל הכסף שהבאנו מאמריקה, המשפחה שלנו על סף פירוק, ואתה עוד שר? אחרי כמה חודשים החלטתי שגם אני חייבת להחליף כמה מילים עם רבי נחמן מברסלב. רציתי להוכיח את הצדיק, לשאול למה עשה לנו את מה שעשה. רק כשהגעתי לאומן התברר לי שהצדיק הסתלק מהעולם לפני יותר ממאתיים שנה".

אז היא עדיין לא ראתה את האור. "איזה אור?" אומרת ברש. "ראיתי חושך. לא רציתי להקשיב להרצאות של הרבנית. היא סימלה בשבילי את ההווי הדתי שכמעט הרס לי את הבית. התרחקתי מכולן, ישבתי ליד הקבר ובמשך חמישה ימים לא זזתי משם. זאת חוויה רוחנית שאי־אפשר להביע במילים. הרגשתי כאילו מישהו מחבק אותי ועושה לי מסאז' בגב. בטיסה חזרה גם אני התחלתי לשיר. בנסיעה השלישית לאומן קיבלתי על עצמי צניעות. לקחתי את כל הסט במכה, מגרביונים ועד שביס. כשנחתתי בארץ, חשבו שהשתגעתי. לא האמינו שאני רצינית".

אמא של ארבע שעות

קירות משרדה משקפים את הצלחתה: שעונים מהודרים שבהם נחרתו משפטי תודה, צילומים שלה בחברת נשים מעריצות, ופסוקים של רבי נחמן מברסלב. "אלוהים ברא את החושך ואחריו ברא את האור", היא מתמצתת את משנתה, "אבל אני באה לשנות את סדרי בראשית. אצלי זה קודם האור.

כל אחת משש הנשים המשתתפות בעונה השלישית של "6 אימהות" (המשודרת בימי חמישי, בזכיינית ערוץ 2 "רשת") היא דמות יוצאת דופן, אבל ברש, המטאורית של עולם התשובה, נעזרה במצלמה כדי לעשות בדק בית במשפחתה ובנשמתה. דווקא היא, שמוציאה פעמיים בחודש קבוצות של נשים לאומן, חיה בבלבול מוחלט. מצד אחד היא שופעת חום ואהבה, והסדרה תלווה את מלחמתה במערכת החינוך החרדית שסילקה את בתה, ומצד שני היא מספרת לי, בחיוך רחב, שהיא אמא של ארבע שעות ביום בלבד.

עם הבעל אילון ברש

"בארבע אחר הצהריים אני מחזירה את הילדים ממוסדות החינוך. אני מזמינה לארוחת ערב פיצה או נקניקיות עם צ'יפס, אין לי זמן לבשל, ובשמונה בערב יוצאת לעבודה. אני מסתובבת בכל הארץ. אין לי אפילו ערב אחד פנוי. בכל מוצאי שבת אני מוסרת שיעור לחמש מאות נשים. מספרת להן על מה שקורה אצלי בבית, ופותחת גם את האונס בגלל שיותר מדי שנים שמרתי אותו בסוד ושילמתי על כך מחיר נורא יקר. זו האמת שלי, ורק כשהתחלתי להתמודד איתה — באה אליי השלווה".

היא מעולם לא הוסמכה לרבנות. את התואר רבנית נתנו לה קבוצות הנשים שהוציאה לאומן. "הן קראו לי 'הרבנית' כדי ליצור דיסטאנס ביני לבינן, וככה זה נדבק. אין לי בעיה לוותר על התואר מפני שהוא לא באמת קיים. רבנית היא אשת רב, ואילו בעלי הוא הנדסאי ב'אינטל'. הייתי מעדיפה שיקראו לי חמודת הקהל".

במקביל לבניית הקריירה ילדה את ליאם (10), ליהי־אדל (7) ונחמן (6). "מחוץ לבית אני ליברלית ופתוחה, אבל בבית יש גבולות ברורים", היא אומרת. "חצאית עד מעבר לברך ושרוולים ארוכים. אני חוששת נורא לילדים שלי מפני שמי כמוני מכירה את העולם החילוני".

ואם אחד מילדייך יתפקר?

"כשהשורשים עמוקים, גם אם יגיע הוריקן הוא יעיף רק כמה עלים. הוא לא יצליח לעקור את העץ".

בסדרה בעלך מתלונן על ההיעדרויות התכופות שלך מהבית.

"הוא צודק. גם הילדים צודקים כשהם טוענים שאני אמא על מזוודות, אבל זו השליחות שלי, וגם אני עוברת התמודדות יומיומית קשה. לילדה יש מסיבת חנוכה בערב שבו אני צריכה להטביל כלה במקווה. הכלה הזמינה אותי לפני חצי שנה ומסיבת החנוכה נקבעה בשבוע שעבר. את מי אני אצער יותר? את בתי או את הכלה?"

את בתך.

"לצערי, זה מה שקורה בדרך כלל. לכן אני נוסעת לאומן, להתגעגע לילדים. דקה אחרי שאני חוזרת הביתה מתחילות הצעקות, ואז אני שואלת את עצמי למה התגעגעתי ומחכה לנסיעה הבאה. אני לא אמא שקונה מתנות בגלל שאני לא זוכרת את המידות של הילדים. הם גדלו לתוך המציאות של אמא עם קריירה. את יודעת מי נותן לי את הציון הכי גבוה?"

בורא עולם?

"נחמן, הקטן שלי. בעיניו אני האישה הכי יפה בעולם. הוא רוצה להתחתן איתי. כשאני מסבירה לו שאי־אפשר להתחתן עם אמא, הוא בוכה".