שני 17 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    RIA Novosti
    7 ימים • 01.11.2016
    צבא הצללים של מוסקבה
    בשבוע שעבר חשף "ידיעות אחרונות" את רשימת הסוכנים אשר לפי מסמכים מסווגים, שהעתיק איש הקג"ב הבכיר ואסילי מיטרוקין, חדרו לצמרת של מדינת ישראל. השבוע, בחלקה השני של הסדרה, יוצא לאור אחד הסודות השמורים במזרח התיכון: הקשר הסודי שבין הקג"ב – לארגוני טרור פלסטיניים. רונן ברגמן משרטט מתוך מסמכי מיטרוקין כיצד נשק רוסי מתקדם שימש לפיגועי ראווה, כולל חטיפת המטוס לאנטבה מה נכתב בתיק הקג"ב על הסוכן "חפרפרת" - הידוע יותר בשמו האמיתי, אבו־מאזן וגם למה בצמרת הפלסטינית של היום יש עוד הרבה אנשים, שהיו עושים הכל כדי שהכתבה הזו לא תתפרסם. דבר אחד ברור עכשיו: בגלל פקודות שיצאו ממטה הקג"ב במוסקבה — הרבה מאוד דם ישראלי נשפך. רשימת מיטרוקין, החלק השני
    רונן ברגמן, קיימברידג'

    אוניית המודיעין של הצי הסובייטי "קוּסוֹגראף" פילחה את הגלים במהירות בדרכה אל נקודת המפגש. המטרה באותו ליל נטול ירח של מארס 1970 הייתה הנמל הצבאי של ולדיווסטוק. שבועיים קודם לכן, דימיטרי יוּסטינוב, מבכירי מערכת הביטחון הרוסית ולימים שר ההגנה של בריה"מ, הורה לספינה לעזוב את מסלול הפטרול שלה באוקיינוס השקט, להגיע בהקדם לוולדיווסטוק ושם לאסוף כמה ארגזי מטען – וגם אדם אחד. אחר כך תפליג המשחתת למפרץ עָדֶן שבתימן ותמתין לפקודות חדשות.

     

    קראו את חלק א' בתחקיר - בשירות אמא רוסיה

     

    המבצע החשאי קיבל את שם הקוד "ווֹסטוֹק" (מזרח ברוסית), וצוות האונייה הצטווה שלא לשאול שאלות, לא לפתוח את ארגזי המטען – ובוודאי לא לנסות לתקשר עם האיש המסתורי שעלה על סיפונה. אף אחד לא ידע ששמו סרגיי גְראנקין ושהוא רס"ן במחלקה V, יחידה סודית במיוחד של הקג"ב, שאחראית על קשר עם "ארגוני שחרור" ברחבי העולם. גראנקין, אז בן 35, פעל במבצע הזה בשליחותו ופיקוחו האישי של הבוס הכל־יכול של המודיעין הסובייטי — יורי אנדרופוב, ראש הקג"ב.

     

    כשהתקרבה האונייה לעדן, קיבל הקברניט את הקואורדינטות למפגש לילי בלב המפרץ, איפשהו באמצע הדרך בין תימן וסומליה. בסביבות תשע בערב האטה האונייה ואורותיה כבו. לפתע נראה ממרחק הבזק מהבהב, שהלך והתקרב. זה היה פנס איתות אדום מסתובב, שהוצב על תורן ספינת מסע אזרחית. שני כלי השיט החליפו ביניהם איתותים מוסכמים, ואז נפרקו מהאונייה הרוסית סירות גומי מהירות, שהפליגו אל עבר ספינת המסע, נושאות את מטען הארגזים. הן עשו את הדרך כמה פעמים, ובפעם האחרונה עלה על אחת מהן גם גראנקין.

     

    כשטיפס לסיפון ספינת המסע, ניגש גראנקין מיד לארגזים ופתח כמה מהם. בעלטה נצצו אקדחים, מקלעים, מטולי אר־פי־ג'י, רימונים, רובי צלפים, וגם גולת הכותרת — מוקשים ומטעני צד להפעלה מרחוק, שיא הטכנולוגיה באותם הימים.

     

     
    שניים מהמטוסים שודיע חדאד חטף במקביל לאחר שהונחתו בירדן, נובמבר 1970
    שניים מהמטוסים שודיע חדאד חטף במקביל לאחר שהונחתו בירדן, נובמבר 1970

     

     

    גראנקין נפנה לעבר גבר בעל חזות מזרח תיכונית שניצב על הסיפון — ניכר כי הוא מפקד הספינה — ולחץ את ידו בחום. הכינוי של המפקד בקג"ב היה "נשיונליסט" (לאומני), אבל שמו האמיתי כבר היה ידוע לשמצה ברחבי המערב: זה היה ודיע חדאד, מפקד המבצעים של החזית העממית לשחרור פלסטין. באותה תקופה הוא היה אחד מהטרוריסטים המפורסמים והקטלניים ביותר בעולם, ומי שלימים נטען כי עמד בראש רשימת המבוקשים לחיסול של המוסד הישראלי במשך יותר מעשור.

     

    משלוח הנשק העצום, שכלל פריטים מתוחכמים שהרוסים לא סיפקו אפילו לחברות ברית ורשה, ישמש את חדאד בשורה של פעולות חבלה, התנקשויות וחטיפות בכל רחבי תבל. חצי שנה אחרי המפגש החשאי בלב ים צייד חדאד את אנשיו בנשק מתוך הארגזים הללו, והם יצאו לפעולה שהרעידה את העולם: ב־6 בספטמבר 1970 השתלטו מחבלים על חמישה מטוסים במקביל. אחד מהם (של אל על) שוחרר בזכות הצוות והנוסעים, אבל ארבעת הנותרים הוטסו בכפייה לירדן (אחד מהם נחת בקהיר). 31 שנה לפני פיגועי 11 בספטמבר, חדאד כבר הוציא לפועל פיגוע שבמהלכו נחטפו כמה מטוסים במקביל.

