הכלכלה נגד טראמפ

בבחירות כתיקונן היו המועמדים המתמודדים על משרת נשיא ארה"ב מוצפים עכשיו, במרחק נשימה מיום הבוחר, בשאלות נוקבות על תוכניותיהם הכלכליות והחברתיות המפורטות. מה ואיך תקדמו בכלכלה, כיצד ובאילו כלים תבריאו את החברה. רק שעכשיו זה לא זמן הבחירות הרגיל באמריקה. עכשיו זה הזמן הצהוב של אמריקה. צעקני, פופוליסטי ומסוכן.

"הילארי קלינטון", אומר פרופ' רפי מלניק, מבכירי הכלכלנים הישראלים, בעבר סגן נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה, "הציגה לבוחריה מהתחלה תוכנית פעולה כלכלית סדורה, מאוזנת, מציאותית ושופעת יוזמות חברתיות שאני מברך עליהן. דונלד טראמפ לא טרח עד לאחרונה להכין תוכנית כזו, הסתפק בנאומים וסיסמאות. התמונה העולה מהם מסוכנת מאין כמותה, מסוכנת לאמריקה ולעולם".

ואם טראמפ ייבחר לנשיא?

מלניק: "אם ייבחר לנשיא ויילך לממש את הבטחות הבחירות שלו, הוא יביא אסון כלכלי עולמי. לא פחות".

בדבריו מזדהה מלניק עם המכתב הגלוי של 370 כלכלנים אמריקאים, בהם שמונה חתני פרס נובל, הקוראים שלא לבחור בטראמפ משום שהוא "בחירה מסוכנת והרסנית למדינה. טראמפ מוליך שולל את ציבור הבוחרים, שוחק את האמון במוסדות הציבור באמצעות תורות קונספירציה מופרכות. אם ייבחר, יסכן טראמפ את התפקוד של מוסדות דמוקרטיים וכלכליים ואת רווחתה של המדינה", נאמר במכתב הגלוי.

במקביל, 19 כלכלנים אמריקאים חתני פרס נובל — ביניהם פרופ' דניאל כהנמן הישראלי לשעבר ופרופ' ג'וזף שטיגליץ המזוהה עם השמאל — חתמו על קול קורא להצביע לקלינטון "המוכשרת לשמש נשיאת ארה"ב בניגוד לטראמפ שאינו כשיר למלא משרה זו".

מה כולל כעת המצע של טראמפ? הוא מבטיח להפחית את שיעורי מס הכנסה, מס חברות ומס רווחי הון, במיוחד על הכנסות גבוהות. מבטיח לבטל כליל את מס הירושה ואת "מס המינימום" החלופי. מבטיח להכפיל את תקציב הצבא ולסגור את משרדי החינוך והגנת הסביבה. מבטיח לחסל את רפורמת הבריאות של אובמה ולהמירה בזיכוי ממס לרוכשי ביטוח בריאות פרטי. זיכוי ממס יינתן לפי תוכניתו גם עבור הוצאות על ילדים בגיל הרך.

כל הצעדים הללו, הוא טוען, יביאו לזינוק בצמיחה (ל־6% בשנה) ולגידול בהכנסות המדינה ממסים בזכות "ההאצה בפעילות כלכלית". העושר הנוסף של העשירים יחלחל, על פי טראמפ, לכל שדרות העם האמריקאי. טראמפ רוצה לגרש מיליוני עובדים זרים ללא היתרי עבודה, לסגת מהסכמי סחר חופשי עליהם חתומה ארה"ב (גם עם ירדן וישראל?) ולהטיל מכסים של 35% על יבוא ממקסיקו ומסין.

"התוצאה", פוסק פרופ' מלניק, "תהיה העמקה דרמטית בגירעון הממשלתי האמריקאי, שתגרור גידול מאסיבי בחובות הממשלה". לפי חישובים שערכו מכוני מחקר בלתי־מפלגתיים, מימוש תוכנית טראמפ יגדיל את החוב הציבורי האמריקאי ב־5300 מיליארד דולר בעשור הקרוב, מ־77% מהתוצר המקומי היום ל־105% ב־2026.

