יש כוח ביטוי ויש חופש ביטוי. אסור להתבלבל ביניהם. כוח הביטוי הוא שליטה, מונופול של קבוצה קטנה שמכתיבה אג'נדה. כוח הביטוי יכול לאפשר לעצמו להשמיע גם קולות חריגים, ועדיין לשמור על שליטה. חופש הביטוי, לעומת זאת, מחייב גיוון אמיתי. לא עלי תאנה.
אחת ההצדקות העיקריות לחופש הביטוי נעוצה בכך שמדובר ב"שוק חופשי", שבסופו של דבר יוביל לכך ש"האמת תנצח". הקפיטליזם החוקתי הזה לא עובד בתחום חופש הביטוי. האמת לא מנצחת. זה לא קורה רק בתחום התקשורת. גם באקדמיה, שאינה כפופה לשלטון כלשהו (אבל תלויה לפעמים בתרומות מאילי הון, זה משפיע לפעמים) - האמת מובסת יותר מדי פעמים. בוודאי שכך בתקשורת.
הייחוד של השידור הציבורי נעוץ בכך שאמורים לחול עליו כללי הגינות, איזון, שקיפות וייצוג הולם, שלא חלים על יתר ערוצי התקשורת. השופט אהרן ברק טען פעם שמכיוון שכלי התקשורת זוכים להגנות מתחום המשפט החוקתי, צריך להחיל עליהם את כללי המשפט החוקתי. הרעיון זכה לביקורת קשה. הברנז'ה מפחדת לא רק מנתניהו אלא מכל דרישה. כך או כך, הכללים הללו חלים על השידור הציבורי. זו גם ההצדקה לקיומו. זה אומר חופש ביטוי שמופקד בידי קשת רחבה יותר של בעלי דעות, ולא כוח ביטוי שנתון בידי קבוצה ברנז'אית. זה אומר שהשידור שייך לציבור, ולא לאוחזים במיקרופון.
התקשורת הישראלית בכלל, והשידור הציבורי בפרט, סבלו בעשורים האחרונים משליטה של הברנז'ה, שמרחב הדעות שלה נע בעיקר בין מרצ לעבודה. והטענה ש"ככה זה בעולם, עיתונאים שייכים לצד הליברלי", טובה לאמצעי התקשורת הפרטיים. זכות הקיום של השידור הציבורי מבוססת על כך שהוא חייב להיות שונה. זה לא אומר שהוא צריך להיות פחות נשכני או פחות ביקורתי. להפך. הוא צריך להיות נשכני וביקורתי כלפי כל הקבוצות. בלי אתרוגים. בלי הנחות. בלי אג'נדה אחידה או כמעט אחידה.
האויב הגדול של חופש הביטוי הוא כוח הביטוי. זו סכנה כפולה. גם מצד השלטון וגם מצד הברנז'ה. רק לאחרונה התקוממה הברנז'ה כאשר מפקד גלי צה"ל החליט להקציב שעת שידור אחת - רק אחת - לאיש ימין. זו דוגמה לכוח הביטוי שמדכא את חופש הביטוי. ולמרות זאת, בשנים האחרונות חל שינוי. יש יותר גיוון, גם אם לא מספיק גיוון. מוקדם לומר היכן מצוי התאגיד בעניין הזה.
הסכנה השנייה נשקפת מצד שלטון שרוצה תקשורת צייתנית. אין מדינה דמוקרטית שבה ראש הממשלה מנסה להשתלט על התקשורת. מדובר בניסיון סרק, גם אם לא יהיה תאגיד ורשות השידור תזכה לחיים מחודשים. משום שכבר היינו בסרט הזה. נתניהו הצליח למנות מקורב לתפקיד המנכ"ל. ומה יצא לו מזה? זה רק קירב את ההחלטה על פירוק הרשות. היוזמה להקמת התאגיד צלחה בגלל הכישלון המוחלט עם המנכ"ל שהיה אמור להיות עושה דברו של נתניהו. הוא גם לא הצליח לעשות את דברו של נתניהו. הוא גם גרם להתפרקות רשות השידור. לרגעים נדמה שנתניהו לא שכח כלום ולא למד כלום. הוא מתעקש לחזור לאותו מסלול.
