לא קמתי מהלילה שלי // אנני ארנו - מצרפתית: מיכל בן־נפתלי - רסלינג - 140 עמודים
וב היוצרים שמבקשים לייצג חולי אלצהיימר אינם עומדים בפיתוי לשתול בסיפור המחלה איזו גאולה מעושה — חסד מדומיין שמפציע מתוך מה שהוא, בפועל, התפוררות גמורה של האישיות. בסרט 'עדיין אליס', למשל, ג'וליאן מור מגלמת את דמותה של פרופסור לבלשנות שסובלת מדמנציה, ושברגע השיא של הסרט מצליחה, מתוך הערפל הקוגניטיבי, לשתף את חוויית השיטיון עם קהל מאזינים בכנס רפואי. כל מי שבילה דקה עם חולה אלצהיימר יודע שהסצנה הזו מופרכת עד מגוחכת, אבל רומנטיזציה היא גורלן התרבותי של לא מעט מחלות — שחפת, למשל, וגם שלל מחלות נפש.
לזכות אנני ארנו ייאמר שביומן החולי שכתבה — שבו תיעדה את מחלת האלצהיימר של אמהּ — היא אינה ממציאה חסדים שאינם. 'לא קמתי מהלילה שלי' היא השורה האחרונה שאמהּ של ארנו העלתה על הכתב, והשם שארנו העניקה לספרה - יומן שכתבה בין השנים 1983 ו־1986, ושמתועדים בו רשמים מביקוריה במוסד הגריאטרי שאִמה שכנה בו. פרקי היומן רשומים כפרגמנטים קצרים — שצפי משפטים שמתארים פרטים בעיקר משגרת הגוף של האם (התלבשות, אכילה, רחצה, עשיית צרכים), ושלעיתים מוליכים אל זיכרונות מעברן של האם והבת. נדיר יותר שנמסרים פרטי חייה של הבת בהווה.
יש ערך, כמובן, להעמדת העיקר תחת אור חזק ומפוקס. ארנו מתעקשת לגרד את תחתית החוויה האנושית, והטקסט לעיתים מזעזע — נדמה שדבר אינו ניצב בין תגובותיה הגולמיות לבין מה שנמסר לקורא. כך למשל היא מתארת את אמהּ אוכלת: "היא לא מוצאת את פיה, בכל ניסיון, העוגה מגיעה באלכסון. החתיכה שהנחתי בידה שבה ונופלת. עליה להחליקה לתוך הפה. זוועה, יותר מדי השפלה, יותר מדי חייתיות. העיניים עמומות, הלשון והשפתיים מוצצות, משתרבבות, כמו אצל תינוקות". אין מה לומר, זה יעיל. החיה והתינוק הם שני דימויים שארנו אינה מרפה מהם, ושאינם מרפים מהקורא, ויש בהם עוצמה בלתי ניתנת להכחשה. אבל משהו בבלעדיות הכמעט מוחלטת של כל מה שעגום ועלוב, משהו בדחיקה החוצה של מה שמתרומם מעל מפלסי השפל של החולי — הופך את הטקסט לתמונת ראי של הרומנטיזציה האופיינית לתרבות הפופולרית, כלומר לפטישיזציה אחת גדולה ומתמשכת של ייצוג הבזות.
זה לא הדבר היחיד שהטקסט עושה. מבעד לרישומי החולי אפשר לזהות יחסים מורכבים בין האם והבת, ולא אחת עולות בטקסט תובנות מסקרנות על הכתיבה. אבל גם שם יש דופי. "בטלפון, אנני מ' אמרה לי שאי־אפשר לרשום בדיוק את מה שמרגישים, צריך דרך עוקפת. אני לא יודעת" — כך אומרת ארנו באחד מעמודיו האחרונים של היומן. המבוכה שלה מול השאלה אם אפשר לרשום את הרגש בדיוק, אינה אמינה. את הרגש המדויק אף אדם אינו יכול למסור בדיבור, וארנו בוודאי יודעת את זה. האגנוסטיות המעושה, ה"אני לא יודעת" המיתמם, נדמים כתרמית שתכליתה לגרום לקורא — או לארנו עצמה — לחוש שהדרך העוקפת שבחרה בה היא הדרך הקצרה ביותר. אבל דרך עוקפת היא לא אמצעי לדיוק, להפך.
אחת האמירות המפורסמות ביותר על מלאכת הכתיבה היא האמירה שכתיבה זה עניין פשוט — כל מה שצריך לעשות הוא להתיישב מול השולחן ולדמם. מי שטבע את המשפט בשעתו הניח כי החלק הקשה מבין שתי הפעולות הוא הדימום, אבל בעשורים האחרונים נראה שלדמם זה דווקא החלק הקל; כולם מוכנים לכך. הרבה יותר קשה להתיישב מול שולחן הכתיבה. ארנו דיממה, אין ספק, אבל בשביל טקסט בעל ערך צריך לערות את הדם אל גוף חדש, לטרוח על עור וגידים. זה לא אומר שאין מקום לכתיבת סקיצות - ביומן האבל של רולאן בארת, למשל, יפי התובנות הופך את הסקיצות לבעלות ערך שאינו פחות מזה של ציור ריאליסטי מלא - אבל ארנו לא ניחנה ביכולת התבוננות מיוחדת, לא פנימה ולא החוצה, שתהפוך אוסף של טיוטות לאוצר.
נדמה שהיא בעצמה מנסה לצאת מהפינה הזו בצעד מתעתע של סנגוריה/קטגוריה עצמית. "מה שאני כותבת זה לא ספרות", היא מדווחת בסוף, ומוסיפה, "אני מבחינה בהבדל בין הספרים שכתבתי". אבל מיד מסייגת: "או בעצם לא". כך או כך, השאלה אם היומן הזה יכול או לא יכול להיחשב כספרות אינה מועילה, ממש כמו השאלה אם שיריו של דילן יכולים להיחשב כספרות. הגדרות, כמו גדרות, אפשר להזיז; מוטב פשוט לאמוד את ערכו של טקסט. וערכו של 'לא קמתי מהלילה שלי', בעיניי, אינו גבוה.