     

    פעולת הטרור הזו הייתה אחד הטריגרים לעימות הגדול של ירדן עם ארגוני הטרור – הידוע כ"ספטמבר השחור" — ולשינוי ההיסטוריה של המזרח התיכון. מאוחר יותר שימש הנשק הרוסי מהארגזים לרציחת אמריקאים בלבנון וישראלים באירופה, לפיצוץ מאגרי נפט, לניסיון הטבעת מכלית ישראלית בים סוף ולתכנון מגה־פיגוע בבורסה ליהלומים ברמת־גן. כמה מהאקדחים שסופקו באותו יום שימשו את החוטפים במבצע אנטבה.

     

    המשלוח הזה היה עוד חוליה בשרשרת הארוכה של שיתוף הפעולה העמוק בין שירותי המודיעין של הגוש המזרחי, בהובלת הקג"ב, ובין תנועות טרור פלסטיניות. מתוך מסמכים מסווגים של הקג"ב שאנו חושפים כאן עולה, כי הארגון העניק סיוע בהדרכה, באימון, במימון ובחימוש לאנשיו של חדאד, וגם עזר בהכנות לפני פיגועים ספציפיים. במקרים אחרים יזם הקג"ב בעצמו פיגועים באמצעות חדאד ואנשיו. וארגון הדמים של חדאד לא היה קבוצת הטרור היחידה שהופעלה ממוסקבה.

     

     
    יאסר עבד רבו
    יאסר עבד רבו

     

     

    בשבוע שעבר, בחלק הראשון של סדרת הכתבות המיוחדת שמפרסם "ידיעות אחרונות" על אודות מסמכי הקג"ב, סופר בהרחבה כיצד ואסילי מיטרוקין, שכיהן בתפקיד בכיר מאוד בארכיון הקג"ב, העתיק אלפי מסמכים סודיים ביותר – והצליח להבריח אותם למערב. המסמכים אמנם הביאו לחשיפה של כאלף סוכני קג"ב ברחבי העולם ולגילוי אינספור מבצעי ביון חשאיים – אבל לישראל הגיע רק מעט מאוד מידע. למעשה, רוב המידע העצום שטמון במסמכי מיטרוקין על אודות פעילות הקג"ב בארץ נותר חסוי.

     

     
    הטרוריסטית ליילה חאלד. "תעשה סיבוב מעל חיפה"
    הטרוריסטית ליילה חאלד. "תעשה סיבוב מעל חיפה"

     

     

    לפני כמה חודשים קיבלנו אישור להגיע לקיימברידג', אנגליה – שם נשמרים עתה המסמכים – ולנסות לשרטט את המאמצים האדירים שהשקיע ארגון הביון כדי לחדור לישראל. בחלק הראשון של הסדרה (אשר זמין לקריאה באפליקציה של "ידיעות אחרונות") פורסמה רשימת סוכנים שלפי מסמכי מיטרוקין הופעלו בישראל, בהם הוזכרו גם חברי כנסת, אנשי תקשורת, מהנדסים בכירים בפרויקטים רגישים וקצינים שהתברגו לצמרת צה"ל. הפרסום בשבוע שעבר עורר סערה גדולה וזכה להדים נרחבים בארץ ובחו"ל.

     

    אבל זה היה רק חלק מהסיפור. ככל שהעמקנו לצלול לתוככי הסודות שהותיר אחריו מיטרוקין, נרקמה לפנינו אסטרטגיה נוספת של ארגון הביון הסובייטי: הקג"ב לא הסתפק רק בחדירה ובניסיונות איסוף מידע בישראל – אלא טווה קשרים נרחבים עם ארגוני טרור פלסטיניים וסייע להם רבות. למעשה, ממסמכי מיטרוקין עולה כי לאורך שנים ארוכות ניהלה מוסקבה מעין "מלחמת צללים" נגד ישראל (וגם נגד ארה"ב) – באמצעות אותם ארגוני טרור.

     

    שירותי המודיעין של ישראל חשדו כי הקג"ב מסייע לתנועות הטרור הפלסטיניות, אך בדרך כלל היו אלה חשדות כלליים. ארכיון מיטרוקין מוכיח לראשונה עד כמה שיתוף הפעולה של בריה"מ עם ארגוני הטרור הפלסטיניים היה עמוק, וגם איזה מחיר דמים כבד הוא גבה מהעולם בכלל — ומהישראלים בפרט.

     

     

    יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן, המכונה במסמכי מיטרוקין "חפרפרת"
    יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן, המכונה במסמכי מיטרוקין "חפרפרת"

     

    תנו לי טילים

     

    הקשרים של הקג"ב עם ארגוני הטרור הפלסטיניים החלו להתפתח בסוף שנות ה־60. בקג"ב ניתנו שמות קוד לפלגים השונים שהרכיבו את אש"ף: פת"ח, התנועה המרכזית שבהנהגת ערפאת, כונה "קבינט"; החזית העממית לשחרור פלסטין נקראה "הוטור" (ברוסית: כפר קטן או משק); החזית הדמוקרטית כונתה "שקוּלה" (בית ספר); והחזית העממית של אחמד ג'יבריל "בלינְדָאג'" (מבנה עץ צבאי מבוצר באדמה).

