כשהחיים מגזימים

אישה מרימה ידיים באיקס, חציל, קקי מחייך - הרגע אמרתי שהגיע הזמן לדבר על אימוג'י, אבל אני יכולה להשתמש רק במילים בשביל לעשות את זה. כמה שמרני מצידי. השבוע האחרון היה שבוע חזק לצורת התקשורת העליזה מכל מאז המצאת היודל. המומה בניו־יורק הודיע על רכישת סט האמוטיקונים המקורי לאוסף האמנות של המוזיאון.

בזמן שהסט העתיק נתלה שם לטובת חוקרי הירוגליפים מהעתיד, מגיעים לטלפונים שלנו העדכונים החדשים למאגר: 72 אימוג'יז חיוניים לגלגול שיחה, כמו פייס־פאלם (לרגעים שהחיים הגזימו), איש מושך בכתפיים (לרגעים שאתה בעצמך הגזמת), ואבוקדו (לרגעים שחייבים כריך). זה אמור לקרות בקרוב, לצד תוספות חיוניות כמו אימוג'י הוקרה לדיוויד בואי ואימוג'ים מתחום ההסללה המגדרית: אסטרונאוטית, שופטת וכבאית.

קל לטעון נגד השימוש באימוג'ים שהם מצמצמים ומדללים שיחות לרצף חתולים ולבבות, והופכים אותנו לאינפנטיליים. קשה להחליט איזה אימוג'י מתאים לטענה הזאת, שמפספסת את העניין. האם קיצוץ במלל פירושו פחות תקשורת? להפך. האימוג'י מוסר רגשות במסלול ישיר. בדיוק כפי שילדים מציירים במקום להסביר מה עובר עליהם. וכאן טמון כוח המשיכה העצום של האימוג'י - בקרבה המיידית שהוא מייצר.

בתקופה שבה נפגשים פחות, מתכתבים הרבה יותר, ולהתקשר למישהו ללא תיאום מראש עשוי להיתפס כאילו ניגשת אליו ברחוב והורדת לו את המכנסיים - האימוג'י הוא תשובה חשובה של תרבות האונליין להשתבללות. אנחנו קוברים את פרצופנו בתוך מסך אבל צריכים לראות פנים. הבעת פנים מוסרת דבר מה שטקסט לא יכול למסור. זהו קיצור תולדות מצב הרוח. האקלים הנפשי המשתנה של היומיום נמסר לא בניסוחים מלוטשים אלא בשרבוט. הציורים הקטנים הם דרך להישאר קרובים יותר, לא מנוסחים בקפידה, פתוחים לקשקוש ולניחושים.

מי שמשתמש באימוג'י מוכן לוותר על פאסון הרשמיות. הרגע שבו מנהל משליך לתוך קבוצת הווטסאפ של העבודה רקדנית ספרדייה מניפה חצאית, כאות של שביעות רצון - הוא רגע יפהפה שבו מחיצות נופלות. עולם המבוגרים הממוסך הופך למקום שאפשר לשחק בו. כי מילים הן הסכם נימוסים. כולנו יודעים שקיים קשר מקרי בלבד בין השאלה "מה שלומך" לתשובה "בסדר". הרבה יותר מדויק לענות על הרצף שבין זיקוקים, קקטוס וינשוף.