שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 09.11.2016
    כרטיס בכיוון אחד
    הילה עמית לא מתגעגעת. לגברים הישראלים האגרסיביים, לפוליטיקה של ביבי ובנט, למחירי הדיור ולרדיפת השמאלנים. מביתה בברלין היא משגרת קובץ סיפורים ראשון, שעושה מקום ללסביות והומואים, ערבים ועובדים זרים, ולכל מי שנבעט כמוה מהסיפור הציוני
    איה אליה | צילום: יונתן בלום

    רופאה פלסטינית משאירה בתל־אביב את בת זוגה היהודייה ונוסעת לבית הוריה באום אל־פחם. הומו פלסטיני, מהגר לא חוקי, הופך אב מאמץ לילדה ישראלית שנזנחה. אישה צעירה יוצאת לטיול אגמים אחרון עם אמה, חולה דמנטית, ואהובתה השחורה. תלמידת בית ספר מפנטזת על שכנתה הערבייה, בת למשפחת פשע יפואית.

     

    אלו רק חלק מהדמויות שאפשר למצוא בספר הביכורים של הילה עמית, 'מאושרי והלאה', קובץ סיפורים שהיה גורם לאנשי הצנזורה של משרד החינוך לעבוד שעות נוספות. לגיבור הראשי של הספרות העברית - הגבר הישראלי, היהודי, הסטרייט - אין כמעט זכר בשבעת הסיפורים. כשהוא בכל זאת מופיע לרגע - "שרוע רופס על הספה, השלט בידו הרפויה" - מלהקת אותו עמית לתפקיד משני.

     

    גברים סטרייטים זו בעיה?

     

    "זו לא הסטרייטיות, זו הדוקטרינציה. גברים בישראל מתחנכים לכוחניות. אלו אנשים שהתודעה שלהם אגרסיבית, שחושבים שכל העולם מגיע להם. 50 אחוז מהגברים בארץ, וזו הערכה מאוד נמוכה, מטרידים מינית. בשבוע אחד של ביקור בישראל הטרידו אותי ארבע פעמים. בברלין זה לא קרה פעם אחת.

     

    "בבחירות האחרונות הגעתי לארץ. אשכרה באתי להצביע, מתוך תקווה שהפעם משהו ישתנה. בבוקר שאחרי הסתובבתי בתל־אביב עם חצאית מיני וגופיית תחרה דקה, ומה אני שומעת מגברים ברחוב? 'את? את בטח הצבעת מרצ'. ככה, במשפט אחד, הם מוכיחים לך שהם יכולים גם להסתכל לך מתחת לחצאית, וגם להיטפל לעמדה הפוליטית שלך. משהו שאף פעם לא תשמעי במדינה אחרת. הרבה נשים שהיגרו יספרו לך איך ההתנהלות הפיזית משתנה כשאת עוזבת את הארץ. מלהסתובב ברחוב מכווצת, להתכנס בכל פעם שאת עוברת ליד אתרי בנייה - את כבר לא צריכה לפחד ליצור קשר עין עם הנהג במונית. באותו יום אמרתי זהו. לא באה יותר, בטח שלא להצביע. די, אתם אבודים. תודה לאל שאני לא פה".

     

    למי הצבעת?

     

    "לא לביבי. ולא לבנט. וגם לא ליאיר לפיד".

     

    ההחלטה לעבור לברלין, שם היא חיה בשנתיים האחרונות, קיבלה חיזוק סופי דרך עבודת הדוקטורט שלה, שנכתבה בלונדון, בחוג ללימודי מגדר. לצורך המחקר ראיינה עמית אנשים כמוה - לסביות והומואים, ישראלים לשעבר, כאלה שהחליטו לרכוש כרטיס טיסה בכיוון אחד - "במטרה לבדוק אם היחס בישראל ללהט"בים דוחק את האנשים האלה החוצה, להגר. ניסיתי להוכיח שכל המחקרים הציוניים שנעשו עד לאחרונה בנושא של הגירה - שאומרים כולם, 'אנשים עוזבים אבל הם מתים לחזור', 'הם יורדים אבל יושבים על המזוודות' - טוענים משהו לא הגיוני. באף אחד מעשרות המחקרים האלה אין מילה אחת לא טובה על החיים בארץ. הרי זה מופרך שלאף אחד מהאנשים שעזבו אין משהו רע לומר על ישראל".

     

    ומה היו מסקנות המחקר שלך?

     

    "שיש כמה סיבות חוזרות להגירה: המצב הכלכלי, שירות מילואים, צבא ומלחמות, הרצון לגדל ילדים בסביבה פחות אלימה וגזענית, ולחיות כהומו/לסבית בסביבה שסובלנית לזה יותר".

     

    אז המיתוג של תל־אביב כבירה להט"בית הוא פיקציה?

