"לא קל לעמוד מול מישהו שחזק יותר ממך"
דניאל ברין, העיתונאית היהודייה–אמריקאית שטענה כי העיתונאי ארי שביט הטריד אותה מינית, לא תיארה לעצמה איזה מחול שדים יעורר סיפורה. בראיון מיוחד היא מגלה מדוע חשפה את המפגש הטראומטי כמעט שלוש שנים אחרי שאירע, משרטטת את הגבול בין פלרטוט להטרדה וקוראת לנשים לעמוד על שלהן. ויש גם ד"ש להילרי קלינטון
בזמן שבישראל געשו הרוחות סביב עיתונאי "הארץ", ארי שביט, לאחר שהעיתונאית האמריקאית דניאל ברין טענה כי הוא הטריד אותה מינית, נסעה ברין לבית משפחתה במיאמי, לנשום קצת אוויר. זה היה בשבוע שעבר, עוד לפני ששביט התנצל והכריז על פרישתו מתפקידיו בעיתון ובערוץ 10, אבל כבר אז, הסערה שפרצה בעקבות המאמר שלה הפתיעה את ברין. כשהיא החליטה לחשוף מה חוותה בפגישתם, יותר משנתיים וחצי לפני כן, ברין לא תיארה לעצמה שזה מה שיקרה. הרי במאמר המדובר היא אפילו נמנעה מלנקוב בשמו של המטריד.
גילוי נאות: ברין ואני כותבות בעיתון שבו המאמר הזה התפרסם, "ג'ואיש ג'ורנל". יצא לנו להיפגש לא פעם במערכת או באירועים של הקהילה היהודית בלוס־אנג'לס. כשבישראל דיווחו על טענותיה, וברשת הצביעו על ארי שביט כעיתונאי הישראלי המפורסם שעליו נסב המאמר הנפיץ, הרמתי אליה טלפון ושאלתי אותה אם אכן הוא האיש. אבל ברין לא נתנה לי ליהנות מהפריבילגיה של עמיתה לעבודה והתעקשה לשמור בסוד על זהותו של מי שלדבריה הטריד אותה. "אני לא מכחישה או מאשרת", אמרה לי אז בטלפון, "כי זו לא הייתה המטרה שלי לחשוף מי האדם. באותה מידה זה היה יכול להיות מישהו אחר. לדבר על האיש המסוים זה לפספס את הנקודה". ברין הוסיפה ואמרה, כי בדיעבד היא מצטערת על כך שכתבה פרטים שסייעו לזהות את שביט, מכיוון שהם גרמו לקוראים להתרכז בכך, במקום לעסוק בעניין שרצתה להעלות לסדר היום — הטרדות מיניות, אפרופו גל התלונות נגד המועמד לנשיאות, דונלד טראמפ.
גם השבוע, בראיון הזה, ברין מדגישה בפניי כי מבחינתה מדובר בסיפור הרבה יותר גדול. "הכוונה שלי לא הייתה להכאיב ולהתמקד בבן אדם אחד", היא אומרת. "הסוגיה הזאת הרבה יותר גדולה מבן אדם מסוים. היא מתרחשת כל יום ובכל העולם. יש כל כך הרבה נשים שהן פגיעות הרבה יותר ממני, ואין להן את הביטחון, היכולת או הפלטפורמה לספר על מה שעברו. אני בת מזל מהבחינה הזאת. זוהי האחריות של כולנו לדבר על הבעיה הזאת. ככל שנדבר על זה יותר, כך נוכל ליצור עולם שוויוני יותר".
אז בעצם סיפרת את הסיפור כדי לשלוח מסר לנשים לדבר ולהפסיק לשתוק?
