"אנחנו, המתמחים, עבד של המערכת"

בסוף הראיון עם ד"ר ענבל שרון, לפני שעזבנו את ביתה שעל חוף הים ביפו העתיקה, ביקשנו לצלם אותה בחדר של בנה, רואי. בין המשחקים הרבים של הילד (9.5) עמד ציור שמשך את תשומת ליבנו. "הוא צייר את שניכם?" שאלנו אותה. "לא, הוא צייר את עצמו ואת המטפלת שלו", אמרה. התשובה הזאת הייתה אולי ההמחשה המעשית ביותר של המחיר שמשלמת ענבל, כמו יתר חבריה הרופאים המתמחים, על החלטתם להיות רופאים: תורנויות ארוכות מחוץ לבית שבאות על חשבון חיי המשפחה והשהות עם הילדים.

שרון (36) היא מתמחה בכירורגיה בבית החולים שיבא, ואחת הרופאות שהשתתפו בסדרת הדוקו־ריאליטי הטלוויזיונית "המתמחים", שבה הצליחה לחדור לליבותיהם של צופים רבים. בקהילה הרפואית היא יוצאת דופן: מצד אחד, אשה שבועטת במוסכמות — היא חזרה בשאלה בגיל צעיר, לא שירתה בצבא (אבל עשתה שירות לאומי), מסתובבת עם תספורת חצי מגולחת, והחליטה שהבן שנולד לה לפני שבוע וחצי, ליבי, לא יעבור ברית מילה. מצד שני, היא מתמחה שנחשבת לבעלת עתיד מבטיח בתוך מערכת גברית היררכית נוקשה. "יש לי בעיה עם מסגרת", היא מודה בראיון הנערך בבית הישן והמסוגנן שלה ביפו, בו היא מסתובבת בבגדים פשוטים, יחפה. "ובכירורגיה קשה להיות אינדיבידואל. אתה הרבה פעמים יס־מן. אתה מאוד רוצה לרצות את הרופאים שמעליך. אבל המסגרת מאזנת אותי. שורה תחתונה, אני מתה על העבודה שלי".

למרות האהבה הגדולה לעבודה, ד"ר שרון לא מוכנה להשלים עם תנאי העבודה של המתמחים בבתי החולים. זאת הסיבה שהיא הצטרפה לאחרונה לארגון העובדים החדש שהקימו, "מרשם", שפרש מההסתדרות הרפואית (הר"י) ומנסה להפוך לארגון היציג של המתמחים. ד"ר שרון וחבריה בארגון החליטו לפתוח במלחמה בכל החזיתות מול ההסתדרות הרפואית, בה הם רואים מכשול מרכזי לשיפור עתיד הרפואה הציבורית.

"אנחנו מרגישים שההסתדרות הרפואית לא מייצגת את המתמחים", היא אומרת, "הר"י לא עזרה לי בשום צורה. לא עם המשמרות הארוכות, ולא בטיפול בבעיית הסטז'רים שאין להם תקן ונאלצים לעבוד כברמנים. לא הרגשתי שיש גוף גג שמייצג אותי. כשהיו לי בעיות טיפלתי בהן בעצמי. האנשים שמובילים את ההסתדרות הרפואית לא התחלפו המון שנים. מרשם מבוסס על אנשים שנמצאים בשטח, ובעוד כמה שנים יהיו בארגון הזה אנשים שיחושו את הצרכים של המתמחים, בניגוד להסתדרות הרפואית שלא מרגישה את הדופק שלנו. עד שהגיע מרשם, לא היה אכפת לאיש מאורך התורנויות".

"ההסתדרות הרפואית לא עזרה לי בשום צורה. כשהיו לי בעיות טיפלתי בהן בעצמי. עד שהגיע 'מרשם', לאיש לא היה אכפת מאורך התורנויות"