     

    "לחלוטין. תל־אביב היא אולי בירה להט"בית לרגע, לתיירים שבאים מאירופה הקרה וחם פה ונעים, ואז הם חוזרים הביתה. חברים שלי חטפו כאן מכות ביום הגאווה עצמו. עליי ירקו פעמיים כי הלכתי עם בת הזוג שלי יד ביד. ואני כותבת כבר במבוא לעבודה: הדוקטורט היה למעשה שביל בריחה; כתבתי לעצמי דרך החוצה".

     

    את מגדירה את עצמך כישראלית?

     

    "לא. אם שואלים אותי, אני אומרת שאני מתל־אביב. לערבים שאני פוגשת אני אומרת דבר ראשון, 'אנא מין איסרעיל בס אנא מיש מע אלחוכומה' - לא עם הממשלה. הרבה פעמים אני אומרת שאני סורית־איראנית. אבא שלי מסוריה, אמא שלי מאיראן, נולדתי בישראל. בברלין זה קל - שם אני יוצאת הדופן, אני הזרה".

     

    *

    זרים ויוצאי דופן מאכלסים את 'מאושרי והלאה' (הוצאת עם עובד), ספר חריג במונחי הספרות המקומית. עמית, 31, מנערת את ארסנל הזהויות הישראלי כדי לעשות מקום לאאוטסיידרים, למחפשות ומחפשים; לגיבורים מהסוג שהמציאות כאן מעדיפה למחוק. "הכי שונים שאפשר מהאמהות של גן דובנוב או גינת שינקין", כמו שמהרהרת גיבורת הסיפור 'מוניר, דנה והילדה', אם חד־הורית שעוברת לגור בין מהגרי העבודה של דרום תל־אביב, יחד עם בחור פלסטיני, שוטף כלים שנמלט משוטרי מג"ב.

     

    חלק מהסיפורים בקובץ נולדו ממקרים שפגשה כשהתנדבה בעמותת 'רופאים לזכויות אדם', שם טיפלה בין היתר במבקשי מקלט שנרדפים בשל נטייה מינית, ופעלה להשגת אישורי מעבר במחסומים לפלסטינים שזקוקים לטיפול רפואי. "מעניין אותי לכתוב על דמויות שלא קיימות בשום מקום אחר. עד כמה קיים שוטף הכלים במסעדה שאנחנו אוכלים בה? אני עצמי אף פעם לא הייתי נטולת זהות, תעודת זהות, או משפחה. אני חיפשתי קריירה, חיפשתי אהבה. אז אוקיי, אמא שלי לא דיברה איתי כשגילתה שאני לסבית, אבל אלו דברים אחרים לגמרי".

     

    מאיזה שלב ידעת שאת לסבית?

     

    "בין גיל 17 ל־19 חשבתי שאני בי. שאולי אני אוהבת גם וגם. הבהיל אותי שאני לא נופלת לתוך קטגוריה. התחלתי ללכת לטיפול, בלי לספר. הייתי צריכה שיהיה לי איפה להגיד, 'אני לא יודעת מה אני'. יצאתי עם בנים, אפילו שכבתי עם בחור כדי לקבל תשובה, להבין אם אני יכולה ליהנות מזה. וקיבלתי תשובה - מובהקת - שלא. שבועיים אחרי ששכבתי איתו הזמנתי בחורה לדייט. גם כאן התשובה הייתה חד־משמעית: הייתה לי אורגזמה".

     

    ומתי ההורים נכנסו לתמונה?

     

    "זה לקח זמן. את החברה הראשונה שלי הייתי צריכה להסתיר. החברה השנייה הרכיבה לי מנעול בריח על הדלת וכשהיא הגיעה היינו נועלות את החדר. רק אחרי שגרתי בתל־אביב עם שותפים, וידעתי שאני לא תלויה בהורים, סיפרתי. אמא החווירה לגמרי. היה משבר. בשבועות שאחר כך לא דיברנו. הייתי משאירה להם ליד הדלת עלונים של 'תהילה', הורים למען הורים של נוער גאה. ניסיתי לשכנע. כשהגענו לנקודה שאמא שלי אמרה שהיא לא תכניס את החברה שלי הביתה, וזה כמעט התפוצץ - אבא שלי עצר את זה. הוא אמר לה, 'אני לא אאבד את הבת שלי בגללך'".

     

    חיפושי האהבה של עמית הסתיימו באופן רשמי בהחלט לפני כחצי שנה, כשנישאה לבת הזוג הגרמנייה שלה, יוליה, בחתונה ברלינאית למהדרין. "זאת הייתה חתונת לואו־קוסט, עשו זאת בעצמכן. אני כל כך מבסוטה שהצלחתי לברוח מהקלישאה של חתונות ישראליות, שאנשים מוציאים מאה אלף שקל על אירוע של פחות מיום. היו 120 אנשים, הגיע מטוס מהארץ, האורחים הכינו את הקינוחים בעצמם, היה קצת קר, ואמא שלי בכתה. לא ידענו אם היא בוכה כי הבת שלה לסבית או כי היא מתרגשת".