"בהחלט. מיד לאחר שהמקרה הזה קרה, סיפרתי עליו לאנשים הקרובים בחיי ולעורך שלי, אבל מאז נשאתי את זה בליבי במשך שנים. לא ציפיתי לשתף בסיפורי, אבל הזמן והתרבות שלנו יצרו הזדמנות לספר אותו. כל אישה שעברה חוויה דומה לשלי צריכה להפסיק לשתוק. זה המסר שלי. הכוונה שלי היא לעודד נשים לדבר, וזה מאוד קשה. לא קל לעמוד מול מישהו שחזק יותר ממך".
מהגן עד דאעש
ברין, 33, נולדה במיאמי שבפלורידה למשפחה יהודית. היא למדה בגן ובבית ספר יהודיים, ומעידה כי יהדות תמיד הייתה חלק חשוב מחייה ומזהותה. בגיל 13, לאחר בת־המצווה שלה, ביקרה בישראל עם משפחתה בפעם הראשונה, והתאהבה בארץ ובנופיה. מאז חזרה לישראל כשבע־שמונה פעמים. "אני נותנת קרדיט מלא לסבתא שלי על כך שהיא לקחה אותי לישראל בפעם הראשונה. הטיול הזה תרם הרבה לקשר שלנו למדינה. אני מאוד אוהבת את ההיסטוריה של הארץ, התרבות, האוכל והיופי של ישראל. החבר הכי טוב שלי הוא ישראלי".
תמיד ידעת שאת רוצה להיות עיתונאית?
"לאו דווקא. תמיד כתבתי, אבל לעיתונות התגלגלתי די במקרה. הגעתי ללוס־אנג'לס בינואר 2007 ועבדתי אצל מפיק הוליוודי, עבודה איומה. לא נשארתי שם הרבה זמן, אבל גם לא רציתי לחזור למיאמי עם הזנב בין הרגליים, אז חיפשתי עבודה אחרת. במודעה במדור דרושים ראיתי שמחפשים מישהו לעבודה במדור האירועים ב'ג'ואיש ג'ורנל' עבור עשרה דולרים לשעה. אמרתי, 'יופי, עכשיו לפחות אוכל להגיד לסבתא שלי שאני מקבלת תלוש משכורת כל חודש'. התחלתי לעבוד שם, ועד מהרה הפכתי לחברת מערכת".
את עובדת בעיתון תשע שנים. האם הטור הזה הוא בעינייך הכתבה הכי חשובה שפירסמת, וזו שזכתה לחשיפה הגדולה ביותר?
"הייתה כתבה נוספת וחשובה מאוד שכתבתי על חבר ילדותי, סטיבן סוטלוף, עיתונאי אמריקאי־ישראלי שנשבה ונרצח על ידי דאעש ב־2014. גם הסיפור הזה קיבל הרבה תשומת לב. אני לא כותבת לעיתים קרובות על חיי האישיים, אבל היה לי חשוב לספר על סטיבן. הכרתי אותו בגן הילדים במיאמי, ועד היום אני בקשר עם משפחתו. הערצתי אותו, הוא היה כל כך אמיץ ועשה עבודה חשובה. הוא סיכן את חייו על מנת לשלוח מסר לעולם, ועשה בכך דבר נערץ. זהו סוג העיתונות שאני מעריכה".
כתבתה על סוטלוף נפתחת ברגע שבו היא מבינה בחרדה כי פניו של הצעיר שיושב בחולצה כתומה על ברכיו, ידיו קשורות מאחורי גבו ואיש מאיים עוטה שחורים מהדק את ידיו לצווארו, מנסה לחנוק אותו, מוכרות לה מאוד. "זה לא יכול להיות הוא", היא כותבת. "הילד השובב ממיאמי שלא ראיתי 15 שנה". וכשנודע לה על סופו המר היא כותבת: "הלב שלי נשבר בשל חברי סטיבן. בשל הפחד שלו והחרדה שהוא בוודאי חש לאורך השנה הזאת. בשל הסיפורים והתובנות שבער לו לכתוב, אבל נשאר בלעדיהם. והלב שלי נשבר עבור משפחתו, במיוחד על אמו שירלי, שסרטון התחינה שפירסמה פחות משבוע לפני מותו לא הצליח לשכנע את דאעש לנהוג בו ולו בשמץ רחמים... אני מתפללת כי איפשהו בישימון הנואש הזה, סטיבן מצא כוח ונחמה. ממעמקים קראתיך ה', שמע קולי.
