ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חמי פרס, במרכז פרס לשלום ולחדשנות. "אני יכול ללכת בדרכו או לקבל השראה. אבל אין לי שום יומרה להגיד שאני היורש שלו". למעלה, כילד, עם אביו
    7 ימים • 09.11.2016
    רגעים אחרונים עם אבא
    שישה שבועות אחרי מות שמעון פרס ז"ל, בנו חמי פרס (58) עדיין מתקשה להיפרד מהאיש שהיה עבורו לא רק אבא, אלא גם מורה דרך, מודל לחיקוי ומקור השראה. בראיון מקיף ראשון מאז ההלוויה, הוא חוזר לרגעי הפרידה המרגשים ליד מיטת אביו, מספר על ההחלטה שלא להאריך את חייו באופן מלאכותי, מדבר בגילוי לב על הנתק שחל בין הוריו, ומזהיר: רצח ראש ממשלה בישראל יכול לקרות שוב
    אמירה לם | צילום: גבריאל בהרליה

    "חמי, זה אבא".

     

    "חמי, זה אבא, תחזור אליי".

     

    "חמי??? תן לי צלצול".

     

     

    1958. בן־גוריון ופרס עם התינוק חמי. "כשנולדתי אבא לא היה בארץ ואיחר לחדר הלידה. האחות יצאה ואמרה לנהג שלו: מר פרס, מזל טוב, יש לך בן"
    1958. בן־גוריון ופרס עם התינוק חמי. "כשנולדתי אבא לא היה בארץ ואיחר לחדר הלידה. האחות יצאה ואמרה לנהג שלו: מר פרס, מזל טוב, יש לך בן"

     

    זהו פס הקול שמלווה את חמי פרס בחודש וחצי האחרון. שוב ושוב הוא חוזר להודעות הקוליות שאביו, שמעון פרס ז"ל, השאיר לו בימים האחרונים לחייו. "קול הבריטון שלו הביע תמיד הפתעה מחדש כשלא עניתי. זה איכשהו תמיד תפס אותו לא מוכן", הוא נזכר השבוע. "וכשאני נוהג לבד ברכב והעצב מתגנב, אני מקשיב וחוזר ומקשיב לתיבה הקולית, רק כדי לשמוע שוב את קולו", הוא מספר.

     

    הפגישה עם חמי פרס (58) נערכת בלשכתו של אביו המנוח במרכז פרס לשלום ולחדשנות ביפו. השבועות הקשים שעבר ניכרים בו היטב. לילות שלמים, הוא מספר, הוא לא מצליח להירדם, יושב שעות ומקשיב גם להודעות האלו וגם לראיונות מוקלטים של אביו.

     

    "לא הייתי מוכן לפרידה הזו", הוא אומר. "בשנים האחרונות, מאז שאבא היה נשיא ואני הצטרפתי למרכז פרס לשלום, ידעתי שבגיל 90 הוא יעזוב את הנשיאות, ושאנחנו צריכים להכין את המקום הזה כפלטפורמה לשנים שאחרי הנשיאות. ובאמת, המעבר שלו מבית הנשיא למרכז פרס היה מדהים. בשנים האלה לא עבר יום שלא חשבתי על השעה שבה ניפרד ממנו, אבל באיזשהו מקום האמנתי שהוא יגיע לגיל מאה. שהוא עשוי מהחומרים האלה. חששתי מהיום הזה, אבל לא שיערתי בנפשי עד כמה גדול יהיה העצב שייפול עליי. אני מרגיש שכל תא בגוף שלי כואב. לא ידעתי שיש כאלה מקומות של כאב. אני מרגיש שנפרדתי ממאה אנשים בערך: אדם שנתן לי השראה, שהיה בשבילי מודל ואיש שיחה מסקרן. ובעיקר, נפרדתי מאבא שלי".

     

     

    חמי פרס כילד, עם אביו שמעון ז"ל
    חמי פרס כילד, עם אביו שמעון ז"ל

     

    1. פגישה אחרונה וציווי אישי

     

    בחדר הזה, שבו אנחנו יושבים, התקיימה בעצם, הוא מספר לי, פגישתם האחרונה.

