yed300250
'נרקיסוס' של Benczúr Gyula
7 לילות • 09.11.2016
בשבחי הנרקיסיזם
ספרו הנפלא של תומאס מאן, 'פליקס קרול: וידוייו של מאחז־עיניים', ידביק אתכם בתאוות חיים ובאהבת אדם
אריק גלסנר

פליקס קרול: וידוייו של מאחז־עיניים // תומאס מאן - מגרמנית: נילי מירסקי - אחוזת בית - 427 עמודים

  

פליקס קרול: וידוייו של מאחז־עיניים' הוא הרומן האחרון שפירסם תומאס מאן בחייו. הוא יצא ב־1954, שנה לפני מותו בגיל 80. והנה, למרבה הפלא, זה גם הרומן הקליל ביותר של מאן; רומן שקלילותו עקרונית, אם להתבטא באופן כמעט פרדוקסלי.

 

כפי שמציינת הכותרת, הוא כתוב במתכונת וידויית. בגוף ראשון מספר פליקס קרול על חייו מילדות ועד גיל 20 בערך (מאן תיכנן גם כרך נוסף שלא יצא לפועל). אבל הרבה יותר משהמתוודה של מאן קרוב למודלים הקלאסיים חמורי הסבר של ספרות הווידוי (אוגוסטינוס או ז'אן ז'אק רוסו, למשל), הוא קרוב ברוחו דווקא לווידוייו של קזנובה, אותו הרפתקן נכלולי בן המאה ה־18. קרול הבדוי, כמוהו כקזנובה האמיתי, גם הוא נוכל מקסים, וכמו קזנובה גם הוא נודד ברחבי אירופה. במקרה שלו: מגרמניה לפריז ומשם לליסבון.

 

קרול נולד למשפחה אמידה של יצרני יין מאזור הריין, וכבר מילדות נתפס לרמאויות קטנות. הוא אימן את עצמו בהִתְחַלּוּיוֹת כדי לחמוק מבית הספר, נהג לזייף את חתימת אביו לצרכיו, גנב מעדנים מחנות יוקרתית בעירו וכו'. כשאביו פשט את הרגל לא נפלה רוחו של פליקס. הוא קיבל על עצמו את דין העוני מתוך אמונה שלמה שלא לעולם חוסר ושגלגל החיים ישוב ויעלה אותו אל הפסגה. וכך אכן קורה, בעזרת מעשה התחפשות מתוחכם במהלך העלילה.

 

הרומן הזה הוא שיר הלל לנרקיסיזם. שיר הלל ליופי ולקסם האישי, על אף שאלו מחולקים לאנושות באופן לא שוויוני, עובדה שקרול/מאן מודעים לה היטב. אבל זהו שיר הלל לנרקיסיזם השמח והנדיב ואוהב האדם. פליקס הוא ילד ואחר כך נער וגבר צעיר כובש ויפה תואר. נשים וגברים כאחד נופלים לרגליו (המוטיב ההומוסקסואלי שנוכח ביצירתו ובחייו של מאן מצוי גם כאן). בין הכיבושים המתוארים כאן גם פרשיית אהבים שמנהל קרול עם אם ובתה בליסבון, רומן עם זונה בפרנקפורט, וגם יחסים עם סופרת מבוגרת שחושקת בו ומבקשת שישפיל ויכה אותה.

 

קרול הוא אמנם נוכל, אבל יש בו יסוד אוהב אדם באמת, יכולת הזדהות אמיתית גם עם הנכשלים והעניים. באחד משיאי הרומן הוא נושא נאום בזכות האהבה, שמתייחס במרומז לטקסט הקאנוני בספרות המערבית על אודות האהבה: 'המשתה' של אפלטון. האהבה, לפי קרול, אינה רק מין, אלא עצם היכולת האנושית להושיט יד תומכת לרעך.

 

ברומן הנהדר הזה מביא מאן לידי ביטוי את תאוות החיים שמפעמת ביצירתו (בצד הנטייה ההפוכה לה: ההיקסמות מהכליה ומהמוות). כשטוניו קרגר, גיבור מוקדם של מאן, אומר שהוא אינו ניהיליסט, הוא מתכוון בדיוק לזה: לצידודו בזכות החיים. גם האנס קאסטורפ מ'הר הקסמים' הוא "בן אונים לחיים". קרול מבטא את חדוות החיים הזו באופן הישיר ביותר, בכתיבה מתונה וחושנית. "מלאכת הכתיבה אינה שיחה שמנהל אדם עם עצמו: רצף מסודר, יישוב־הדעת, ומעבר לא חפוז מדי מנושא לנושא — אלה תנאים שאין לוותר עליהם", כותב קרול, יש להניח כי בשמו של המחבר (ואולי יש כאן גם נזיפה כלפי כמה ממתחריו הגדולים של מאן על תואר הסופר הגדול בדורו, ג'ויס למשל). מה שוודאי הוא שהתחשבותו הנדיבה של מאן בקורא שלו, הרצון העז לגרום לקורא עונג, הולם גם את אופיו של הגיבור תאב החיים וידידם של בני האדם. בצד ההתחשבות בקורא בקצב ובאופן גלילת הסיפור, החדווה הגלויה של המספר/הסופר המתאר את העולם, כלומר החדווה הגלויה מעצם היכולת לתאר את העולם במילים, עולה בקנה אחד עם אהבת החיים והאדם של קרול כדמות.

 

הסגנון כאן נמלץ במכוון, שופע במכוון, ונראה שיש הקבלה בינו לבין התקופה המתפקעת מבשלות, עד כדי ריקבון, שבה הרומן מתרחש — מה שמכונה "לה בל אפוק", כלומר משלהי המאה ה־19 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בהתאם, הרומן מתאר אצולה אירופית שוקעת ואת המתח בינה לבין בורגנות עשירה ופרולטריון עני ומרוד. לעיתים רחוקות הגודש הזה מעט מייגע, אבל ככלל, הכתיבה כאן מענגת. מספיק להזכיר כדוגמה את האופן הערמומי שבו מחדיר מאן בדיבורו של הגיבור דברים שאנו יודעים ששמע זה לא כבר מפי אחרים, והוא מאמץ מיד אל סגנונו משל ידע עליהם מאז ומעולם.

 

הרומן הזה, בתרגומה החדש של נילי מירסקי, הוא מתנת חורף הולמת לכל מי שיש בו ולו שמץ מהאהבה העצמית הבריאה של קרול.

 


פרסום ראשון: 09.11.16 , 05:38
yed660100