"אני לא יודעת אם אלוהים ענה לסטיבן. כל מה שאני יודעת הוא כי בסטיבן היה ניצוץ אלוהי: הוא היה נפש רגישה ומחפשת והוא היה גיבור. אני יודעת שדמו, כמו כל הדם היהודי, ייזכר. ושאם מותו יעורר את העולם מהרשע המתרבה בקרב אלו שהרגו אותו, אז אולי, רק אולי, תבוא גאולה".
כוחן של המילים
לברין יש כמה טורים קבועים בעיתון היהודי הנפוץ ובמסגרת מדורה "Holiwoodjew" ראיינה סלבס יהודים רבים, בהם השחקנים נטלי פורטמן וביל מאהר, הבמאי מל ברוקס ואיש העסקים והמיליארדר חיים סבן. הפגישה של שביט וברין התקיימה בפברואר 2014, בסביבות השעה עשר בלילה, בלובי המלון שבו שהה שביט באל־איי. שביט הגיע לעיר לביקור חטוף בן 48 שעות כדי לקדם את מכירות ספרו החדש, "הארץ המובטחת שלי".
ברין קראה את הספר בשקיקה, נכחה בהרצאה ששביט נשא בערב הקודם והייתה נרגשת לקראת הראיון. "הוא אמר לי שהזמן הפנוי היחיד שיש לו לראיון הוא בשעות הערב המאוחרות והאמנתי לו", כותבת ברין. "ברגע שהגעתי והנחתי את הטייפ על השולחן, הוא אמר שקודם כל הוא רוצה להכיר אותי יותר טוב והתחיל לשאול שאלות אישיות שגרמו לי אי־נוחות, אבל לא חששתי. למדתי שאם את יהודייה וצעירה מגיל 35, הסטטוס המשפחתי שלך הוא לרוב הדבר הראשון שיהודי אחר ישאל לגביו. מה גם שהוא נשוי, עם ילדים, ודמות מוכרת. הרגשתי די בטוחה. אבל אחרי שעניתי על אחת השאלות הוא התגנב אליי כמו חיה, תפס את ראשי מאחור ומשך אותי לעברו. הפניתי את פניי שמאלה והרכנתי את ראשי כדי להימנע מפיו".
בהמשך מאמרה מספרת ברין כי העיתונאי הבכיר הציע לה לעלות לחדרו. "רק לרגע, אמר. אני לא חושבת שזה רעיון טוב, עניתי. אנחנו לא חייבים לשכב, אמר. אני רק רוצה לתת לך חיבוק. הרגשתי מבולבלת, משותקת... היום לא הייתי חושבת פעמיים ומיד עוזבת, אבל אז הרגשתי לכודה על ידי שליטה גברית".
ברין החליטה לסיים את הראיון שלא התחיל. "אני זוכרת ששמתי עליי את הז'קט, רציתי ליצור מחסום בינו לביני", היא כותבת. "הרגשתי שאני עירומה, אף שהייתי לבושה לגמרי, לבוש שמרני — חולצה לבנה, מכנסיים שחורים. ולמרות שהייתי בלובי של מלון, מוקפת אנשים, חשתי לא מוגנת. אמרתי שאני צריכה ללכת לשירותים, ושם היה לי רגע לחשוב. חזרתי לבר, כשהז'קט שלי רכוס עד צוואר והארנק שלי בידי, והודעתי לו בנימוס שאני צריכה ללכת. הוא ביקש ללוות אותי, ואחר כך ביקש עוד חיבוק. הסכמתי בתקווה שזה יבהיר לו שהערב הסתיים. אחסוך מכם את פרטי החיבוק הזה, אך אומר רק שהוא לא נרתע. זה היה אחד הרגעים היחידים בחיי שהרגשתי מאוימת וחלשה".