     

    "זה קרה ביום של האירוע המוחי. התמזל מזלי ויצא לי לבלות איתו את החצי הראשון של היום. הייתה לנו פגישה עם משקיעים זרים מכל העולם ועם קבוצה של אנשי היי־טק. הייתי איתו על הבמה וראיינתי אותו. הוא נתן את כל תפיסת העולם שלו לגבי ישראל והחדשנות. אחרי הכנס ישבנו לאכול צהריים וזו הייתה בעצם ארוחת הצהריים האחרונה שלנו יחד. הוא אמר לי אז את המשפטים האחרונים, מעבר למה שאמר אחר כך כשלא הרגיש טוב. המשפט האחרון שהוא אמר לי ושאני זוכר היה: 'לא דיברתי מספיק על ישראל'. אני לוקח את המשפט הזה שלו כמשפט פרידה, כמו שהוא לקח תמיד את המשפט שסבא שלו אמר לו כשנפרד ממנו בתחנת הרכבת בוישנֵבה, לפני שנרצח על ידי הנאצים: 'תישאר יהודי' כאיזושהי צוואה. ואני אדבר על ישראל כמה שאני רק יכול, בכל מקום. על ישראל כמו שהוא תפס אותה. אני רואה בזה את הציווי האחרון שלו".

     

    ואז נפרדתם?

     

     

    משפחה צעירה. פרס ורעייתו סוניה עם ילדיהם. מימין: צביה, יוני וחמי.  "זה היה טבעי לה ולנו כילדים, שאנחנו צריכים להקריב משהו"
    משפחה צעירה. פרס ורעייתו סוניה עם ילדיהם. מימין: צביה, יוני וחמי. "זה היה טבעי לה ולנו כילדים, שאנחנו צריכים להקריב משהו"

     

    "כן. ירדתי למטה. וכעבור כמה דקות צילצלו אליי מהלשכה ואמרו לי שהוא לא מרגיש טוב. המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה בטח משהו שקשור ללב. רק שבוע לפני זה התקינו לו קוצב לב. עליתי אליו חזרה והוא אמר לי: כואב לי קצת הראש, והרים ככה את הרגליים על השולחן, שזו הייתה תנוחה מאוד אופיינית לו. אחר כך הוא קם, נעמד ואמר לי, 'אני בסדר'. אבל פה הצוות, שליוו אותו לאורך הרבה שנים ומכירות את כל הניואנסים שלו, הרגישו שמשהו לא בסדר. הן החליטו לשלוח אותו לבית החולים. אני לא חשבתי שאני צריך להצטרף אליו כי לא ראיתי בזה משהו משמעותי".

     

    ואז?

     

    "השלב הבא תפס אותי כמה שעות מאוחר יותר כשאני בתל־אביב. התקשרו אליי ואמרו לי: בוא לבית החולים, משהו לא בסדר. נסעתי מהר ככל האפשר. וכשהגעתי כבר היה ברור שהוא עבר אירוע מוחי. הוא היה בדיוק בכניסה לבדיקת סי־טי. לחצתי לו את היד ודיברתי איתו. אמרתי לו: 'אבא, הכל יהיה בסדר'. הוא היה בהכרה, אבל נראה מאוד עייף. לדעתי כבר התחילו להרדים אותו, הוא ניסה להגיד לי משהו. התקרבתי ולא הצלחתי להבין. זה כבר היה דיבור לאה של מישהו שמתחיל להירדם. אמרתי לו, 'אבא, אנחנו כאן לידך'. וזהו, משם הוא כבר היה מורדם ומונשם.

     

    "הוא הורדם כל התקופה הזאת. היו מעוררים אותו מעט כדי לבדוק תגובות נוירולוגיות. הוא הבין את הדברים הפשוטים שאמרו לו. אמרו לו: תלחץ יד, והוא בהתחלה ביצע. אבל אחר כך הייתה תקופה של שקט. הוא הפסיק להגיב".

     

    רבין. "הייתה ביניהם הערכה הדדית"
    רבין. "הייתה ביניהם הערכה הדדית"

     

    הוא זיהה אתכם במהלך הימים האלה?

