ניצחון הרזון

תשמעי לי: את הכי יפה כמו שאת. טבעית. לא מתאמצת. מרגישה בנוח עם גופך. הנה, תראי את אדל. אה, סליחה, בעצם אל תסתכלי עכשיו; היא בדיוק רזתה 15 קילו ומצטלמת בתנוחות עקרוניות של טיילור סוויפט. עזבי. תראי את... טוב, רציתי להגיד נינט, רציתי להגיד מרינה מקסימיליאן, רוזאן בר, מגאן טריינור - אבל אז ראיתי תמונות עכשוויות שלהן.

אז אל תסתכלי עליהן. הן לא מדגימות את הנקודה. כולן רזו בנחישות מעוררת השתאות רגע לאחר שהתפרסמו. כאילו אימצו את המסר המרגיע שזועק מכל פוסטר: את הכי יפה כשאומרים איך רזית בטירוף.

והן לא לבד. יש גם את מה שהותירו אחריהם דביר בנדק, יונתן רושפלד וירון ברלד בדרכם ליישר קו. ואם רוזאן בר וג'ון גודמן מעלים כעת את 'רוזאן' - נראים כפי שהם נראים כרגע - אתם מסתכלים מלכתחילה על סדרה ששמה המדויק יותר יהיה "רזון".

כולם רזים עכשיו. גם מי שלצד הכישרון עשו את תהילתם בין היתר על הזדהותנו עם נחישותם אל מול עריצות דימויי הגוף האחידים, נמלטו אל חיקו הבלתי מרופד של הרזון השגרתי וחסר הייחוד. אין טעם או צורך להאשים אותם; משקל עודף הוא קודם כל סיכון בריאותי, אבל הרבה יותר מכך - הוא סיכון נפשי ותדמיתי, בפרט באקלים תרבותי בלתי סלחני כשלנו. אקלים שתובע חיצוניות אחידה, אקלים שאינו הולך ומפשיר לקראת מגוון אלא להפך: הולך ומהדק עוד את שיניו על היקפים בלתי אנושיים.

העניין הוא הצביעות הגמורה העוטפת את כל הדיון הזה, כאילו יש איזה ערך וחשיבות במראה טבעי שאינו דופק חשבון. הרי מדי יום אישה בינלאומי מתהדרים שלל מגזיני נשים בשערים המבקשים לתעד נשים "אמיתיות", מתחייבים כי לא נגעו בפוטושופ וכי הם פותחים כעת במו ידיהם את שער הברזל של מכלאת דימויי הגוף השדופים. פה ושם מזנק על העגלה גם איזה קמפיין - לרוב למוצרי טיפוח - המתהדר בצילומי נשים "אמיתיות". אלא שכל הסיסמאות הלכאורה מהפכניות האלה מתבררות כסיבון גב (שלא לומר דאב) בעידן שבו אף מפורסם לא מוכן להישאר רגע אחד נוסף בממלכת האמיתי, וכולם נעים ללא הרף לעבר בסיס שידפון. כי בסוף, כולנו עבדים נרצעים לדימויי גוף כפויים ובלתי אפשריים שנגדם נמהר למחות בפומבי, ושאליהם נשווע להידחס באופן פרטי.

וכך קורה שבזמן הנוכחי כבר לא דרוש לנו גיבור; דרוש לנו שמנמן שמוכן להישאר כזה.