פרסום המאמר המתאר את המפגש הטראומטי הזה באתר העיתון היהודי־אמריקאי, בשבוע שעבר, הכניס את הרשת לסחרחרה של ניחושים. לא לקח יותר מדי זמן עד ששמו של שביט נישא ברמה, ובשיא מחול השדים הזה פירסם העיתונאי התנצלות. "היום אני מבין בצער שפירשתי באופן שגוי לחלוטין את האינטראקציה בינינו באותה פגישה", כתב. "עד שקראתי את המאמר אותו פרסמה חשתי שהיה לנו מפגש ידידותי שכלל בין היתר גם יסודות של חיזור. לרגע לא חשבתי שמדובר בהטרדה מינית, אבל את מה שאני ראיתי כחיזור, ברין ראתה כהתנהגות לא הולמת ואף מטרידה מצידי. כמי שמכבד כל אישה וכל אדם וכמי שסולד מהטרדות מיניות, אני מתנצל מעומק לבי על אי הבנה זו".
שביט הודיע על פסק זמן שלקח מהעיתון ומתוכניתה של איילה חסון בימי שישי בערוץ 10, שבה הופיע כפרשן. אך בעוד ארגון הסטודנטים "הלל" הפעיל בקמפוסים בארה"ב, מודיע על הפסקת סבב ההרצאות שלו באמריקה, צצה עדות נוספת נגד שביט. עובדת השדולה היהודית ג'יי סטריט, שבחרה להישאר בעילום שם, טענה כי באפריל 2014 שביט שערך באותה עת מסע הרצאות בארה"ב. לעיתון היהודי "פורוורד" סיפרה כי הוא ליטף את ידה בזמן שישבו לכוס קפה. האישה, שהתבקשה להסיע את שביט מתחנת הרכבת בבולטימור לאירוע של הקהילה, חשה כזאת אי־נוחות מדבריו עד כי בדרך חזרה ביקשה מעמיתה לעבודה להצטרף לנסיעה, כדי שלא תיוותר איתו לבד במכונית.
הפעם ההתנצלות של שביט הייתה רגשית ונסערת. "אני מתבייש בטעויות הקשות שעשיתי ביחסי לאנשים בכלל ולנשים בפרט", כתב בהודעה מיוחדת שפירסם. "אני מתבייש שלא נהגתי כהלכה באשתי ובילדיי. אני מתבייש בהשלכות של המעשים שעשיתי. בימים האחרונים הבנתי שלקיתי בעיוורון. במשך שנים לא הבנתי על מה מדברים כשמדברים על גברים פריבילגים שלא רואים את הנזק שהם גורמים לאחרים. עכשיו אני מתחיל להבין. אני לוקח אחריות מוסרית מלאה על מעשיי ומסיים את עבודתי בעיתון 'הארץ' ובערוץ 10. בכוונתי להקדיש יותר זמן כדי להיות עם משפחתי שיקרה לי מכל ולעשות תיקון אישי".
דניאל, מה את חושבת על ההתפטרות של שביט?
"דבר ראשון חשבתי שההצהרה שלו הייתה עוצמתית וכנה, ואני אסירת תודה עליה. ההחלטה שלו לעשות את מה שאנו קוראים לו ביהדות 'חשבון נפש' מעוררת הערכה. כאמור, כוונתי לא הייתה לפגוע בו, אלא להיות כנה ולעודד נשים אחרות שחוו דברים כאלו לגשת ולדבר".
את ההתנצלות הראשונה שלו דחית. כתבת: "הדבר היחיד שרציתי ממנו הוא ראיון על ספרו. כל אדם בעל כושר שיפוט היה מפרש את מעשיו כלפיי כמגע מיני אגרסיבי ובלתי רצוי". מה לגבי ההתנצלות השנייה?