     

    "דיברתי איתו. כולנו דיברנו. רצינו לראות תגובות כאלה, כדי לראות אם הוא מזהה אותנו. אני לא יודע אם היה זיהוי אמיתי או שהיו תחושות שהוא פתח עיניים, הסתכל, הזיז את הראש. היינו אופטימיים, אבל כשהתחילה התקופה של השקט הבנו שכנראה מבחינה נוירולוגית הפגיעה קשה ושיש החמרה. הייתי מגיע למיטה שלו כל יום, מלטף אותו. ברגע האחרון ידעתי שזהו, שזו פרידה. ניגשתי אליו ונישקתי אותו. נצרתי בתוכי את התמונה הזאת".

     

    למה לא השארתם אותו בחיים בעזרת מכשירים?

     

    "לא הייתה לנו התלבטות, כולנו חשבנו וידענו גם משיחות איתו וגם מהנחיות שהוא השאיר אחריו, שאם המוח יהיה צלול ויאפשר לו לעשות את הדברים שחשובים לו — בעיקר קריאה וכתיבה, אז המחיר המוטורי והמגבלות הפיזיות יהיו משניות. היינו מאוד מלוכדים וידענו שנעשה את המקסימום כדי לתת לו את ההזדמנות לחזור לחיים, כמו שהוא היה רוצה. אבל שאם זה לא יהיה אפשרי, נלך לפי הבחירה שלו. אחד הדברים היפים שגיסי, פרופ' רפי ולדן, אמר בשלב מסוים זה שהרפואה נועדה להמשיך את החיים, אבל לא להאריך את המוות או את הגסיסה. לקראת הסוף ידענו שהגענו לנקודת אל־חזור והבנו שהפגיעה המוחית מחריפה".

     

    עם הנשיא אובמה  בהלוויית אביו.  "גיליתי שאבא נגע  בנפשם של מיליוני  אנשים בארץ ובעולם. הפתיע אותי העצב  ששטף את המדינה"
    עם הנשיא אובמה בהלוויית אביו. "גיליתי שאבא נגע בנפשם של מיליוני אנשים בארץ ובעולם. הפתיע אותי העצב ששטף את המדינה"

     

    מה חשבתם?

     

    "חשבתי על זה לא מעט, שהנה, דווקא האיש שהתעניין בחקר המוח, דווקא האיש שכלי העבודה המרכזי שלו היה המוח המדהים שלו, דווקא האיש הזה נפגע במוח. זה הזכיר לי את הסיפור של שמשון ודלילה. כוחו של שמשון היה במחלפותיו. ברגע שגזרו לו את המחלפות, הוא נותר למעשה חסר אונים. אבא לא רצה בשום פנים ואופן להיות חסר אונים, זאת הייתה האנלוגיה שעברה לי בראש. הוא היה אדם מאוד ריאלי. הוא לא הניח ליד המקרה לשחק תפקיד גדול מדי, גם אחרי מותו. הוא נתן הנחיות מאוד ברורות. גם לגבי הפרידה שלו מהעולם. היה לנו ברור שהוא לא ירצה שיחזיקו אותו בכוח בחיים, אם הוא במצב כזה".

     

     

    2. אהבה גדולה והחלטה קשה

     

    עם אביו, בשירותו כטייס בחיל האוויר. "הוא היה גאה בי כשסיימתי את הקורס"
    עם אביו, בשירותו כטייס בחיל האוויר. "הוא היה גאה בי כשסיימתי את הקורס"

     

    כשרעייתו סוניה נפטרה ונקברה בבן־שמן, היו מי שדאגו להשאיר לצד קברה חלקה לקבר נוסף. המחשבה הייתה שפרס הוא גם רומנטיקן גדול, וייתכן שהוא יעדיף להיקבר לצידה ולהפוך את בן־שמן למה שהיה שדה־בוקר עבור בן־גוריון, אבל בסוף הוא נקבר בהר הרצל.

     

    גם ההחלטה להיקבר בהר הרצל הייתה שלו?

     

    "כן. הוא ביקש להיקבר בהר הרצל".

     

    הציק לך שההורים נקברו בנפרד?

     

    עם אביו שמעון פרס. "אני מודה על כל רגע שהיה לי איתו"
    עם אביו שמעון פרס. "אני מודה על כל רגע שהיה לי איתו"

     

     

    "הייתה ביניהם אהבה גדולה מאוד. גם בהספד אמרתי שזאת הייתה המתנה הראשונה שקיבלתי בתור ילד".