תוכניתה של הילארי קלינטון שונה בתכלית. היא מציעה להעלות את שיעורי המס על הכנסות גבוהות מאוד (מעל חמישה מיליון דולר בשנה) ל־38% ולקבוע "היטל סיכון" מיוחד על בנקים הנחשבים לגדולים מכדי ליפול. עוד בין הצעותיה: מס עזבונות מדורג, פטור מתשלום בגנים לילדים בגיל הרך ובקולג'ים ציבוריים, השקעות ענק בתשתיות (גם טראמפ רוצה לשקם תשתיות תחבורה), העלאה הדרגתית של שכר המינימום ל־12 דולר לשעה והרחבת התחולה של ביטוח בריאות מוזל. השורה התחתונה של הצעותיה: גידול כמעט זהה בהכנסות ובהוצאות בתקציב ושינוי מזערי בחוב הממשלתי. לדברי מלניק, "כלכלת קלינטון תהיה המשך של כלכלת אובמה עם דגשים סוציאליים".

מה במיוחד מפחיד את הכלכלנים ואותך בכלכלת טראמפ?

מלניק: "מפחידה לא רק הבורות התקציבית שהוא מפגין אלא גם ובעיקר הכוונה לסגור את אמריקה מפני יבוא מתחרה. מהלך כזה יגרור סגירת שווקים אחרים בפני תוצרת אמריקאית. אמריקה והעולם ישלמו על כך ביוקר. הפגיעה בסחר הבינלאומי שטראמפ מתכננן פירושה מיתון גלובלי, סוף להתאוששות והרס המרכיב העיקרי שאיפשר למאות מיליוני בני אדם לצאת ממעגלי העוני. הוסף לכך את ההתקפות ההזויות שלו על יו"ר הבנק המרכזי הפדרלי ג'נט ילן, בלי שיהיה לו צל של מושג במדיניות מוניטרית, והנה לך תשובה לשאלה למה טראמפ כה מסוכן".

כיצד, אם כן, אתה מסביר את השלווה היחסית של שוקי ההון הבינלאומיים?

"הפעילים בשווקים מדחיקים את אופציית טראמפ. אבל אני בטוח שאם אכן טראמפ ייבחר לנשיאות ארה"ב, תגובת השווקים תהיה רעידת אדמה קיצונית. העתיד הכלכלי של כולנו מונח בבחירות אלו על כף המאזניים".

ולא רק העתיד הכלכלי. במאמר מעורר סערה בעיתון הלונדוני "פייננשל טיימס" ניתח שמעון שאמה, יהודי בריטי, פרופסור באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק ואחד מגדולי ההיסטוריונים של ימינו, את מערכת הבחירות האמריקאית. "בניגוד לנרטיב השולט בתקשורת", כתב פרופ' שאמה, "שורש הזעם של בוחרי טראמפ אינו כלכלי. במהלך הפריימריז במפלגה הרפובליקנית התברר שלטראמפ מצביעים דווקא בעלי שכר גבוה, 72 אלף דולר לשנה, 20 אלף דולר יותר מהממוצע באמריקה כולה. המדינות בהן צופים לו הסקרים את רוב הקולות לא סובלות מאבטלה גבוהה ואינן הקורבנות של הגלובליזציה. להפך, במדינות אלו התעסוקה מלאה והג'ובים חוזרים אליהן מהניכר. המקור המורעל ממנו מתפרצת התמיכה בטראמפ אינו הכלכלה, אלא הנושא שכמעט ולא נוגעים בו במהלך קמפיין זה: נושא הגזע. טראמפ העניק למצביעיו את החירות לשנוא אחרים, זרים, לא משלנו. לתדהמת הליברלים המסתגרים בחדריהם, פולחן השבט הלאומי הטהור קם על רגליו מקבר ההיסטוריה ורודף את הגלובוס. זה כבר קרה בעבר, בשנות ה־30 באירופה".

העולם, מזהיר פרופ' שמעון שאמה, נתון בעיצומה של "מלחמת תרבות אזרחית", בה מושג טוהר הגזע משחק שוב תפקיד מכריע. כמו אז.

עלייתו ונפילתו

זהו ספר מאוזן על אדם נטול איזונים. ספר מקצועי על התנהלות אנטי־מקצועית. ספר מעורר מחשבה על תופעות מעוררות יצרים.

הספר, שכותרתו "גאון ושבר" יכולה לתאר תהליכים רבים בחברה הישראלית, מוקדש לאיש אחד ולעסק אחד שעוצב בדמותו. לנוחי דנקנר ולעשר שנות שלטונו באי־די־בי, אז הקבוצה העסקית הפרטית הגדולה והמגוונת בארץ. לשבע השנים השמנות ושלוש השנים הרזות בחיי אחד האנשים המשפיעים בכלכלה. לעלייתו, רחיפתו, הסתבכותו ונפילתו. סופית? עוד נראה.