"אני מעריכה את זה ששביט לקח את האחריות על עצמו ולא הכחיש את זה. אמנם זה לקח לו כמה ימים, אבל הוא הודה שאכן כך".
חששת שהוא יכחיש או יגיד שאת מגזימה?
"את אף פעם לא יכולה לדעת איך מישהו אחר יגיב להאשמות, ואת צריכה להיות מוכנה לכל דבר, כפי שאני הייתי".
האם ארי שביט עצמו פנה אלייך והתנצל ישירות?
"הוא יצר איתי קשר במייל, אבל עדיין לא התכתבנו בינינו".
ההד העצום שעורר מאמרה ריגש את ברין. "כל כך הרבה אנשים פנו אליי והודו לי על כך שדיברתי וסיפרתי את סיפורי", היא אומרת לי. "להרבה מאוד נשים יש סיפורים על תקיפה והתעללות פיזית, והרבה מהן הסתירו את סיפוריהן ונשאו אותם בשקט במשך שנים רבות. אני חושבת שהעובדה שהסיפור הזה יצר פתיחות, והביא נשים להיפתח ולדבר, היא מאוד חשובה. זה הרי היה יכול להיגמר אחרת לחלוטין. באופן כללי, החברה שלנו עכשיו יותר פתוחה להקשיב לנשים. במהלך ההיסטוריה, תמיד האשימו את הקורבן. נשים תמיד נקראו שקרניות. השפילו אותן, האשימו אותן בדברים איומים, על הצורה שבה התלבשו, התנהגו, דיברו. השתיקו אותן כדי שלא ידברו. אני חייבת לתת הרבה קרדיט לארי שביט על כך שהוא הודה במה שעשה. נראה לי שהוא קרא לזה עיוורון. אני חושבת שזה חשוב מאוד, ואני מלאת גאווה להיות יהודייה וחלק מהקהילה היהודית. אני נרגשת מכמות התמיכה שקיבלתי מהקהילה. אני גאה שבקהילה שלנו אנו מסוגלים לומר: בואו נהיה ישרים לגבי זה".
איך השפיע עלייך כל הפרסום הזה?
"לא ישנתי במשך כל השבוע, זה בטוח. זה היה מסע אמוציונלי אינטנסיבי מאוד, והוא היה מאוד כואב עבור הרבה אנשים. גם עבור ארי שביט ומשפחתו. נורא לעבור דבר כזה, ואני מקווה שזוהי הזדמנות עבורו לעשות חשבון נפש. אני מקווה גם שנוכל להירפא מכל זה ולהמשיך הלאה".
מה המשפחה שלך אמרה על זה?
"כולם מאוד תמכו בי, סבתי, אבי, אחי ואחותי. אמי נפטרה לפני כמה שנים ואמרתי עליה קדיש במשך שנה. אני יודעת שהיא מסתכלת עליי מלמעלה ומחייכת ושהיא גאה בי".
אמרת על אמך קדיש?
"כן. עשיתי את זה במשך שנה שלמה. הלכתי לבית הכנסת 'בית עם' בלוס־אנג'לס ואמרתי עליה קדיש ביחד עם מניין. זוהי קהילה מדהימה. גם הם פנו אליי לאחר פרסום הכתבה שלי והביעו תמיכה".
היו תגובות שריגשו אותך במיוחד?
"המון. קיבלתי אינספור מיילים, אנשים פונים אליי בטוויטר, בפייסבוק, בטלפון. גבר אחד פנה אליי ואמר לי: 'אני אב לבת ואני שמח שהעלית את הנושא הזה ושאת מדברת עליו'. אנשים מודים לי על כך שתרמתי לשיח הזה. קיבלתי תגובות מאנשים שכתבתי עליהם בעבר, מפרופסורים ב־UCLA, מרבנים, מפעילים חברתיים, מישראל, מאנשים כל כך רבים, אני לא מאמינה. זה כאילו שכולם מכירים אותי בקהילה היהודית בעיר הזאת. זה עשה אותי מאוד גאה להיות יהודייה והראה לי את כוחן של המילים ושל הקהילה".