     

    אבל הם גם היו כל אחד אישיות בפני עצמו.

     

    "אני יודע שלאמא שלי לא היה קל. כשהיא ילדה אותי הוא לא היה בארץ, הוא איחר להגיע לחדר הלידה. מי שהביא את אמא שלי לחדר הלידה היה הנהג שלו, שהמתין בחוץ. כשנולדתי האחות יצאה לנהג ואמרה לו: מר פרס, מזל טוב, יש לך בן. אמא שלי עשתה הרבה מאוד ויתורים בחיים שלה. היא לא באמת חייתה את החיים שהיא רצתה, מפני שהיא האמינה שהוא משרת עניין גדול, חשוב. זה היה אך טבעי לה וגם לנו כילדים, שאנחנו צריכים להשתתף בדבר הזה, להקריב משהו. כל עוד זו הייתה עשייה למען ביטחון המדינה ולמען השלום, היה לו גיבוי מלא ממנה. למרות שהיא באופייה, בואי נגיד ככה, לא הייתה רצה לנשיאות אחריו. היא כמו מישל אובמה בעניין הזה — אישיות בפני עצמה. וגם בסוף הבחירה שלה להיקבר בבן־שמן הייתה מאוד טבעית ומאוד ברורה. בן־שמן היה המקום שבו היא גדלה, ושם הם התאהבו.

     

    "צריך להזכיר שאת ההחלטה הגדולה שלה היא קיבלה כבר סביב הנשיאות. אז תקופת הוויתור ההדדי נגמרה. לכל אחד היה ייעוד. הייעוד של אבא שלי היה להמשיך לשרת את מדינת ישראל והוא לא היה מוכן לוותר. מצד שני, אמא שלי החליטה שהיא רוצה את הפרק האחרון של חייה לחיות בדרכה. לה לא קסמו מנעמי הנשיאות".

     

    פוטין. "הוא חסר לי בהלוויה"
    פוטין. "הוא חסר לי בהלוויה"

     

    היא כעסה עליו?

     

    "היא הייתה אישה חזקה, נחושה, אבל לא מרירה. ואם היא החליטה משהו, אי־אפשר היה להזיז אותה".

     

    ערכתם משאל משפחתי סביב ההחלטה של אבא שלך ללכת לנשיאות.

     

    "כן. אבל בסוף הוא קיבל את ההחלטות בעצמו. גם כשהוא עשה משאל, היה ברור שלא משנה מה נגיד, הוא יעשה בסוף את מה שהוא חשב שהוא צריך לעשות".

     

     

    אזריה. "עשו לו עוול מימין ומשמאל"
    אזריה. "עשו לו עוול מימין ומשמאל"

     

    מה אתה אמרת במשאל?

     

    "אני הייתי בעד. ידעתי שאם הוא לא יעשה את זה, הוא לא יוכל לחיות עם זה בשלום. ידעתי גם שהוא בכל מקרה יעשה את זה".

     

    אמא כעסה עליך בגלל זה?

     

    "לא. היא לא כעסה. היא הייתה אישה מאוד חכמה והבינה את זה".

     

    עודה. "הוא עשה טעות"
    עודה. "הוא עשה טעות"

     

    בתקופת נשיאותו של פרס, שלושת הילדים ומשפחותיהם חילקו את ארוחת הערב של ימי שישי בין ההורים. חלק היו הולכים לאמא וחלק לאבא. בשבוע שלאחר מכן היו מתחלפים.

     

    בכל השנים האחרונות הם לא נפגשו כלל. ניסיתם להפגיש ביניהם?

     

    "לא. ידענו שזה לא ילך. יש דברים שאתה יודע שזה רק בין שניהם. לא נכנסנו למרחב הזה. ידענו ששניהם מבינים היטב את המחיר ההדדי שהם משלמים. והם שילמו מחיר. ללא ספק".

     

    ואתם? מה היו תחושותיך ביום שהוריך נפרדו?

     

    "הייתי שמח אילו זה לא היה קורה, אבל ידענו היטב שכל אחד מהם שלם עם דרכו וכיבדנו זאת. אני יודע כמה הפרידה הייתה קשה לשניהם. על מצבת קברה של אמי, אבי ביקש לחרוט את משפטו: 'אהבתיך ממבט ראשון, אוהב אותך עד אחרון'".