מחבר הספר והמוציא לאור שלו, יניב רחימי, הועסק בעבר בתפקיד בכיר בחברה פיננסית ואחר־כך עבד כעיתונאי כלכלי ופרשן לשוק ההון ב"כלכליסט". הוא פרש מעיסוקיו כדי לכתוב את סיפורה של דרמת דנקנר. "ביום שני, 19 במאי 2003, בשעות אחר הצהריים", מספר רחימי, "הועברו המניות של אי־די־בי אחזקות לבעלי שליטה חדשים: גנדן של דנקנר קיבלה 31% מהמניות. השקעתה של גנדן בעסקה הסתכמה ב־259 מיליון דולר". בדצמבר אותה השנה הפך דנקנר ל"קיסר של אי־די־בי", גם מנכ"ל וגם יו"ר.

המוכרים של אי־די־בי היו משפחות רקנאטי וקרסו שלא ידעו לנהל את הקונצרן: בשנים 2001־2003 הפסיד יותר מ־1.3 מיליארד שקל. "כמו במעשה ניסים", כותב רחימי, "מיום שדנקנר קיבל לידיו את השליטה, הרווחים חזרו לעטר את הדוחות הכספיים של הקבוצה. תחת שדרה ניהולית חדשה שהרכיב דנקנר הציגה אי־די־בי תוצאות עסקיות נפלאות למשך שבע שנים, עם רווח מצטבר של 4.8 מיליארד שקל". אי־די־בי של דנקנר הייתה באותן השנים "סיפור הצלחה מהאגדות", ולבעל האגדה נוצרה תדמית של מנהל־על, גאון עסקי, ביזנסמן "בעל מגע זהב".

אי־די־בי גדלה, התרחבה, התפשטה לכל הכיוונים. בשיא תפארתה הסתופפו תחת כנפיה סלקום, שופרסל, כלל ביטוח, כור, נכסים ובניין, מכתשים אגן, נשר, גב־ים, נייר חדרה וישראייר, אם להסתפק בציון החברות הבולטות בלבד. שווייה הבורסאי עלה מ־840 מיליון דולר ל־5 מיליארד דולר. כמו עוגה שבבצק שלה נטמנו שמרים לרוב, תפחה אי־די־בי משנה לשנה עד שהשתפכה החוצה מהקערה.

עד כמה הייתה צמיחה זו סולידית ועד כמה מלאכותית, עד כמה נבעה מניהול עסקים יוצא מן הכלל ועד כמה מלקיחת אשראי בהיקפים יוצאים מן הכלל — אלו שאלות שהספר עוסק בהן ברצינות ובמקצועיות. כעת, כשדנקנר מתחנן בפני בית המשפט לעונש קל וכשמוטות השליטה באי־די־בי בידיו של אדוארדו אלשטיין הארגנטינאי, קל לומר: היה ברור מהתחלה שדנקנר קופץ מעל הפופיק, שהוא משתמש במידה מופקרת במימון חיצוני ובמינוף פיננסי. חוכמה לאחר מעשה היא תמיד חוכמה קטנה. רחימי לא חוטא בה: הוא מחמיא לדנקנר כשהמחמאות מוצדקות ומבקר את התנהלותו במקרים של טעויות בולטות בשיקול דעת — טעויות קשות שנראו ככאלה כבר בזמן אמת.

טעות פטאלית מתמשכת הייתה "מדיניות חלוקת דיווידנדים אגרסיבית" של אי־די־בי, כלומר של דנקנר. "באותן שבע השנים השמנות", מספר רחימי, "חילקה אי־די־בי לבעלי המניות שלה דיווידנדים ב־5 מיליארדי שקלים", בדיוק כסך הרווחים המצטברים שנרשמו לזכותה על ידי החברות הבנות. כלום לא נשאר לכרית ביטחון.

חלק משמעותי מהרווחים שהציגו החברות נבע משינויים חשבונאיים בשווי הנכסים שהחזיקו ולא מפעילות יצרנית. רווחים חשבונאיים כאלה באים בקלות והולכים בקלות, כפי שנוכח דנקנר לדעת כאשר שיכנע את הדירקטוריונים שלו — ולא היה לו צל של קושי לשכנע אותם לאשר כל הצעה עסקית שלו, תהיה פנטזיונרית ומסוכנת ככל שתהיה — לקנות שוב ושוב מניות של הבנק השווייצרי־גלובלי קרדיט סוויס, עד כדי הסכום המסחרר של 7 מיליארד שקלים. "מהלך הרסני", כותב רחימי.