לצד תגובות אוהדות, בישראל היו גם כאלה שסברו שמה שקרה הוא בגדר פלרטוט, ולא בהכרח הטרדה. היכן עובר הקו הדק בין שני הדברים?
"כפי שכתבתי בתשובה שלי למכתב ההתנצלות הראשון, השתמשתי בהגדרה של משרד המשפטים האמריקאי, שלפיה הטרדה מינית היא כל מגע פיזי לא רצוי. זה בעצם כל מגע מיני שנעשה ללא אישורו המפורש של המקבל. פלרטוט היא מילה נחמדה והדדית".
האם היית רוצה להיפגש עם ארי שביט יום אחד וליישב עימו את ההדורים?
"הרבה קרה במהלך השבוע האחרון והרבה אנשים הושפעו מזה. כמו שאמרתי, שביט ניסה ליצור איתי קשר ואני מקווה שכשהדברים יירגעו ולכולם יהיה מספיק זמן לעכל את מה שקרה, תהיה הזדמנות לשיחה משמעותית על הדברים, נחלים ונוכל להמשיך קדימה".
כוחו של הכאב
מה לדעתך נשים צריכות לעשות כשהן סובלות מהטרדה או תקיפה מינית?
"קודם כל, אין דבר קשה יותר עבור נשים מאשר לעמוד מול גברים שנמצאים בעמדת כוח חזקה מהן. אילפו אותנו להיות שקטות, עדינות, רכות, נעימות ונחבאות אל הכלים ולא לדבר. זה מאוד קשה לדרוש מאישה לדפוק על השולחן באגרופים קמוצים. אנחנו צריכות לא־ללמוד את מה שהטיפו לנו במשך מאות בשנים על איך אישה צריכה להתנהג. כשנשים מוטרדות מינית, הן נכנסות להלם וגם אז הן חושבות איך לסרב לו בעדינות ולא להשפיל את האדם שמולן. אנחנו צריכים ללמד נשים איך לעמוד על שלהן, ולא לשכוח שיש גם נשים רבות שאינן יכולות לעשות זאת כי הן נאלמות דום מול מישהו שגדול וחזק יותר מהן".
אם חלילה תיקלעי שוב לסיטואציה של הטרדה מינית, את מאמינה שתדעי להתמודד איתה טוב יותר?
"אהיה כנה איתך, גם לי יש שיעורים ללמוד. אני מקווה שבפעם הבאה שאמצא את עצמי בסיטואציה דומה, אדע להגיב מהר יותר ובצורה תקיפה".
אחרי הטור הזה בחרת לכתוב על כאב.
"כתבתי על כוחו של הכאב. על איך אנשים חיים עם כאב ומתמודדים איתו עד שהוא הופך להיות הדבר הנורמלי החדש. יש דברים בעולם שמכאיבים, ואי־אפשר להחלים מהם. כשכתבתי את הטור שלי, חשבתי כמה אני בת מזל. אני לא נפצעתי, לא נאנסתי. יש נשים שם בחוץ שעברו דברים קשים הרבה יותר, שנאנסו או הוכו ונפגעו. לכן הנושא לא צריך להיות אני או הוא, אלא האלימות כלפי נשים מסביב לעולם. יש לי זכות גדולה שיש לי את האפשרות לכתוב על הנושאים שחשובים לי".
את מגדירה את עצמך אישה חזקה?
"יש לי עור עבה, אבל להמשיך להיות חזקה זה אתגר עבורי. את צריכה ללמוד לעמוד על שלך ולבטוח באינסטינקטים ובאינטואיציה שלך".
