זו רק ההתחלה

עוד לא היה דבר כזה: קמפיין בחירות שהנושאים המרכזיים שעלו בו הם הטרדות מיניות, תרומות נגועות בשחיתות, גזענות וניצני אנטישמיות. ישראל, אגב, לא הפכה לנושא מרכזי, ואפילו לא שולי. כלום. אנחנו לא על המפה. ובנסיבות שנוצרו — טוב שכך. משום שדיון ענייני לא היה יכול להיות שם.

מה שקורה בארה"ב הוא סימפטום למה שקורה במערב. זו הייתה מערכת בחירות שמעידה על שבר עמוק בדמוקרטיות המערביות. בקרוב אנחנו צפויים להצגה דומה בצרפת. אף אחד מהמועמדים לא מלהיב את הציבור. בבריטניה זה היה משאל הברקסיט, שבשיאו התרחש רצח פוליטי. במדינות אירופיות נוספות מנבאים סקרים ירידה ממשית בכוחן של מפלגות ישנות ועלייה למפלגות ימין קיצוניות. המאבק הוא בין ממסד ישן, מושחת ורקוב, לבין פוליטיקה פופוליסטית ודמגוגית. ובמילים אחרות: הילארי מול טראמפ.

הביטויים המכוערים של מערכות הבחירות, כמו אלה שמתחוללים עכשיו בארה"ב, לא צריכים להסתיר את השבר האמיתי. הדמוקרטיות המערביות מתחבטות בשאלות של זהות לאומית, סולידריות, אתוס משותף, או מה שנותר ממנו, מקומה של הדת, ועוד. אלה לא שאלות פשוטות, גם אם התשובות נכון לעכשיו פשטניות. רוב מדינות אירופה ניסו לחקות בעשורים האחרונים את כור ההיתוך האמריקאי. עוד זרים, עוד מהגרים, עוד פליטים. לא עוד מדינות לאום, אלא חברה פתוחה, פלורליסטית ורב־תרבותית.

בארה"ב, צריך להודות, זה עבד. בעיקר כאשר המהגרים היו מאיטליה ומפולין, מאנגליה ומגרמניה. ואסור, ממש אסור, לומר מילת ביקורת שחורגת ממקהלת הפוליטיקלי־קורקט. אובמה הגיע לשיא השיאים כשבחר בעיוורון מרצון וסירב לומר את המילים "טרור איסלאמי". אין חיה כזאת אצלו, כי מישהו עלול להיעלב. טראמפ לקח את התסכול מהעיוורון הזה, מינף אותו והפך למועמד המפלגה הרפובליקנית. לעומת זאת, יש משהו סמלי בעובדה שתורם מרכזי של קלינטון, ג'ורג' סורוס, מיליארדר אנטי־ישראלי, גם תומך מובהק באסכולת "החברה הפתוחה" של הפילוסוף קארל פופר, וגם אדם ששמו נקשר לפרשיות שחיתות ומי שעשה הון מספקולציות בשוק המטבע.

זה גם היה אחד הנושאים שעמדו ברקע משאל הברקסיט: מחלוקת בין האסכולה האירופית שמוחקת גבולות לבין חסידי החזרה לזהות הבריטית. וזו בדיוק המחלוקת שמדינות אירופה מתחבטות בה עכשיו. בריסל, בירת האיחוד, היא המקבילה האירופית של השחיתות הפוליטית של וושינגטון.

המרד התחיל לפני יותר משנה עם ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שהכריז על סירוב לקבל את תכתיבי בריסל בנוגע למכסות מהגרים. הוא החל להציב מחסומים ולבנות גדרות, והפך מיד לגזען של אירופה. באופן מוזר, כמעט כל מה שאמר אורבן הפך תוך חודשים לא רבים למדיניות של רוב מדינות מערב אירופה.

אבל השבר האמיתי, שמחייב דיון, הצליח לעבור את מפתן מטות הבחירות בארה”ב. במקום דיון קיבלנו צווחות ונאצות, משום ששני המועמדים – טראמפ וקלינטון – לא ניסו אפילו להציג עמדה רצינית. הם לא יותר מקריקטורה של העמדה שבאופן מאוד מטושטש מזוהה איתם. חסידי הגישה השמרנית־לאומית וחסידי הגישה הליברלית־אוניברסלית ראויים לנציגים קצת יותר רציניים מאלה שמתמודדים עכשיו בארה"ב ובקרוב בצרפת.

וישראל? בוודאי שהיא בתמונה. הרי גם אצלנו יש מחלוקת מהותית בין חסידי החברה הפתוחה, "מדינת כל אזרחיה", לבין חסידי הגישה הלאומית. הראשונים, אגב, זוכים למענקי תמיכה של סורוס, ששולח את כספיו לארגונים דומים באירופה. ללמדנו שסדנא דארעא חד הוא.

זו רק ההתחלה. הבחירות בארה"ב לא נתנו ביטוי רציני למחלוקת. הם פגעו בה. ההמשך יבוא. נקווה שהוא יהיה קצת יותר רציני. ¿