צריך לשמוע את התיאור שלה כדי להבין במה מדובר: "מעבר לעבודה השוטפת שלנו, יש לנו תורנויות בחדר מיון. אלה תורנויות של 26 שעות ברצף. אני קמה בארבע בבוקר, מגיעה למחלקה בשש בבוקר, עוברת יום עבודה עמוס, ואז מתחילה תורנות במיון, בלי שהספקתי לאכול משהו והרבה פעמים לא היה לי זמן אפילו ללכת לשירותים. אני צריכה לראות חולים במצב אקוטי שצריכים טיפול מיידי, ואז מגיעים אנשים במצב לא טוב ואני נכנסת שוב לחדר ניתוח לטפל בהם, ובמקביל מגיעים אנשים לחדר הלם — פצועי ירי או תאונות דרכים, וגם אותם לרוב מנתחים. זו משמרת שלא נגמרת. עקרונית, אחרי 26 שעות, כלומר בבוקר שלמחרת, אני אמורה ללכת הביתה, אבל אם מגיע פצוע בחמש בבוקר ונכנסתי איתו לחדר ניתוח — אני אצא ב־12 בצהריים הביתה, אחרי 30 שעות. הילד שלי יודע שאי־אפשר להתקשר לאמא כשהיא בניתוח. הוא גדל לתוך זה, ויש לי צי של מטפלות".

לדבריה, המצב הזה גורם בפירוש לפגיעה בציבור המטופלים. "אני איטית ועייפה יותר, וזה לא פייר שמי שסובל ומגיע לקבל טיפול, מקבל דמות עייפה, עצבנית, רעבה וטרוטת עיניים. אלו דברים שלא אמורים לקרות. אני אמורה להיות מפוקסת ומרוכזת. רופאים מתמחים עושים לעיתים בין שמונה לעשר משמרות כאלה בחודש. יש יומיים בשבוע, כל שבוע, שבהם אני לא מגיעה הביתה בלילה. וכשאני חוזרת למחרת, אני מרוסקת, כי לא ישנתי יותר מ־30 שעות".

רופאים בכירים אומרים שגם הם עברו את זה, ואין ברירה וצריך לצבור ניסיון.

"נכון, צריך לצבור שעות בחדר ניתוח, אבל אנחנו רוצים למצוא קונסטלציה שתקל עלינו. אולי נעבוד תורנויות ארוכות, אבל יקלו עלינו בעבודה השוטפת".

"אדרנלין מטורף"

שרון תמיד רצתה להיות מנתחת: "אני אוהבת לפתוח את הבטן ולראות מה שקורה בפנים", היא אומרת. התחום שהכי מעניין אותה הוא ניתוחים אונקולוגיים. "יש מטופלים שמגיעים עם מחלה מתקדמת, ואנחנו קוצרים להם את רוב האיברים הנגועים בבטן, כי זה הצ'אנס האחרון שלהם, והרבה פעמים זה מאריך להם את החיים. זה נותן סיפוק. הצלחה של ניתוח זה משהו עילאי. זה נותן לי הרגשה טובה לפחות כמו זוגיות וילדים".

אחד המטופלים שלה שעבר את הפרוצדורה הזו נפטר לפני כמה ימים. "הייתי מאוד קשורה אליו", היא מספרת, "הלכתי עם התינוק שלי, בן חמישה ימים, להוספיס, כדי להיפרד ממנו. תמיד קשה כשמטופל שלך נפטר, אבל יש הבדל בין אדם שנפצע בתאונת דרכים ונפטר לך על שולחן הניתוחים, לבין מטופל שאני מלווה אותו כמה חודשים. אני מרגישה מאוד קרובה למטופלים שלי. יש לנו מקום בנפש אחד אצל השני, שאין לו תחליף".

מה צריך כדי להיות כירורג טוב?

"אתה לא יכול להיות כירורג עם ידיים רועדות, או לנתח אחרי ששתית כוס בירה. חוץ מזה, זה מקצוע נרכש. יש רופא בכיר שנכנס עם המתמחה לרוב הניתוחים, ואתה לומד ממנו את המקצוע. חשוב לדעת לעבוד מהר, לא להתרגש בסיטואציות מלחיצות, לזהות כשמשהו מתקלקל, ולעבד נתונים באופן מהיר ולחבר אותם יחד".

עבודה של מתמחים בכירורגיה לא נעשית רק בחדר ניתוח. שרון מגיעה בבוקר למחלקה בבית החולים ועוברת על כל החולים יחד עם הרופא שהיה תורן בלילה. "אני לומדת על כל 70 החולים במחלקה — החל מתוצאות בדיקות המעבדה שלהם ועד מחלות רקע שיש להם. זה מצריך לזכור הרבה מאוד חומר ולשלוט בכל דבר שמתרחש". בשלבים הראשונים להתמחות לא נכנסים לחדר ניתוח, אלא נשארים במחלקה כדי לחלק תרופות, לקלוט ולשחרר חולים. רק בשלבים המתקדמים יותר מצטרפים לרופאים הבכירים בעבודה הכירורגית. "לפעמים אני נמצאת בחדר ניתוח עשר שעות, אבל זה עובר מהר. הגוף עובד על אדרנלין מטורף", היא אומרת.