     

     

    3. אבא עסוק, כנפי טיס וצל"ש

     

    חמי פרס הוא בנם הצעיר של סוניה ושמעון פרס, אחיהם של צביה ולדן ויוני פרס. הוא קרוי על שמו של נחמיה ארגוב, חבר קרוב של אביו ונאמנו של בן־גוריון, ששם קץ לחייו, לאחר שדרס רוכב אופניים. הוא עצמו היה טייס מסוקי קרב. בשנת 85' זכה בצל"ש מפקד חיל האוויר על הצלת צוות מסוק קוברה שהתרסק בשפך הירדן לכנרת. היום הוא מבכירי תעשיית ההון סיכון בישראל ושותף־מייסד ומנכ"ל בקרן ההון סיכון פיטנגו. במקביל, כאמור, הוא משמש כיו"ר הוועד המנהל של מרכז פרס לשלום ולחדשנות. הוא מתגורר ברעננה, נשוי לגילה, מעצבת פנים במקצועה, ואב לנדב (34), יזם אינטרנט ומנכ"ל חברה, גיא (28), סטודנט בתחום האנימציה שלומד בארה"ב, ויעל (23), סטודנטית בתחום מדעי ההתנהגות.

     

    הזכרת את הקושי של אמך, אבל גם אתם שילמתם מחיר לאורך השנים מעצם העובדה שהוא היה אבא כה עסוק.

     

    "הוא היה אבא חם. הוא היה איש טוב לב גם בבסיסו והאמין באנשים. אבל היה לו באמת חיסרון אחד וזה חיסרון בזמן. אני עוד זוכר את עצמי כילד מחכה בשמחה כשהוא היה חוזר מצרפת בשנות ה־60, בתקופת הרכש. אני זוכר את ההתרגשות לנסוע לפגוש אותו בנמל התעופה. תמיד הוא היה מביא משהו. ומגיל צעיר, כמו אמא, הבנו טוב מאוד שהוא משרת עניין גדול, ושזו הקרבה שהיא ראויה. אז נכון שהייתי רואה ילדים אחרים שההורים שלהם היו לוקחים אותם לטיולים. זה לא השאיר לי איזו צלקת. אני חי בשלום עם הקשר עם אבא שלי. אני מודה על כל רגע שהיה לי איתו. יש לילות שבהם אני לא נרדם. אני עוצם עיניים ורואה אותו, בבית, במכנסיים קצרים ובגופייה, שקוע בכתיבה, עובד על נאום או כותב ספר. אבל אני גם זוכר שלאורך השנים אמא שמרה על הילדים במשפחה".

     

    למה אתה מתכוון?

     

    "אמא נתנה לנו את התנאים הנכונים להתפתח, כל אחד בדרכו ובזכות עצמו. כשאתה גדל במשפחה כזו, אתה מראש נקלע למצב של lose־lose, שכל מה שאתה תעשה שהוא טוב ותצליח, יגידו: טוב, אבא שלו עזר לו. וכל דבר שבו לא תצליח יגידו: 'תראו, איזה כישלון'. ואמא שלי דאגה להגן עלינו. היא אמרה לי: תהיה צנוע, תתייחס לכל אדם כשווה, תלמד לוותר, לעזור. היא נתנה לי את הקו האופקי. אבא שלי נתן לי את הקו האנכי: תחלום בגדול. תשאף בגדול. אל תתייאש, תדבק במה שאתה מאמין. תמיד תסתכל קדימה. כשהייתי בקורס טיס הייתה לנו התכתבות מדהימה, הוא כתב לי: 'כדי להשיג משהו גדול אדם צריך לחצות מדבר'. אני חושב שהוא היה גאה בי כשסיימתי את הקורס. זה היה בדיוק ביום ההולדת שלי. כל המשפחה הגיעה למסדר. אני נוצר את זה כרגע יפה".

     

    למדת עליו משהו חדש מאז מותו?

     

    "גיליתי הרבה דברים בחודש וחצי האחרונים. למשל, כמה עמוקות היו אהבתי ודאגתי כלפיו. גיליתי שהוא נגע בנפשם של מיליוני אנשים בארץ ובכל העולם. והפתיע אותי העצב ששטף את המדינה".

     

    מי חסר לך בהלוויה?