תחילה זינקו שערי מניות הבנק השוויצרי והניבו ל"כור", החברה הבת שנבחרה להשקיע בהן, רווחי הון ב־3.4 מיליארד שקל. אחר־כך, בעקבות משבר הבנקאות הכלל־אירופי, נפלו אותן המניות והסבו לקבוצה הפסדים כבדים. אין פה סימטריה: הרווחים כבר חולקו כדיווידנד ונעלמו בכיסים של בעלי המניות. ההפסדים נשארו והובילו לאזהרת "עסק חי" במאזני אי־די־בי אחזקות ב־2011. בפליאה מספר רחימי שנוחי דנקנר עצמו השתמש במיליארד שקלים מכספי הדיווידנדים לקנייה בבורסה של מניות הקבוצה שאותה ניהל.

"פיו וליבו היו שווים", כותב רחימי, "דנקנר האמין בחברה שלו, האמין שהספינה שבפיקודו תצליח לחמוק מהסערה. אך במבחן התוצאה אין חולק על כך שדנקנר נכשל כיוון שלא הצליח למלט את אי־די־בי ממלתעות הסדר חוב. אולם אין בכך כדי לאיין את העובדה שכמה מהמהלכים שהושלמו בשלהי עידן דנקנר צימצמו את הנזק שנגרם לבעלי המניות והנושים". בסוף הם זכו להסדר "שלא העזו לחלום עליו", מסכם רחימי.

עוד "פרויקט מגלומני", כדברי רחימי, של דנקנר היה אף הוא מחוץ לגבולות ישראל: רכישת קרקע (בשותפות עם יצחק תשובה) בלאס־וגאס ב־2007 כדי להקים עליה קומפלקס של מלונות ובתי קזינו. המיזם קרס בעודו בחיתוליו ונמחק מרשימת נכסי הקבוצה. החוב שמימן אותו נשאר והמשיך להעיק עוד שנים ארוכות. האם ההרפתקה בלאס־וגאס הייתה רק הימור נטו? "אולי היו אלה היהירות והביטחון העצמי המופרז של דנקנר ואולי סתם צירוף מקרים רע", הוא כותב.

צירוף מקרים רע לא מסביר את הקנייה של עיתון מעריב בקיץ 2011, כאשר המאכלת כבר מונחת קרוב לצוואר הפיננסי של אי־די־בי. פרק מרתק בספר מוקדש לרכישה כושלת זו שעלתה לאי־די־בי בהפסד של כ־350 מיליון שקל ולדנקנר האיש בהפסד בלתי־הפיך של יוקרה עסקית. אני מזדהה עם קביעתו של רחימי כי היה זה "אחד המהלכים התמוהים שידעו אי־די־בי והמשק הישראלי בכלל". ואיך קרה שאותו מהלך אושר בדירקטוריון החברה הבת דיסקונט השקעות? "בסביבת דנקנר", מציין בכעס רחימי, "התפתחה בועה של אומרי הן".

לדנקנר עצמו היה "תפקיד מכריע בכך שהתרבות הארגונית בקבוצה שבשליטתו עודדה קו מחשבתי אחיד שבאופן לא מפתיע היה הקו של בעל השליטה עצמו, של האיש שהוביל את הקבוצה לעלייה מרשימה ולנפילה מפוארת". רחימי לא חוסך את ביקורתו מחבורה של מנהלים בכירים כנועים "שכאשר דנקנר הצליח — הם הצליחו יחד איתו, הצלחה שבאה לידי ביטוי בשכר גבוה, תנאים מפנקים ובונוסים גבוהים. אך כשאי־די־בי כשלה — דנקנר ספג כמעט לבדו את כל האש", כותב רחימי.

נוחי דנקנר, מלמדנו יניב רחימי, ניחן ב"היעדר פחד להסתכל לפחד בעיניים". ובניסוח אחר, שלי: דנקנר לא ידע לפחד במידה. לכן נפל. לא מלאך ולא שטן. קִראו את הספר, גם אם קשה לכם לעכל את המונחים הפיננסיים המופיעים בו לעתים תכופות.

את יום הולדתו ה־60 העביר נוחי דנקנר על ספסלי בית המשפט המחוזי בתל־אביב, מואשם במניפולציה אסורה בשערי מניות אי־די־בי בינואר 2012, במסגרת מה שמכונה "הנפקת חברים". "מסעו הטרגי של מי שהיה בעבר האיש החזק של המשק הגיע לנקודת השפל שלו", מסכם רחימי. ולא האחרונה; זו עדיין ממתינה לדנקנר כשהשופט חאלד כבוב, שהרשיע אותו בכל העבירות המיוחסות לו, יגזור בקרוב את עונשו.