אוהב את ביבי

אני רוצה לגלות לכם סוד על ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו: ביבי הוא חתיך. ביבי הוא גאון. ביבי הוא גיבור. ביבי שווה בטירוף. האיש מעורר בי תחושות שלא ידעתי. כן, אני סטרייט, מה לעשות. אבל בחייו של כל גבר קורה לפעמים שנכנס מישהו אחד, שמטלטל אותך מהיסוד. ופה מדובר ב־האחד: ביבי.

אני רוצה להעלות על נס את פועלו. לכתוב עליו תחקירים חיוביים. לתת לו לאכול כמה גלידה פיסטוק שהוא רוצה, לשכשך באמבט פיסטאש, בלי בג"ץ ובלי בצלם, ולהדליק נרות ריחניים בניחוח כלניות. אהיה מקסים כמו רות בר, רק הפעם בלי פדיחות. תקרא לי תות בר. אעצור את הערבים הנוהרים לקלפיות ואפנצ'ר את האוטובוסים של עמותות השמאל. ואטפל אחת ולתמיד בתקשורת השמאלנית הזו, אדיח את המנכ"ל קובלנץ ואשתיק את הצייצן הבזוי אמסטרדם. רק דבר אליי, ביבי. לטס טוק דוגרי. וכל אשר תבקש ותשאל, אעשה ואוסיף לשמוח.

את הטקסט הזה בכוונתי לשלוח אל תאגיד השידור הציבורי, בתקווה להתקבל אליו. נו, מה אתם אומרים? מה?! בדיחה גרועה? נכון. אבל ביבי התחיל. האיש עושה צחוק ממדינה שלמה, שרי ממשלה, חברי כנסת, הרבה אנשי מקצוע טובים שהשקיעו מזמנם ותלו את עתידם במקום הזה, והרבה מאוד־מאוד משאבים שהושקעו מהכספים שלנו. ואני מתכוון, אפילו יותר מאמבט של גלידת פיסטאש.

בואו לא נזרזר יותר מדי על "חשיבותו העקרונית של שידור ציבורי בלתי תלוי בחסדי פוליטיקאים". ואל תיפלו בפח של דיונים טרחניים על תקציבים והיתכנויות והצעות פשרה. כל הסחבת הזו נועדה לייאש, להתיש ולהטיל מורא על מי שעוד תלה תקווה בתמימותו. אך בינתיים, תאגיד השידור הציבורי הפך לסמרטוט עוד טרם בא אל העולם. כמו גור כלבים שמאלפים באכזריות במכה על הפדחת, כדי שישתין רק מחוץ לבית - כך כל מי שיתקרב לגוף הזה, הפנים את המסר: טראח! מכה בראש.

כן, הטרור ניצח. ומה הפלא, הביאו את המומחה לטרור. ראש הממשלה, בתאוותו ההיסטרית לשלוט בתקשורת, תוך ניצול פחדנותם של פוליטיקאים שאמורים היו לרסן את השגעת הזו, שם איקס גדול, בלתי הפיך, על תאגיד השידור הציבורי. ומעתה, כשידבר על "רפורמה ברשות השידור", המשמעות היא, ראשו של מי יותז מחר. וכשיפטפט על "עידוד תחרות חופשית", הכוונה היא, מי יפליא יותר להבהיק בלשונו את אחוריו. רגע רגע רגע, תסתכלו למעלה: אין לי סיכוי?