     

    "קודם כל, הופתעתי מהרבים שהגיעו. קיסינג'ר היה חסר לי, וגם פוטין היה חסר. בינו לבין אבא היו חיבה והערכה רבה. אבל אני יכול להבין שהסיטואציה הייתה מורכבת מבחינתו".

     

    מה הרגשת כשנציגי הרשימה המשותפת לא הגיעו?

     

    "למדתי מאבא לא לשפוט. אבל זה ציער אותי, מפני שאבא כל הזמן אמר: לכל אדם יש זכות להיות שווה ויש את הזכות השווה להיות שונה. הוא שירת את עם ישראל, ובתוך זה גם את המגזר הערבי. הייתה בו המון הערכה למגזר הזה. אבל אם נשרטנו מיחסו של ראש הרשימה המשותפת איימן עודה, בשבעה קיבלנו הרבה משלחות של ערביי ישראל, שבאו עם הרבה תחבושות ומשחות שהיה בהן די להעלים את הפצע. הם אמרו לי בצורה מפורשת שהוא לא מבטא את דעתם. אני חושב שעודה עשה טעות. שהוא פעל לא נכון. אני חושב שכשאדם מת, צריך לכבד אותו. עם זאת, אני לא רואה סיבה להחרים את הרשימה המשותפת".

     

    איך אביך היה נוהג במצב כזה?

     

    "אבא תמיד אמר שליהודים יש הרבה כישרונות, חוץ מכישרון אחד — וזה להיות עם. צריך להתווכח ולשכנע. אבל להגיד 'שמאלני בוגד' זה בעיניי גרוע כמו רצח רבין. מצד שני, אני מתנגד גם לשים סטיגמות על ימנים קיצוניים".

     

    אנחנו נמצאים שבוע אחרי יום הזיכרון ה־21 לרצח רבין. האווירה ברחוב היום מזכירה לך את זו שהובילה לרצח? זה יכול לקרות שוב?

     

    "רצח של ראש ממשלה בישראל יכול לקרות שוב. מי שאומר אחרת טועה לדעתי. הרשתות החברתיות מלאות בדברי שטנה והסתה. ישנם גילויים רבים של אלימות פיזית ומילולית ברחובות ישראל, יחד עם שנאת האחר, ועלינו כחברה מוטלת אחריות למנוע זאת".

     

    גדלת בצל המאבקים בין רבין ז"ל לאביך. עד כמה זה חילחל לתוך הבית?

     

    "אני לוקח איתי דווקא את ההערכה ההדדית שהייתה ביניהם ואת התרומה האדירה של שניהם למדינת ישראל. ישנם לא מעט אנשים שדאגו לשמר את היריבות ביניהם על אש קטנה, ואינני שש לקחת חלק בזה. רצח רבין זיעזע אותי עד עמקי נשמתי, ועד היום אני כואב את כאבם של בני משפחת רבין. הרצח זיעזע גם את אבי והוא חווה אותו במלוא עוצמתו. בשלב מסוים שיתוף הפעולה ביניהם היטה את הכף לזכות באופן שמגמד את העבר, אם כי אין בזה ניסיון להתעלם ממה שהיה.

     

    "אני זוכר למשל את הטיסה לקבלת פרס נובל, כשאבי ישב ליד יצחק והם שוחחו בשקט ביניהם. הרגשתי חום והבנה והמון הערכה בין שניהם. הם גם ידעו להתייחס ברגישות לבני המשפחה זה של זה. כך אזכור את זה. אני שמח שבין המשפחות שלנו נרקם סוג של ברית עם הרבה הערכה וקרבה. אני תמיד נהנה ושמח לפגוש את דליה ואת יובל, שהם אנשים מוכשרים בפני עצמם".

     

    מה עמדתך בעניין אלאור אזריה?