את הטור ההוא כתבת בעקבות תלונותיהן של נשים נגד טראמפ. מיותר לשאול למי את מצביעה.
"אני חסידה גדולה של הילרי קלינטון. אני מעריצה את יכולת המנהיגות שלה, את החוצפה ואת כוח הסבולת שלה, ואני מקווה ומתפללת שאוכל להגיד בקרוב: גברתי הנשיאה".
גל התלונות נגד טראמפ יפגע לדעתך בסיכויים שלו לזכות?
"מאוד קשה לדעת מי יזכה, במיוחד במערכת בחירות כמו זו. היא משתנה כל יום. נראה שכל שבוע יש איזה סקנדל חדש. זוהי קרוב לוודאי מערכת הבחירות הכי יוצאת דופן בהיסטוריה של ארה"ב. נראה לי שלכל אחד מהמתמודדים יש סיכוי לנצח, זה לא יהיה ניצחון מוחץ של אחד מהם, אלא מאוד קרוב. אהיה על קוצים עד הסוף".
למה לדעתך יש גברים בעמדות מפתח בפוליטיקה שלא מפנימים את הנורמות החדשות וממשיכים ליפול בגלל שערוריות מין? כמו למשל מה שקרה עם אנתוני וינר, בעלה של היועצת של הילרי, הומה אבדין. חבר הקונגרס וינר נאלץ לפרוש בגלל שערורייה מינית, ועכשיו נפל שוב בגלל אותה סיבה.
"ראיינתי את יוצרי הסרט על וינר (ג'וש קריגמן ואליס סטיינברג – א"א) וכתבתי על הסרט שהוא מאוד טוב. במקרה של וינר, נראה לי שיש לו בורג רופף, הוא לא שולט בעצמו. הוא הקריב כל כך הרבה, קיבל הזדמנות שנייה והרס אותה. אני לא מומחית לפסיכולוגיה, אבל במקרה שלו, אני חושבת שזו בעיה עמוקה, הוא פשוט לא יכול לשלוט בעצמו.
"יש ציטוט יפה של ידיד שלי, הרב אד פיינשטיין, שמדבר על הנושא הזה. לדבריו, הסיבה לכך שגברים עוברים ברית מילה היא להזכיר להם בכל פעם שהם מתפתים שהם חלק מהברית, והם צריכים לשמור על ערכי היהדות. אל להם להניח לאיבר הגברי שלהם להוביל אותם. אני צריכה למצוא את הציטוט המדויק. בכל מקרה, הרעיון מאוד עוצמתי. באופן כללי אני חושבת שגברים ונשים תמיד מתפתים להתנהג שלא כהלכה, קשה להיות טובים ולשמור על החוקים, ובגלל זה אני מאוד אוהבת מה שיש ליהדות לומר בנידון".
סרט רע
גם המפגש של ברין עם הבמאי ההוליוודי ברט ראטנר היה דרמטי וטראומטי
המאמר על ארי שביט לא היה הפעם הראשונה שבה חשפה דניאל ברין אירוע טראומטי שקרה לה עם מרואיין. באוקטובר 2008 פירסמה ב"ג'ואיש ג'ורנל" כתבה רחבת יריעה על הבמאי והמפיק האמריקאי־יהודי ברט ראטנר, שהתפרסם כאחד הבמאים הצעירים והמצליחים בהוליווד. בין השאר היה אחראי לשוברי הקופות "שעת שיא" ו"אקס־מן 3: המפלט האחרון", ביים את "מיליארד סיבות לשוד" ו"הרקולס", ואולץ להתפטר מתפקידו כמפיק טקס האוסקר של 2012 בגלל התבטאויות הומופוביות.