היא נולדה וגדלה בבית דתי באשדוד. "בגיל 13 התחלתי להתנדב במד"א, וראיתי פתאום עולם אחר", היא מספרת, "ראיתי שיש מגוון רחב של אנשים ושלא כולן לובשות חצאיות". ההתנדבות גרמה לה להתאהב בעולם הרפואה. "רבצתי שם שעות ארוכות. הייתי מבריזה מבית הספר והולכת להתנדב, אבל השלמתי את כל הלימודים לבד וניגשתי למבחני הבגרות".

אחרי התיכון עשתה שירות לאומי בבית החולים הדסה, ואת לימודי הרפואה עשתה בסלובקיה, לאחר שלא התקבלה בארץ. "הדעות שלי הן אנטי־ממסדיות, והיה לי קשה עם המסגרת של הצבא", היא אומרת ומוסיפה: "היום כולם סביבי הם אנשים שהגיעו מהמסגרת הזו. הרבה מהכירורגים היו קצינים או טייסים או לוחמי שייטת. זו סביבה מאוד גברית".

מתייחסים אלייך אחרת כי את אישה?

"להפך. דווקא אישה כירורגית מגיעה עם המון כוח. אם הצלחת להתברג כמנתחת והוכחת את עצמך — הסביבה יודעת לפרגן. בעבר לא היו כירורגיות כמעט בכלל. היום יש יותר. ההתחלה הייתה לי קשה, אבל לא כאישה, אלא כרופאה צעירה. לא הסתכלתי אף פעם על המגדר שלי, ונוח לי בסביבה הגברית. אני נותנת את המאה אחוז שלי ולא מרגישה בעמדה פחותה מאף אחד, ובמקביל אף אחד לא התנכל או ניסה למנוע ממני להתקדם בגלל זה".

למרות שהיום בבתי הספר לרפואה יש רוב נשי, שרון לא חושבת שנראה יותר מנתחות: "הכירורגיה עדיין תישאר הממלכה של הגברים. עדיין יש סטיגמה שזה מקצוע שלא מתאים לנשים. גם שעות העבודה לא קלות. מקריבים הרבה". בימים אלו היא בחופשת לידה, ומבחינתה זה כמעט סוג של נופש: "הרבה נשים מתלוננות כמה קשה לקום בלילה ולטפל בתינוק, אבל מבחינתי זה סוג של חופשה ביחס לתורנויות בבית חולים".

"הציבור איתנו"

לפני כמעט חצי שנה יצאו הרופאים המתמחים במאבק לקיצור התורנויות הארוכות של המתמחים הנמשכות 26 שעות, ובעקבות זאת התקבלה החלטה לעזוב את ההסתדרות הרפואית ולהקים את "מרשם". במרשם דורשים להוסיף תקנים לרופאים כדי להקטין את הלחץ בבתי החולים הציבוריים. בימים הקרובים גם צפויים המתמחים להגיש עתירה לבג"ץ בטענה שמשמרת של 26 שעות רצופות אינה חוקית. "אנחנו מרגישים שהציבור איתנו במאבק. שהם מבינים שאני בסך הכל עבד של מערכת שלא מתפקדת כמו שצריך", אומרת ד"ר שרון.

בינתיים רק כמה מאות עברו למרשם.

"צריך לזכור שמדובר בגוף שקיים לא הרבה זמן. אנשים מפחדים ממהלך דרמטי, וזה מהלך דרמטי. רוצים קודם להבין איך הארגון עובד. יש זרם, אמנם לא גדול, שחושש שהעזיבה של הר"י תפגע בהם בעתיד. הרבה מההתנהלות של הר"י היא מול מנהלי מחלקות, ואז נוצר ניגוד אינטרסים. כשראש המחלקה שלך שייך להר"י ואתה צריך לעבוד תחתיו, זה הופך בעייתי. אבל אני מקווה שהמתמחים יבינו שמי שידאג להם – זה רק הם עצמם".