     

    מה את חושבת?

     

    "אני חושבת שהיא בכתה כי סוף־סוף היא יכלה לשחרר. הרבה שנים היא החזיקה, לא לספר על הבת שלה. אומרים שהרבה הורים לילדים להט"בים משתחררים כשהם מתחתנים או כשנולד להם ילד. סוף־סוף היא לא הייתה צריכה להגיד 'הבת שלי לסבית' - היא יכלה להגיד, 'הבת שלי מתחתנת'. לפני החתונה ישבתי בארוחה משפחתית של כל הצד שלה, האיראנים, וכולם כבר יודעים שאני מתחתנת חוץ מדוד אחד, דתי. אמא שלי הסתובבה אליו ואמרה, 'שמעת עם מי הילה מתחתנת? עם בחורה!' היא ציפתה שהוא יהיה בהלם, שהוא יאשר את תחושת הבטן שלה שזה איום ונורא. אבל הוא פשוט הסתכל עליה ואמר, 'נו, עוד יותר טוב!' שם משהו השתחרר, משהו השתנה".

     

    היא ויוליה מסתדרות?

     

    "כן. יש להן דיבור משותף על עציצים".

     

    *

    מי שיחפש את עמית בפייסבוק, ימצא אותה תחת השם הילה עמית־עבאס. "עבאס הוא שם המשפחה המקורי של אבא, לפני שהוא עברת אותו ל'עמית'. לפני כמה שנים היה שבוע כזה בפייסבוק שכולם החזירו את השמות של השושלות, ואני החלטתי להשאיר את זה ככה. מזל, כי בזכות זה קרו לי דברים מפתיעים".

     

    הכרת בני דודים אבודים?

     

    "יותר טוב. במהלך הדוקטורט ראיינתי איזה פרופסור בניו־יורק, ואיך שאני יוצאת מהמשרד שלו אני מקבלת ממנו הודעה, 'את קרובה אולי לחבר הכנסת אברהם עבאס?' סבא שלי. אבא של אבא. הוא בדיוק כתב עליו פרק לספר הבא שלו. סבא היה מחברי הכנסת המזרחים הראשונים. הוא הלך בתלם, היה מפ"מניק, אבל מתברר שהוא כתב על מזרחיות כבר ב־1957. הוא עשה תחקיר על אפליה במעברות, בצבא, במוסדות השונים, ובגלל שהוא נפטר במפתיע בגיל צעיר, הוא אפילו לא הספיק להציג את זה בכנסת. גם במשפחה לא דיברו על זה. המיתולוגיה המשפחתית על סבא הייתה שהוא היה פעיל בתנועת ההעפלה - ואני הרי בכיוון ההפוך, בתנועת ירידה. אז הייתי בטוחה שהוא ציוני גדול. והוא באמת היה ציוני, אבל כזה שמעז לכתוב 'אם הציונות תמשיך ככה, זו לא הציונות האמיתית'".

     

    המודעות הפוליטית התעוררה אצל עמית בשלב מאוחר יחסית. היא אמנם שמעה בבית ערבית, גדלה עם אמא שהגיעה מטהרן למעברה ("וחיה עם כל המשפחה בבית בלי דלת") ועם סבא שפעל בזירה המזרחית - אבל הילדות בין רמת־השרון לכפר־סבא, הנעורים בפרברים הלבנים של ישראל הצליחו לשמור את סבך הזהויות עמוק מתחת לפני השטח. "ילדת סנדוויץ', שני הורים מורים, הולכת לצופים, לחוג כתיבה יוצרת. כותבת קצת שירה וקצת פרוזה בהשראת אתגר קרת".

     

    סדק ראשון נפער בתיכון. "אחד החברים קרא לי יום אחד 'שחורה'. בכלל לא הבנתי על מה הוא מדבר. כל החברים שלי בכפר־סבא היו אשכנזים עם דירות גג, ופתאום אני מבינה שיש הבדל ביני לבינם, הבדל שבכלל לא שמתי לב אליו עד אז".

     

    שנה אחר כך, כשנסעה לארה"ב במסגרת תוכנית חילופי תלמידים, הבינה שהיא לא יודעת כלום. "יומיים אחרי שהגעתי נפלו התאומים, ובעיתון בית הספר שם ראיינו אותי על תקן 'הילדה שמגיעה מאזור מוכה טרור'. שאלו אותי 'איפה זה עזה?' אין לי מושג. 'איפה הגדה המערבית?' לא יודעת. החלטתי שאני חוזרת לארץ ומתחילה לקרוא עיתונים ולהבין מה קורה מסביבי. חשבתי שאני הבעיה, שאני לא מספיק מתעניינת, שהידע ממתין לי גלוי בחוץ".