     

    ערפאת עצמו קיבל את שם הקוד "אָרֶף", אבל בתחילה הרוסים לא התרשמו ממנו במיוחד: בארכיון מיטרוקין מצוי מזכר שבו נכתבף "'אָרֶף' מקיים רק הבטחות שמועילות לו. המידע שהוא מוסר מאוד לקוני ומכוון לקידום האינטרסים שלו". בקג"ב גם הטילו ספק ברבים מפרטי הביוגרפיה שערפאת סיפק להם — עברו הקרבי, מקום הולדתו ועוד. למרות זאת, הקג"ב מינה מטעמו קצין קישור בכיר בשם ואסילי סאמוילנקו לרכז את הקשר עם ראש אש"ף.

     

    במקביל הפעיל הקג"ב סוכן במשרדו של האני אל־חסן, אחד מיועציו הקרובים של ערפאת (ולימים בכיר ברשות הפלסטינית). הסוכן הזה, שעל פי מסמכי מיטרוקין כונה "גִידָאר" ושמו האמיתי רפעת אבו־עון, שימש את הקג"ב מ־1968 ולאורך שנים רבות.

     

    אבל העניין בפת"ח, בערפאת ובחבורה המקיפה אותו היה כאמור מוגבל בשלב ההוא. הרוסים גילו חיבה גדולה בהרבה לפלגים האחרים באש"ף, ובמיוחד לחזית העממית לשחרור פלסטין של ג'ורג' חבש. "אחת הסיבות לכך היא האידיאולוגיה המרקסיסטית־לניניסטית של אנשי חבש", מסביר פרופ' כריסטופר אנדרו, מגדולי ההיסטוריונים של המודיעין בעולם והאיש שחקר לעומק את מסמכי מיטרוקין ופירסם שני ספרים בנושא.

     

     
    חטופי אנטבה שבים לישראל לאחר חילוצם, יולי 197
    חטופי אנטבה שבים לישראל לאחר חילוצם, יולי 197

     

     

    חבש אמנם היה המפקד, אבל המוח המבצעי המבריק היה של סגנו, ד"ר ודיע חדאד, ערבי נוצרי יליד צפת וכמו הבוס חבש — רופא ילדים. חדאד שיכלל מאוד צורת טרור שהייתה אז בחיתוליה – חטיפות מטוסים – והבין את העוצמה שבסיקור תקשורתי בינלאומי שפעולה כזו מקבלת. הוא יזם את חטיפת מטוס אל על לאלג'יר ביולי 1968, שהסתיימה בשחרור הנוסעים תמורת 24 אנשי אש"ף והייתה הצלחה גדולה בעיני הפלסטינים; וגם את חטיפת טיסת TWA מלוס־אנג'לס לתל־אביב באוגוסט 1969, שהסתיימה בשחרור הנוסעים ובפיצוץ המטוס הריק בדמשק, תוך סיקור תקשורתי חסר תקדים. אגב, בחטיפה הזו (כמו בפעולות רבות נוספות) השתתפה בת טיפוחיו המפורסמת של חדאד – ליילה ח'אלד. במהלך הטיסה לדמשק היא נכנסה לתא הטייס, הצמידה אקדח לקברניט והורתה לו, "קודם תעשה סיבוב מעל חיפה, מעל העיר שלי, מעל פלסטין, לשם הם לא נותנים לי לחזור".

     

    יגאל פרסלר, שהיה אז הממונה על זיהוי יעדים להתנקשויות באמ"ן: "היינו מכנים את ודיע חדאד 'קרלוס הפלסטיני' (על שם הטרוריסט המפורסם שכונה 'קרלוס התן' — ר"ב). הוא היה ערום כנחש וקטלני מאוד. חיפשנו אותו בכל מקום". רק עתה מתברר כי ההתמודדות לא הייתה רק עם טרוריסט פלסטיני מוכשר ושטני, אלא עם המנגנון העצום של הקג"ב שעמד מאחוריו.

     

    גם הרוסים התפעלו מיכולותיו המבצעיות של חדאד, וזמן קצר אחרי חטיפות המטוסים הללו החלו לנסות להשתמש בכישוריו. מסמכי מיטרוקין אינם כוללים את תאריך הגיוס המדויק, אך בסוף 1969 כתב אנדרופוב דיווח סודי ביותר למנהיג בריה"מ דאז, ליאוניד ברז'נייב, ובישר לו על גיוסו של חדאד. אנדרופוב הסביר לבוס את יתרונותיו של הנכס המודיעיני החדש: "טיב היחסים שלנו עם חדאד מאפשר לנו, במידה מסוימת, לשלוט בפעולות חוץ של החזית העממית... ולכוון אותן בהתאם לאינטרסים של הקג"ב... כל זה תוך שמירה על סודיות מוחלטת".

     

    את המבצעים שחדאד יוּעד לבצע למען האינטרסים של בריה"מ הגדיר אנדרופוב "פעולות אקטיביות". על פי מילון המונחים הפנימי של הקג"ב (שגם הוא נכלל במסמכי מיטרוקין), פעולות אקטיביות הן "פעולות המבוצעות בידי סוכנים או לוחמים, המיועדות... לפתור בעיות בינלאומיות, להטעות את היריב, להחליש את מעמדו ולשבש את יכולתו להוציא לפועל בהצלחה תוכניות עוינות (לבריה"מ)". במילים אחרות: אנדרופוב מדווח למנהיגו כי בהפעלה נכונה של הסוכן "נשיונליסט" יוכל הקג"ב להוציא לפועל מבצעים משלו, שיופקו בידי חדאד ואנשיו, בלי טביעת האצבע של המודיעין הסובייטי.

     

     
    הטרוריסט ודיע חדאד
    הטרוריסט ודיע חדאד

     

     

    לחדאד היו כמובן אינטרסים משלו לפעילות עם הקג"ב. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו הוא וחבש למסקנה שרק פעולות טרור יוכלו להכאיב באמת לישראל וגם להציף את הנושא הפלסטיני לראש סדר היום העולמי. אבל כדי לבצע פעולות כאלו צריך נשק, מימון, אימון ותמיכה לוגיסטית. את כל אלה הקג"ב היה יכול לספק.

