זה לא התאגיד - זה היורש

אנשים שמתבוננים בראשי מדינות מנקודת מבט שתוגדר כאן במונח הכוללני “ערכית”, נדהמים מכך שרבים מהבוחרים בארה"ב אינם מבחינים שדונלד טראמפ הוא בריון קשקשים. הסיכוי שאדם כוחני עם פה גדול וערכי מוסר מעוותים ישתלט על הדמוקרטיה החזקה בעולם נראה עד לאחרונה בלתי סביר. אירוע שמיוחס בעיקר למשטרים דיקטטוריים.

על פניו נראה שרוב תומכיו של טראמפ לא לקו בעיוורון או באובדן תאי מוח. נראה שהסיבה להצבעתם לו היא באמת מיאוס. הם קצו במניפולציות, בשקרים, בהבטחות שווא, ומתרגמים את הפוליטיקלי־קורקט לשחיתות או לשיכרון כוח. כך, באופן פרדוקסלי, הם יצביעו למי ששיכרון הכוח הוא הגורם שמניע אותו. "הוא לא פוליטיקאי", חוזרים ואומרים תומכיו, בניסיון להסביר מה גורם להם להעדיף אותו על פני יריבתו.

תיאורטית, גם אצלנו יכול לקום מחר בבוקר תואם טראמפ ולסחוף את הבחירות. מישהו שיצליח לשכנע את אזרחי ישראל שראש הממשלה “איבד את זה”. שבמקום לעסוק בביטחון ובכלכלה הוא עסוק בתקשורת ובנקמנות אישית. המניפולציות הפוליטיות שבהן משתמש ראש הממשלה, יאמר אותו מועמד, מסכנות את המדינה. הוא יחשוף אי־מיילים של אחד מעוזריו הקרובים, שיתגלה לזוועת מצביעי הליכוד לא כפדופיל אלא גרוע מזה – כפעיל ב”שוברים שתיקה”.

במציאות שלנו טרם נראה באופק איזה טראמפ ישראלי שיאיים על נתניהו, ולמרות זאת נדמה שראש הממשלה מבועת מהאפשרות שהתקשורת “העוינת” עוד תגדל אחד כזה. ההנחה שלי היא שאזרחי ישראל ברובם אינם מתעניינים בהקמתו או באי־הקמתו של תאגיד השידור הציבורי. שתי קבוצות בעיקר – פוליטיקאים ועיתונאים – עוסקות בנושא. לא ניתן להמעיט מהשפעתן, אבל שיעורן באוכלוסייה שולי. בלי לערוך סקר, אני מרשה לעצמי לקבוע שאת רוב אזרחי המדינה מטרידות הרבה יותר מסוגיית השידור הציבורי בעיות בוערות אחרות, כמו איום הטרור, הפרטת שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך, עתיד הפנסיה והיכולת לפרנס את משפחותיהם.

דוגמה לפער הזה בין מה שמעסיק את ראש הממשלה למה שמעסיק את הציבור הוא המאבק שמנהלים כעת ראשי הרשויות בצפון. באוגוסט האחרון הממשלה נסוגה מההחלטה להקצות 18 מיליארד שקל למימוש תוכנית לאומית לפיתוח כלכלי וחברתי של הצפון, וניסיונם של ראשי הרשויות להעביר לממשלה את המסר שצפון המדינה על סף פשיטת רגל לא צלח.

הצעירים עוזבים כי אין מקומות עבודה, חולים נודדים למרכז כדי לזכות בטיפול רפואי ברמה גבוהה, ועל פי הפרסומים בתקציב המתגבש אין זכר למצוקה הכלכלית של יישובי הצפון. אבל ראש הממשלה לא ייתן לדברים כאלה לבלבל אותו. בנאומו בפתח מושב החורף של הכנסת הוא התפאר בהשקעות הגדולות בפריפריה ובסלילת הכבישים בהשקעה של מיליארדי שקלים. הוא רק שכח לציין איך יסייעו הכבישים החדשים לתושבי הצפון שמחפשים עבודה, כמה מוזר, דווקא באזור שבו הם חיים.

ואכן, בנאומו של ראש הממשלה התפזרו לכל עבר מולקולות של הבטחות, אופטימיות ושביעות רצון. הוא שידר רוגע וביטחון עצמי, אבל מי שמתבונן במעשיו רואה אדם חשדן ורדוף שמוכן למחוק מאות מיליוני שקלים מתקציב המדינה – מאות מיליונים שאפשר היה להעביר ליישובי הפריפריה הצמאים להשקעות – ובלבד שלא יקום מה שנתפס בעיניו כ”איום קיומי”.

כך או אחרת, אם נחזור לנושא שלשמו התכנסנו, מאחר שישראל אינה אמריקה המועמד התיאורטי שיבקש בבוא היום להחליף את נתניהו יצטרך להגיח משורת ספסלי הליכוד. אצלנו הרוב עדיין שונא את השמאל יותר משהוא שונא מניפולציות פוליטיות.