חשבת לעבוד בחו"ל?

"בהחלט, אבל לא בגלל מצב הרפואה בארץ. חשבנו, אני ובן זוגי ליאור (רופא משפחה, השניים אינם נשואים — ר"א), לעבור לאפריקה כדי לעזור שם לילדים. אולי נטוס לשנה לנתח. אני לא צריכה לדאוג לעתיד הכלכלי שלי. אין לי שאיפות משמעותיות. אני יכולה להסתפק בלחם עם גבינה ודגני בוקר כריות".

צופי "המתמחים" אהבו אותך מאוד.

"אחרי הסדרה הרבה אנשים היו עוצרים אותי ברחוב. זה היה מצד אחד מאוד מחמיא, ומצד שני מאוד מוזר, כי אני לא שחקנית או סלב. לא הערכתי את החשיפה העצומה שתהיה. אני אוטיסטית בכל מה שקשור לתקשורת — לקח לי מלא זמן להבדיל בין ערוץ 2 לערוץ 10. התלבטתי אם להיכנס לסדרה. ידעתי שיראו שאני עייפה ואני עצבנית ויש לי קשיים בשילוב בין הקריירה לאימהות ושיראו שאני לא מושלמת. אבל החלטתי ללכת על זה ולהנגיש לציבור איך נראים החיים שלנו. לא רק אני — כל מי שהשתתף בסדרה".

כשאת מסתכלת על המסלול שעברת, הייתי בוחרת שוב להיות רופאה?

"בלי ספק. לא הייתי עושה צעד אחד שונה ממה שעשיתי. זה תפקיד שיש בו אושר מאוד גדול, וגם צער עמוק. לפעמים יש חולים אונקולוגיים שרוצים להחזיק עוד כמה חודשים — עד לחתונה של הבן או עד להולדת הנכד. מצד שני הם יודעים שהסוף אורב להם שם בפינה. אני מתעסקת בחיים ומוות, ולמטופל שלי מגיע שאני אגיע איתו לשיחות עמוקות על מהות החיים. יש כאלה שזה שוחק אותם, אבל לי יש נפש של אישה בת 70".

מה היית רוצה לומר לשר הבריאות, יעקב ליצמן?

"אני מקווה שהוא יעשה את השינוי, שיסתכל לנו בעיניים ויראה את הקושי של המתמחים. אכפת לנו מהחולים, אנחנו רוצים רפואה ציבורית טובה יותר. אם יוסיפו תקנים בפריפריה, מיטות אשפוז, יקצרו את התורנויות — כל הדברים האלו ישפרו את המערכת העמוסה".

מההסתדרות הרפואית נמסר בתגובה: "ההסתדרות הרפואית מייצגת נאמנה את כלל הרופאים במדינת ישראל ותמשיך לעשות כן".

הארגון החדש: 400 כבר הצטרפו

בתחילת השבוע הגישו 400 רופאים מתמחים מכתבי הודעה על פרישה מההסתדרות הרפואית (הר"י) והצטרפותם לארגון החדש מרשם. כדי לנסות להחליף את הר"י כארגון היציג של המתמחים, על מרשם להשיג חתימות של שליש מכלל המתמחים, כלומר כ־2,000 חתימות. הדרך עוד ארוכה, אבל בארגון אופטימיים. "מדובר בהישג משמעותי", אומר ד"ר אראל בוצ'ינסקי, יו"ר הארגון ומתמחה בבית החולים מאיר. "צריך לזכור שזה תהליך שלוקח זמן. אנשים לא עוברים בקלות בין ארגון עובדים אחד למשנהו, כמו שעוברים בין חברות סלולר. אנחנו מאוד אופטימיים, ומצפים לעוד כ־800 חתימות לפחות בחודשים הקרובים". בשבועות האחרונים הקימו חברי הארגון עמדות בכל בתי החולים ופקדו אנשים לארגון. "ארגנו כנסים בכל הארץ, הגענו לשטח ופגשנו מתמחים", מוסיף בוצ'ינסקי.

בהסתדרות הרפואית מסרו בתגובה: "הועברו אלינו על־ידי עו"ד 392 טופסי הצטרפות למרשם וביטול חברות בהר"י. הטפסים בבדיקה, ומבדיקה ראשונית כבר עלה שמדובר ב־240 מתמחים בלבד שהינם חברי הר"י".