הסיכוי שראש הממשלה יגרום ל"עובדה", "המקור", או "מבט שני" לשדר כתבות תחקיר ארוכות על הישגיו המדהימים של ראש הממשלה בעולם, או על היבולים הנפלאים בשדות החיטה - שואף לאפס. גם ההיגיון של נתניהו לא ברור. הרי הוא מצליח פוליטית למרות הנשיכות מהתקשורת. אז מה הוא קופץ? ספק אם נתניהו יצליח לפגוע בדמוקרטיה. אבל הוא מצליח להציב סימני שאלה.
עופר גולן הפך לכוכב תקשורת. מדובר בחוליגן, מהסוג שיש בשולי השוליים של כל מדינה. בשנים האחרונות ראינו תאומים שלו בהפגנות של איסלאמיסטים בלונדון או בהפגנות של ניאו־נאצים באירופה. המפגינים הללו תמיד רוצים שכולם יישרפו. היהודים, השחורים, הציונים, הישראלים. גולן רוצה שאמנון אברמוביץ' יישרף. איך הוא מעז, ניסו להטיף לו, הרי מדובר בגיבור מלחמה. שמעתי במו אוזניי את אראל סג"ל, בשידור חי בגלי צה"ל, ממש מתחנן בפניו, נו, בחיאת, תעשה טובה. תחזור בך.
תופעות חולניות מהסוג של גולן הן אכן בעיה. בישראל יש כמה אלפים מהסוג הזה. אין כאן שום ייחוד לישראל. הייחוד הוא בכך שהאיש זוכה לכבוד ולהדר. מה קרה לנו? השתגענו? הרי לא מדובר בזן של אנשים שראויים לזמן שידור בערוצים ארציים כדי ש"נבין" אותם או כדי ש"נשכנע" אותם שהם טעו. השוליים הללו עולים ופורחים משום שהם עוברים תהליך של לגיטימציה. הנה, העמדה שלהם מושמעת. הנה, הם צווחו וניאצו וזכו לזמן שידור. הנה, מדברים איתם כשווים אל שווים. הם לא. וזה לא חשוב אם השנאה התהומית שלהם היא לשמאלנים, ליהודים, לציונים או לשחורים.
ואנא, אל תבלבלו את המוח עם חופש הביטוי. אנטישמיות, אמר כבר סארטר, היא לא עמדה. היא מצב. זה בדיוק הסיפור של גולן ודומיו, בדיוק כשם שזה המצב של כל אנטישמי או כל חבר קו־קלוקס־קלאן שמתעב שחורים או אנטי־ציוני שסובל משנאה מטורפת לעצם קיומה של ישראל.
אז אנא, חבריי העורכים, המפיקים והעיתונאים: תפסיקו לתת לחוליגנים הללו זמן שידור. כך לא נאבקים בתופעה הזאת. כך מעודדים אותה.
ועוד משהו: ראש הממשלה לא צריך, ממש לא, לגנות בפומבי או להתנצל בגלל קריאות של חוליגנים. זה רק ישדרג אותם. הם לא מייצגים את המדינה ולא פועלים בשירות המדינה. הממשלה, והעומד בראשה, צריכים להתנצל על הטבח בכפר קאסם לפני 60 שנה. נכון שרק אחד משמונת מפקדי המחלקות של הגדוד ציית לפקודה הבלתי חוקית בעליל, וגרם לטבח. אבל הפקודה ניתנה שם בשם המדינה. זה לא הסיפור של הנכבה. אז היה ניסיון השמדה שהסתיים בתבוסה ערבית. אין מה להתנצל. טבח כפר קאסם הוא אירוע שונה. הוא לא קרה בעקבות כוונות זדון מהצד הערבי. זו היה טבח שכולו פשע.
"לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט", כתב נתן אלתרמן, בעקבות הטבח. 60 שנה אחרי, לא ניתן למחוק את הסיוט. אבל הגיע הזמן לעשות את מה שכן אפשר לעשות. להתנצל.