     

    בתחילת יולי אישר ברז'נייב לספק לחדאד כסף ומטולי וטילי אר־פי־ג'י־5 ממחסני הקג"ב. אבל לחדאד היו ציפיות גדולות הרבה יותר. לאנשי הקשר שלו בקג"ב הוא אמר שהוא מצפה לקבל "טילי קרקע־אוויר כדי לתקוף מטוסים; מוקשים/ מטעני צד להפעלה מרחוק; מוקשים ימיים; משתיקי קול; מוקשי/ מטעני צד עם השהיה ארוכה; אימונים צבאיים". הקג"ב מציין, כי "כל מה שיש ברשימה של חדאד נמצא במחסני מחלקה V של הארגון, חוץ מטילי קרקע־אוויר", אבל גם שרוב הפריטים הללו "לא סופקו מעולם לגורמים מחוץ לגבולות בריה"מ".

     

    למרות זאת, במוסקבה החליטו להיענות לרוב משאלותיו של חדאד (הבקשה לקבל טילים נגד מטוסים נדחתה), ומכאן החל מבצע "ווסטוק". כל סימן ייצור או מקור רוסיים נמחקו מהנשק; פריטים אחרים סופקו בכוונה ממקור מערבי: אקדחים ממערב גרמניה, רובים אמריקאיים ומשתיקי קול בריטיים.

     

    מטעני הצד להפעלה מרחוק, כך נאמר בפקודת המבצע, היו מדגם סנופ (SNOP), "בעלי אורך חיים של שנה וחצי, והפעלה מרחוק בשטח אורבני ממרחק של שני ק"מ ובשדה פתוח — 20־15 ק"מ". המוקשים עם מנגנון ההשהיה היו ניתנים לכיול לטווחי זמן של "15 עד 144 דקות".

     

     
    בכיר הקג"ב לשעבר, ואסילי מיטרוקין. מסמכיו חשפו אינספור מבצעים מודיעיניים ברחבי העול
    בכיר הקג"ב לשעבר, ואסילי מיטרוקין. מסמכיו חשפו אינספור מבצעים מודיעיניים ברחבי העול

     

     

    חדאד התגורר באותה תקופה בביירות, והקשר עימו התנהל באמצעות שלוחת הקג"ב שפעלה בבירה הלבנונית, בדרך כלל במפגשים באחת מדירות המסתור שלו. המטרה של חדאד הייתה, כמובן, לשמור על סודיות מוחלטת – גם מג'ורג' חבש עצמו. זה עבד לא רע, אבל אז נכנסו הישראלים לתמונה.

     

    המודיעין הישראלי איתר את אחת מדירותיו של חדאד ברחוב מוחי א־דין 8. בליל 10 ביולי 1970 הביאו לוחמי הקומנדו הימי לחוף ביירות, על גבי סירת גומי, שני מטולי אר־פי־ג'י ומסרו אותם ללוחמים של אגף "קיסריה" מהמוסד, ששכרו מבעוד מועד דירה מול חלונו של חדאד. בשעה שתיים בצהריים נורו שתי הרקטות אל חדר העבודה. "אבל מה לעשות שבבית היו שני חדרים", אמר לי מייק הררי ז"ל, מפקד "קיסריה" האגדי, בראיון האחרון לפני מותו. "אחד ששימש כליווינג רום (סלון), והשני שבו ישבו האישה והילדה. גולדה הורתה לנו שלא תיפול שערה משערות ראשו של חף מפשע, אחרת הייתי מגלח את כל הקומה. הלוחם רואה אותו (את חדאד) בליווינג רום ומכוון לשם את הטיל, מפעיל את הטיימר ומסתלק. בדיוק רגע לפני, המחבל הזה עובר לחדר השני — וניצל".

     

    "עוינות פתולוגית"

     

    ניסיון ההתנקשות הזה בביירות דוּוח לברז'נייב — עד כדי כך נראה האירוע חשוב לרוסים — והעלה מאוד את ערכו של חדאד בעיני הקג"ב. מהר מאוד הם החליטו להשתמש בו למבצע סופר־רגיש משלהם: אנשיו של חדאד יחטפו את ראש שלוחת הסי־איי־איי בביירות והיובילו אותו לחקירה במוסקבה. "כך יתאפשר לקבל מידע אמין על התוכניות והמבצעים של המודיעין האמריקאי במזרח התיכון", כתב אנדרופוב בבקשת האישור לברז'נייב. הקבלן המבצע יהיה ודיע חדאד. ברז'נייב אישר, ומבצע "וִינְט" (בורג) יצא לדרך.

     

    היעד לחטיפה היה אדם בשם סֶוִיר, ראש שלוחת הסי־איי־איי בעיר, אשר מתואר בתיק כ"יליד דנוור, קולורדו, 1918. אנטי־סובייטי, עוינות פתולוגית כלפי בריה"מ והאידיאולוגיה הקומוניסטית. עובד/ פועל נגד מוסדות ונציגויות סובייטיים. פעל נגד אזרחים סובייטים". אנדרופוב הבטיח לברז'נייב שאף אחד לא יחשוד שהפעולה בוצעה בידי הקג"ב, שכן "לאחרונה ארגונים פלסטיניים הגבירו את פעולות הגרילה שלהם נגד מטרות אמריקאיות, לוחמים וסוכנים שלהם — שלטונות לבנון ואמריקה יחשדו שפלסטינים ביצעו את החטיפה". ב־5 במאי 1970 כתב ברז'נייב על הבקשה רק מילה אחת: "מסכּים".