ברין מנועה מלדבר על הפרשה, אך מפנה לכתבה עצמה. תחת הכותרת "רק במאי יהודי נחמד" היא מגוללת את סיפור פגישתם בביתו של ראטנר בבנדיקט קניון, שכונת מגורים יוקרתית בלוס־אנג'לס. "כשאני לכודה בפינה במרתף הדיסקו המוזהב בביתו של ברט ראטנר, הוא מתחיל איתי", כותבת ברין מיד בפתיחת הכתבה. "ההתעקשות שלו מרמזת על כך שהוא רגיל להשיג את רצונו, ואני מנסה לא לחשוב על הסביבה: מרחב משחקים רווקי מפואר שבאופן די בולט מרמז על סקס. 'אנחנו יכולים לצאת לדייט?' הוא שואל, מתקרב אליי, 'אמא שלי אוהבת אותך'".
אמו של הבמאי נכחה בבית בזמן הראיון, וכך גם אחדים מחבריו. ברין מצידה מיהרה לספר לראטנר שיש לה מישהו. זה לא עזר לה. "'אני באמת רוצה לרדוף אחרייך', הוא אמר לי בקולו הרך, הכמעט נשי", כתבה. "'מתי אנחנו יוצאים? אני מחבב אותך. האם תגרמי לי לחכות? אל תגרמי לי לחכות'".
בהמשך היא מתארת כיצד הוא הזמין אותה לצפות בסרט עם חבריו והתעקש שתשב לידו. "ראטנר כרך את זרועו מסביבי וניסה לאחוז בידי. בדרך כלל אני יכולה לחלץ את עצמי ממצבים לא נעימים, אבל פה, אני מודה, נכשלתי".
ברין לא מדלגת על אף פרט מהביקור שלה באחוזתו, מהשיחה שלהם על יהדות, סרטים ויהודים בהוליווד ועד ניסיונות החיזור שלו. חיזוריו אחריה, למרות שהיא מודה שהחמיאו לה, הפכו עקשניים יותר ויותר, היא ניסתה להדוף אותם ובסופו של דבר עזבה את ביתו.
הראיון עם ראטנר לכד את תשומת ליבה של כתבת "אל־איי טיימס", שמיהרה להתקשר לבמאי ולברר מה העניין. "לא התחלתי איתה", הוא הכחיש. "פלירטטתי איתה, אבל זה לא היה רע כמו שהיא גרמה לזה להיראות. אני לא זוכר שהייתי אגרסיבי עד כדי כך. אני מתכוון, פלרטוט זה רק פלרטוט. אני חושב שהיא מאוד הגזימה, אולי בגלל שהיא ניסתה לגרום לחבר שלה לקנא". אגב, "אל־איי טיימס" פירסם את הסיפור תחת הכותרת "ברט ראטנר ביקש לצאת עם ה'בייב' הלא נכונה".
שנתיים לאחר הראיון, ברין וראטנר נפגשו באקראי באירוע חברתי: גאלה שערך שמעון ויזנטל שבמהלכה ניתנו לבמאי רון הווארד ולמפיק בריאן גרייזר פרסי הוקרה. ראטנר ישב איתם באותו השולחן. ברין הבחינה בו והחליטה שהגיע הזמן לדבר. "ככלות הכל, הוא במאי הוליוודי, אני עיתונאית הוליוודית ודרכינו יצטלבו מדי פעם, כמו זוג אוהבים פרודים. האם לא יהיה טוב יותר אם נסתדר? חוץ מזה, יש לנו היסטוריה", כתבה על כך במאי 2010 בטור שלה. "לאחר שהצגתי את עצמי מחדש בפני ראטנר, הוא תפס בזרועי, משך אותי לשולחנו ואמר להווארד וגלייזר שישבו מעברו השני, 'אתם רואים את הבחורה הזאת? היא כמעט הרסה אותי!'"
פנינו לברט ראטנר דרך סוכנו על מנת שיגיב על הדברים, אך עד סגירת הגיליון לא התקבלה כל תשובה.
לפנייה לכתב/ת 