     

    היא הצטרפה לתנועת נוער משותפת ליהודים ולערבים, שם גילתה שגם ידע הוא עניין של נקודת מבט. "את כותבת 'קום מדינת ישראל', ומישהו אומר 'נכבה'. את אומרת 'מלחמת ששת הימים' והם אומרים 'נכסה'. מה זה? מאיפה זה בא? זה היה רגע מכונן".

     

    לצבא התגייסת?

     

    "הגעתי לצבא אחרי שנת שירות בלוד. מי שלא ראה עוני כזה יום־יום, 365 ימים, עשר דקות מתל־אביב, לא יכול להבין את זה. אני גדלתי בחדר משלי, עם מיטה שאני בחרתי בחנות וקרמבו בארון ממתקים. ושם את רואה נשים אתיופיות שמדללות את הסימילאק במים כי אין כסף. בתים של פלסטינים בלי מיטות. לפעמים בלי דלת לשירותים. בלוק של בוכרים ורוסים, בלוק של אתיופים, בלוק של ערבים. בבית הספר שבו עבדתי מי שעושה ראיון עבודה למנהל זה השב"כ. עולם אחר לגמרי.

     

    "משם הגעתי לבקו"ם, עברתי שרשרת חיול - נעליים, חיסון, אפילו שילמתי 50 שקל לתופרת שתצר לי את המדים. אבל אז מכניסים אותך לחדר, ודבר ראשון מדברים איתך על טוהר הנשק. על זה שאנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם. ואני שבוע לפני זה יושבת בסדנה ושומעת על הטבח בכפר קאסם. הסיפורים לא מסתדרים. יום למחרת היינו אמורות לקבל רובים ולהיכנס למטווח, ואני ידעתי שאין מצב שאני עושה את זה. יצאתי משם וביקשתי לראות קב"ן".

     

    היא נפרדה מהצבא עם פרופיל 21, ומשם חזרה ללוד, לעוד שנתיים של שירות לאומי. "וכל פוץ שאומר לי, 'לא תרמת למדינה', אני ישר עונה לו, 'סליחה, תרמתי פעמיים'".

     

    מה צריך לקרות בשביל שתחזרי לארץ?

     

    "שבמקום לחשוב החוצה, איך להרוג ערבים, שיחשבו פנימה, על האנשים שחיים כאן. חקיקה חברתית, חוקי דיור. איך לעשות שלמי שחי כאן יהיה טוב. אם הייתי יכולה לשכור היום דירה במרכז תל־אביב, יש סיכוי שהייתי חוזרת לפני שהכיבוש יסתיים. עזבתי את ישראל כי אני לא רוצה להיות בחרדה. בתל־אביב הייתי בחרדה כי לא היה לי ביטחון מצד הדיור, מצד המצב הביטחוני. כי פחדתי שיכניסו אותי לכלא בגלל שאני שמאלנית.

     

    "ביום המאבק באלימות נגד נשים, למשל, אני הולכת על קינג ג'ורג' ושוטרים על סוסים מעיפים, באלימות, אותי ואת חברות שלי מהרחוב. למה? תנו לצעוד! בשבוע הראשון שלי בלונדון השתתפתי בהפגנה, והשוטרים מסביב הרחיקו את המתנגדים להפגנה. זו הפעם הראשונה שחוויתי הגנה מצד מוסדות המדינה. אבל אני מודה, יש לזה גם חסרונות".

     

    כמו מה?

     

    "יש פחות הד. את הולכת ברחובות ריקים כי הודיעו מראש שיש הפגנה וכולם התפנו. אז את לא מאוימת ומפוחדת, אבל גם אין תחושה של עשייה. חברה אמרה לי שברלין זה סנטוריום. שבארץ את מסיימת הפגנה בבית חולים, ובאירופה את מסיימת אותה בבית על הספה מול 'טרנספרנט'".

     

    והמעבר לברלין הוא הרמת ידיים? אין לך רצון להשפיע על הפוליטיקה הישראלית מבפנים?

     

    "להיות פוליטיקאי לא ציוני בישראל זה לחיות תחת איומים והפחדות. אבל יש את הסיפורים שאני מספרת. מבחינתי, זה לא רק יצירת אמנות אלא גם עשייה פוליטית. יש בהם ערבית, ואמא שלא רוצה להיות אמא, והומואים, ולסביות מכל הסוגים. אני מספרת את הסיפורים שאנשים כאן לא שומעים".

     


    פרסום ראשון: 09.11.16 , 05:49