     

    מסמכי מיטרוקין כוללים את דיווחי המעקבים אחרי איש הסי־איי־איי בביירות: "הוא גר בקומה רביעית, מספר 174־168 בשדרות אל־ביידה. בבעלותו רכב מדגם פורד קומט, מספר דיפלומטי 104/115, צבע כחול בהיר". עוד צוין כי יש לו "כלב, פודל שחור, הוא מטייל איתו לבד".

     

    פקודת המבצע מפרטת את תוכנית החטיפה: "תוצמד לאף ולפה שלו מסכה הספוגה בחומר שיגרום לו לאבד את ההכרה למשך שלוש עד חמש דקות. בזמן הזה יוזרק לו חומר טשטוש". על פי רופאי הקג"ב שסיפקו את החומר, "אחרי זמן מה הוא יחזור להכרתו, יוכל לשבת, להבין מה קורה, אבל לא יוכל להתנגד".

     

    לאחר שייחטף, ממשיכים המסמכים לפרט, יועבר בכיר הסי־איי־איי לאזור בעל־בק, משם יוברח לסוריה ויוחזק במתקן שמור של הקג"ב באזור זאבאדני. שם יעבור חקירות קשות שבמהלכן יסגיר מידע על המודיעין האמריקאי. "הרעיון הוא לדחוף אותו להבין שהוא לא יצליח לחזור למדינה שלו (כי דיבר בחקירה), ונותר לו רק לבקש מקלט מדיני באחת מהמדינות הסוציאליסטיות". ואם יתמיד בשתיקתו? פקודת המבצע חדה מאוד בעניין זה: "אז יש להרוג אותו".

     

    בסופו של דבר, מבצע החטיפה לא יצא אל הפועל. איש הסי־איי־איי ככל הנראה חש במעקב והגביר את האבטחה סביבו. אבל לאמריקאים אחרים היה פחות מזל: באוגוסט 1970, במבצע משותף לחדאד ולקג"ב, נחטף האני קורדה, פרופסור אמריקאי שנחשד על ידי הקג"ב (בטעות כנראה) כקשור לסי־איי־איי. פרופ' קורדה הוברח מלבנון לבסיס של החזית העממית בירדן, שם נחקר בעינויים, אולם סירב להודות בשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקאי ושוחרר בסופו של דבר. חודשיים מאוחר יותר חטפו אנשי חדאד בביירות את ארדיס דרוניאן, עיתונאי אמריקאי ממוצא ארמני. גם הוא נחשד בשיתוף פעולה עם הסי־איי־איי. דרוניאן נכלא בבית במחנה פליטים בטריפולי ונחקר, אך הצליח להימלט מחוטפיו ומצא מקלט בשגרירות ארה"ב בביירות.

     

    אגב, האמריקאים לא סבלו רק מנחת ידו של חדאד. הקג"ב גייס גם את חברו לארגון, הטרוריסט אחמד יונס, להיות סוכן בתשלום, תחת הכינוי "טאקריש". ב־1976 היה יונס המפקד של מבצע ההתנקשות בשגריר ארה"ב בביירות, פרנסיס מאלוי. הפעולה עצמה אינה מוזכרת במסמכי מיטרוקין, אך קשה להניח שהיא בוצעה ללא ידיעה של הביון הסובייטי, אם לא למעלה מזה.

     

    בשורה התחתונה, בקג"ב היו מאוד מרוצים מהשימוש בחדאד ובאנשיו. "נראה משתלם להשתמש באופן אקטיבי יותר ב'נשיונליסט' (חדאד) ובאנשיו לביצוע פעולות אגרסיביות שמכוונות ישירות נגד ישראל", המליץ בכיר בקג"ב לאנדרופוב. זמן קצר אחר כך, חדאד ויונס אירגנו בתיאום עם הקג"ב התקפה על משרדי אל על בנמל התעופה של אתונה, שורת פיצוצים במוסדות ישראליים, פיצוץ צינור נפט של חברה אמריקאית ומטוס אזרחי אמריקאי שהם חטפו בנמל התעופה של דמשק — ופוצצו כשהוא ריק מנוסעים.

     

    "דופקי הגמלים"

     

    באמצעות הקג"ב נוצר גם קשר הדוק בין חדאד ובין השטאזי, שירות הביון של מזרח־גרמניה. כלפי חוץ היו הגרמנים מנומסים מאוד ביחסם לחדאד ואנשיו; אך תכתובות פנימיות של השטאזי כוללות התייחסויות גזעניות של ממש לפלסטינים, המכונים שם "דופקי הגמלים". עם זאת, המחלקה סיפקה אימונים ונשק לאנשי החזית, ובין השאר סייעה להם לקראת מבצע "נאסוס" ("משאבה") שהוכן בקפדנות במשך חודשים בידי הקג"ב וחדאד.

     

    זה היה המבצע הימי הראשון של החזית העממית. התוכנית: התקפה ימית נועזת בטילי אר־פי־ג'י על מכלית ישראלית שהעבירה בחשאי נפט מאיראן לישראל דרך הים האדום. מבחינת הקג"ב הייתה בפעולה כזו תועלת רבה: גם פגיעה במטרה ישראלית בעלת משמעות, וגם חשיפת קשר הנפט הסודי בין ישראל ואיראן, ששליטה, השאה, הלך והתקרב לארה"ב באותה תקופה. כל זאת, בלי טביעות האצבע של המודיעין הסובייטי. מהלך קלאסי של מלחמת צללים.

     

    המכלית שנבחרה שטה תחת דגל ליבריה ונקראה "קוראל סי". היא עשתה את דרכה מאיראן לאילת מלאה בדלק גולמי. ב־11 ביוני 1971 הפליגו שניים מאנשיו הבכירים של חדאד בסירת מנוע מחופי דרום־תימן לכיוון המכלית. במצר באב אל־מנדב, בדיוק לפי התכנון של הקג"ב, הם איתרו את המכלית. בשעת בוקר מוקדמת התקרבו אליה המחבלים וירו לעברה תשעה טילים בזה אחר זה. כשראו את הלהבות נישאות מסיפונה, הסיקו כי מטרתם הושגה ומיהרו להסתלק מהמקום חזרה לתימן, שם המתין להם חדאד. בהודעה שפירסם ארגון החזית העממית מיד לאחר מכן נאמר: "הרקטות פגעו במכלית בשני מקומות... מטען הנפט עלה באש והמכלית עצרה מיד, לאחר מכן היא החלה לשקוע".

     

    השמחה של חדאד על הצלחת הפעולה הייתה מעט מוקדמת. המכלית אמנם החלה לבעור, אך בזכות פעולה מהירה ונועזת של רב־החובל שלה, מרקוס מוסקוס, הצליחו המלחים לכבות את השריפה, להציל את המכלית וכנראה גם את חייהם שלהם. מוסקוס קיבל את עיטור המופת מטעם ממשלת ישראל והיה בכך האזרח הלא־ישראלי הראשון (והיחיד עד כה) שזכה לכך.

     

    למרות שהמכלית לא טבעה, האפקט הבינלאומי של תקיפה נועזת בלב ים הועיל מאוד לחדאד, והוא היה יכול לדרוש עוד ועוד נשק עבור שורת התקפות שתיכנן בשנים הבאות נגד ישראל וגורמים במערב. חלק מהפיגועים הללו יצאו לפועל, וחלקם סוכל בידי המוסד, שהפעיל באותה תקופה מקור בתוך החזית העממית.

     

    הקג"ב גם סייע לאחד מאנשי המבצעים הבכירים של חדאד, טאיף תייסיר קובה (שם הקוד "קים"), ליצור קשר עם חברי ארגוני שמאל רדיקליים במערב אירופה, בהם הבריגדות האדומות ובאדר מיינהוף, כדי לגייס אותם לפעולות משותפות. בעזרת טרוריסטים גרמנים בוצעו הניסיון לפוצץ מטוס אל על בעת נחיתה בניירובי בינואר 1976, חטיפת מטוס אייר פרנס לאנטבה ביוני של אותה שנה ופעולות נוספות.

     

    בתמורה למשלוחי הנשק שסופקו לו, הסכים חדאד לבצע עבור הקג"ב פעולות התנקשות נגד "בוגדים במולדת", בדרך כלל עריקים מבריה"מ, ואף ביקר כמה פעמים במוסקבה כדי לתאם את המבצעים הללו. במקביל, במחצית השנייה של שנות ה־70 הגיעו כמה משלחות מאנשיו של חדאד לאימונים באקדמיה של הקג"ב. הם קיבלו הדרכה בתחומים שונים של עבודת המודיעין, ריגול נגדי, חקירות, מעקבים, חבלה, ירי ברובים ובאקדחים ועוד.

     

    היחסים בין חדאד והביון הרוסי המשיכו להיות מצוינים, עד שהורעל בתחילת 1978, בפעולה שיוחסה למוסד. כשהרופאים בבגדד עמדו אובדי עצות מסביב למיטתו, ביקש ערפאת מהקג"ב לסייע לו. בהוראת הארגון הוא אושפז בזהות בדויה בבית חולים במזרח ברלין, אך למרות מאמציהם של טובי הרופאים שגייס השטאזי — חדאד מת בייסורים קשים ב־29 במארס. הקג"ב איבד את הסוכן הפלסטיני החשוב ביותר שלו.

     

    אבל כשכל זה קרה, כבר הספיק הקג"ב להעמיק את קשריו גם עם הארגונים הפלסטיניים האחרים. על פי מסמכי מיטרוקין, הקג"ב סיפק תמיכה לנאיף חוואתמה, מנהיג החזית הדמוקרטית (שם קוד "אינזֶ'נֶר", מהנדס), והשתמש בעיתון של החזית, "אל־חורייה", להפצת מסרים ותעמולה של הארגון. גם אחמד ג'יבריל, ראש החזית העממית (שם קוד "מָיירוֹב") קיבל סיוע, הן ישירות מרוסיה והן באמצעות מפקד מודיעין חיל האוויר הסורי, עלי דובא, שג'יבריל פעל בחסותו. אנשי ג'יבריל סייעו לקג"ב, למשל, באיסוף מידע במדינות שונות במערב ובעולם השלישי שאליהן התקשה להגיע. קשר מיוחד נוצר גם בין הקג"ב לח'ליל אל־וזיר (אבו־ג'יהאד), המפקד הצבאי של הפת"ח, שבין השאר היה אחראי על פיגוע "אוטובוס הדמים" ועל הפיגוע במלון סבוי. מסמכי מיטרוקין מגיעים עד שנת 1986, אבל על פי מקורות אחרים, הקשר עם אבו־ג'יהאד נמשך עד חיסולו, כשנתיים מאוחר יותר.

     

    ב־1973 החליטו בקג"ב לשנות גם את היחס לערפאת ולפת"ח. הדבר נבע מהתחזקות מעמדו הבינלאומי של הארגון והעומד בראשו. הקשר המבצעי והמודיעיני בין הקג"ב לאש"ף התנהל בעיקר מול סלאח ח'לף (אבו־איאד), מי שעמד מאחורי אינספור פיגועי טרור נגד ישראל. אבו־איאד קיבל בקג"ב את הקוד "קוֹצ'ובֶי" וגם הרבה מאוד נשק, מידע מודיעיני, ייעוץ ואימונים לאנשיו. בתמורה כיוון הקג"ב חלק מפעולות פת"ח, וגם קיבל "מידע על מצרים, ערב־הסעודית ואלג'יריה". במילים אחרות, הפת"ח ריגל עבור הקג"ב במדינות ערב, שבהן אנשיו התגוררו.

     

    אבו־איאד זכה להערכה רבה בקג"ב, בניגוד לחלק מאנשיו. מומחי הקג"ב שאימנו את אנשי פת"ח במדרשה במוסקבה נתקלו בקשיים לא מעטים והתלוננו לבוסים שלהם, כי רבים מהחניכים מתאפיינים "ברמה אישית נמוכה, אלכוהוליזם ועבירות מין". מתוך 194 אנשי פת"ח שהגיעו לאימונים בבריה"מ, 13 הודחו ונשלחו בחזרה. לפי דברי בכיר בבית הספר לריגול, מספר המודחים היה מגיע לקרוב למחצית, לו היה מחיל עליהם את אותם קריטריונים שהחיל על חניכים רגילים.

     

    החדירה למוקטעה

     

    שני הגיוסים החשובים ביותר של הקג"ב באש"ף במחצית השנייה של שנות ה־70 קשורים בדמויות המשחקות גם היום תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית. על פי מסמכי מיטרוקין, בלב אש"ף פעל עבור הקג"ב אדם שהוגדר כ"חבר בוועד הפועל של אש"ף וחבר בפוליטביורו של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין". במסמכים מצוין כי מדובר בלא אחר מאשר יאסר עבד רבו, מבכירי הרשות הפלסטינית והנושאים ונותנים עם ישראל לאורך השנים, חבר יוזמת ז'נבה, ששימש בשורת תפקידים בכירים ברשות. כפי שציינו בחלקה הראשון של סדרת הכתבות, מסמכי מיטרוקין בדרך כלל אינם מספקים פרטים על המידע שסיפקו הסוכנים. עם זאת, האופן שבו מוגדר עבד רבו הוא "מודיע", כלומר לא קשר רשמי מול גורם בכיר (נניח כמו זה שהתקיים עם ערפאת) — אלא משהו שנעשה שלא בידיעת הארגון שבו הנ"ל חבר. במדרג החשיבות של הקג"ב, "מודיע" מצוי דרגה מתחת ל"סוכן". עד ירידת הגיליון לדפוס טרם התקבלה תגובתו של עבד רבו לדברים.

     

    הגיוס השני והחשוב יותר הוא של הסוכן "קרוֹטוֹב" (חפרפרת), שעליו נכתב בתיקי הקג"ב כי הוא "נולד בשנת 1935, פלסטיני, דמות בכירה פוליטית וחברתית. גר בסוריה, חבר בוועד המרכזי של אש"ף". כפי שדווח בערוץ 1, בהתבסס על התחקיר של איזבלה גינור וגדעון רמז, הסוכן "קרוֹטוֹב" הוא לא אחר ממחמוד עבאס (אבו־מאזן), היום ראש הרשות הפלסטינית.

     

    במסמכי מיטרוקין שהגיעו ל"ידיעות אחרונות", העומדים בהצלבה עם חומרים שהצטברו לאורך השנים במודיעין הישראלי, יש פרטים נוספים על אודות "קרוטוב". באמצע שנות ה־70 נוצר הקשר הראשון בין אבו־מאזן לקג"ב, אז החל הארגון במה שמכונה בתיק של אבו־מאזן "השלבים הראשוניים של הגיוס". באותם ימים, ההגדרה שלו בלקסיקון המונחים של הביון הסובייטי סווגה "עדיין לא ידוע אם האובייקט יסכים לשתף פעולה". הרישום הזה הוא ככל הנראה מ־1979, השנה שבה הגיע אבו־מאזן ללימודים באוניברסיטת העם לידידות במוסקבה. מטרתה המוצהרת של האוניברסיטה הייתה לסייע לגורמים בעולם השלישי ובאפריקה לזכות בהשכלה גבוהה – תוך הגדלת ההשפעה של בריה"מ והקומוניזם על העולם המתפתח. אבל לאוניברסיטה היו עוד תפקידים; בין השאר, הקג"ב, שלמעשה שלט בקמפוס, גייס בה סוכנים. עבאס כבר היה בוגר אוניברסיטת דמשק במשפטים, ובמוסקבה התקבל כתלמיד לתואר המכונה Candidate of Sciences, שהוא המקביל לתואר דוקטור במדעי החברה באוניברסיטאות מערביות.

     

    נשיא האוניברסיטה באותה תקופה, יבגני פרימקוב (לימים שר החוץ וראש ממשלת רוסיה), שהיה מקורב מאוד לקג"ב, מינה את המומחה הבכיר שלו לנושאי המזרח התיכון, פרופ' ולדימיר איוואנוביץ' קיסילב, למנחה האקדמי של המנהיג הפלסטיני. הדוקטורט של אבו־מאזן, "אל וג'ה אלאח'ר (הפנים האחרות) — הקשרים הסודיים בין התנועה הנאצית והתנועה הציונית", כתב פלסתר של שקרים בוטים, לרבות הכחשת שואה וה"סיוע" של הציונות להיטלר, הושלם במאי 1982 והופץ כספר. באותה תקופה כבר חזר אבו־מאזן ללבנון והפעיל את אנשי ארכיון אש"ף בהפצת תעמולה סובייטית שהוכנה בקג"ב ובשטאזי, המאשימה את "האימפריאליזם המערבי והציונות" בשיתוף פעולה עם הנאצים. הפרסומים הללו היו חלק ממערכת תעמולה נרחבת שניהל באותה תקופה הקג"ב, אשר ניסתה לייצר חפיפה בין גורמים אנטי־סובייטיים לבין הנאצים, סמל הרוע האולטימטיבי.

     

    אחרי התהדקות הקשרים בין אבו־מאזן והרוסים, מציין דוח פנימי של הקג"ב, כי "קרוטוב הוא סוכן של הקג"ב". על פי הגדרת הקג"ב, מי שמגיע לדרגת "סוכן" הוא מי "שבאופן עקבי, סיסטמטי וחשאי מבצע משימות מודיעיניות, תוך שהוא עומד בקשר חשאי עם גורם רשמי של הארגון". במילים אחרות: על פי המסמכים, אבו־מאזן הוסמך לשמש מרגל של הקג"ב בתוך אש"ף.

     

    עד ירידת הגיליון לדפוס לא התקבלה מלשכת אבו־מאזן תגובה לדברים. אדם שנשא בעבר בתפקידים בכירים ביותר בפת"ח עימו שוחחנו, אמר בתגובה כי אבו־מאזן לא היה סוכן קג"ב במובן שפעל נגד האינטרסים של הארגון אלא "איש קשר מוסמך מטעם הפת"ח, שערפאת מינה כדי לרכז התיאום להעברות אמצעים ונשק מבריה"מ לפלסטינים", קשרים שאת עצם קיומם הגורם כלל אינו מכחיש. הגורם הוסיף כי "בריה"מ ושירותי המודיעין שלה סייעו רבות ובאופן משמעותי למאבק הפלסטיני לעצמאות".

     

    * תחקיר ותרגום: אלכס טבצ'ניק, ויל סטיילס, יאנה סופוביץ' ויעל סאס

    * תודה מיוחדת: פרופ' כריסטופר אנדרו וד"ר פיטר מרטלנד, אוניברסיטת קיימברידג'

     

     

    תגובות

    הפרק הראשון בסדרת הכתבות על מסמכי הקג"ב, שהתפרסם במוסף זה בשבוע שעבר, עורר תגובות רבות בארץ ובעולם והוליד גם ספקולציות אינספור באשר לשמות אשר לא יכולנו לפרסם. חלק ניכר מהתגובות היו סביב שמות חברי הכנסת שהופיעו בכתבה, ודיון ער התעורר סביב השאלה אם הקג"ב כלל ברשימותיו גם אישים שניהלו שיחות אינטלקטואליות בנסיבות חברתיות – ולא מסרו כל מידע רגיש. השר לשעבר, תא"ל ד"ר אפרים סנה, הדגיש השבוע דברים אלה בפגישה עימי, תוך שהוא חוזר ואומר כי אביו כלל לא הסתיר את קשריו עם שגרירות בריה"מ, וכי המידע שמסר היה לקוח מפרסומים גלויים. סנה הדגיש כי אביו חשש שהנטייה הפרו־מערבית המובהקת של בן־גוריון ושרת תכניס את ישראל ל"בנק המטרות הגרעיניות" של בריה"מ במקרה של מלחמה, תסריט שלא היה בלתי סביר באותן שנים. משה סנה רצה ונלחם על כך שישראל תהיה לפחות ניטרלית.

     

    לאחר פרסום הכתבה ביקש דן גרנות, בנו הבכור של ח"כ אלעזר גרנות, להוסיף תגובה שנייה על זו שהובאה מפיו בשבוע שעבר. אנו מביאים כאן את הדברים כלשונם:

    "אבא שלנו היה ציוני נלהב ובונה הארץ, בניגוד לדברים שאפשר שהשתמעו מהכתבה, וגרמו עוול לו, לאוהביו ולתרומתו העצומה למדינה. אנו מבקשים להדגיש מתוך ידיעה בדוקה כי בין כל גופי הביטחון של ישראל ובין אבינו אלעזר היו יחסי אמון מלאים וגלויים, והוא עצמו נדרש למשימות רגישות. 

     

    "אבינו היה דור רביעי לישראלים מצד שני הוריו, ולא החמיץ שום הזדמנות להילחם ולהגן על המדינה. הוא שירת בבריגדה היהודית בשלהי מלחמת העולם השנייה, ולחם ונפצע במלחמת יום העצמאות בירושלים הנצורה. בלילה מר, בעת שהיה חבר קיבוץ סאסא, בעודו שוכב במארב לתפיסת מסתננים, נרצחה מלכה, אשתו ואם  שני ילדיו הבוגרים, בידי מחבל ערבי במעלה מירון. 

    "אבינו היה מהבולטים שבאנשי הרוח בתקופתו. הוא פירסם שלושה קובצי שירה שזכו לשבחים רבים, בנוסף לחיים מלאי פעילות ותרומה לחברה שקצרה היריעה מלפרט. בעת שהיה חבר קיבוץ שובל שבנגב הנהיג את הדור הצעיר של מפ״ם, ובשנות ה־80 נבחר למנהיגה של מפ"ם ולחבר כנסת. 

     

    "בהיותו חבר ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת, היה זה הוא שניסח את החוק הקובע כי ישראל היא מדינת העם היהודי. בהמשך היה חבר פעיל בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ובשנות ה־90 היה שגריר ישראל בדרום־אפריקה. בכוח אישיותו וקסמו, סייע רבות לאינטרסים של ישראל בנושאים רגישים, שגם היום השתיקה יפה להם. 

    "אלעזר נפטר בספטמבר 2013 בקיבוץ שובל, היה אב לשבעה, סב ל־21 נכדים, וסבא־רבא לתשעה נינים, כולם ללא יוצא מן הכלל חיים בישראל ותורמים לה במגוון תחומים. למשפחתו, לדרך שסלל, לכל עמלו למען המדינה – לא מגיע ששמו יוכתם על לא עוול בכפו".

     

     


    פרסום ראשון: 01.11.16 , 23:52