     

    "בעיניי זו דוגמה לאופן שבו הדברים יוצאים מפרופורציה. עשו לו עוול מימין ומשמאל. הפכו את העניין הזה לפוליטי. היה אסור לגעת בעניין הזה, היה צריך לתת לצבא לטפל במקרה הזה. בסך הכל מדובר פה בבחור צעיר שנקלע לסיטואציה לא נורמלית ופעל כפי שפעל. צריכים לחקור את זה במערכת ולא להפוך את זה למקרה פוליטי. זה נורא בעיניי. אסור לנו להיות שופטים. יש בית משפט. יש צבא. יש מערכת. קשה לי מאוד עם כל ההתבטאויות שנשמעו מסביב. אני יודע שאלה היו התחושות שליוו גם את אבא. בחודשים האחרונים לפני מותו הוא אמר לי: 'אני חרד לגורל המדינה. יש תהליכים מדאיגים. היה קשה לבנות אותה, ואסור לקחת את עצם קיומה כמובן מאליו'. כשאבא שלי הגיע לארץ, לא הייתה מדינה. אני יודע כמה קשה היה להקים אותה, אילו החלטות קשות היה צריך לקבל, איזה אומץ נדרש ואיזו רמה מוסרית. אני בוחן את הדברים לא במבחן של ימין ושמאל. זה מבחן של מוסר, של אומץ, של החלטה באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות. איך אנחנו רואים את ישראל".

     

    יש סיכוי שתלך בעקבות אביך לפוליטיקה?

     

    "לא עלה בדעתי אף פעם שאכנס לחיים הפוליטיים בזמן שאבא פעיל ומתפקד ומייצג את מדינת ישראל. כבר הרבה זמן אני מרגיש כנשא של החיידק הפוליטי, כי מצבי דומה למצבו של נשא; הנגיף כנראה קיים בי — אבל המחלה טרם התפרצה. אני אלך לפוליטיקה רק אם ארגיש שאני יכול לשנות, ורק כשזה יהיה חזק ממני ושאני ארגיש שלם עם המחיר שזה גובה. אבל אני לא פוסל את זה. בהחלט. תמיד היה בי הרצון לשרת את עם ישראל".

     

    אבל ראית גם את העגבניות שנזרקו על אביך בשוק. זה עושה חשק?

     

    "יש קטע שנחרת בי. זה היה בפיגוע בדיזנגוף סנטר בפורים של שנת 96'. המשרד שלי באותה תקופה היה שם. שמעתי את הפיצוץ, הבנתי שזה פיגוע, ולמטה נגלה מחזה נוראי של פצועים והרוגים. כוחות ההצלה הגיעו והחלו לטפל בפצועים. זמן קצר אחרי זה אבא שלי הגיע. ואני זוכר אותו עומד בצומת שם שקט, עצוב, ואז התחלתי לשמוע צעקות 'פרס רוצח, פרס רוצח'. זה צימרר אותי. אני לא יכול לשכוח איך אבא שלי עמד שם ואנשים צעקו לעברו 'רוצח' ו'בוגד'".

     

    שיחתנו נערכת בלשכתו של פרס, כשחמי יושב באי־נוחות ליד שולחנו של אביו. יש רגעים שבהם הדמיון הרב ביניהם הולם בך. אבל כשמדברים על פוליטיקה ועל סוגיות מדיניות מתברר שלא תמיד הם ראו את כל הנושאים עין בעין.

     

    אם תיכנס לפוליטיקה, תרגיש מחויב למפלגת העבודה?

     

    "המחויבות היחידה שלי היא לעם ישראל. לא משנה לי המפלגה".

     

    תוכל להיות גם במפלגה אחרת?

     

    "זו שאלה לא רלוונטית להיום. בכל מקרה אני יכול להגיד שדעותיי אינן בקצוות. אני לא מסתכל על הדברים במושגים של ימין ושמאל. בעיניי השאלה המרכזית היא איך אנחנו מבטיחים את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית ולא הולכים להיות מדינה דו־לאומית. אני יודע שהרבה אנשים, גם בימין וגם בשמאל, מבינים שבסוף מה שיהיה זה שתי מדינות לשני עמים. השאלות הגדולות הן איך ומתי זה יקרה, כמה דם עוד יישפך עד אז ואילו הזדמנויות יאבדו בדרך. עלינו לחפש דרך להגיע להסדר כולל עם כל שכנינו כדי להבטיח שלום בר־קיימא ולהימנע ממלחמות, מטרור ומשפיכות דמים. אני מאמין שנגיע לשם. השאלות הן כמה תארך הדרך ואם אנחנו ממשיכים את דרכנו היהודית־ישראלית־ציונית־דמוקרטית או שחס וחלילה אנחנו הולכים בכיוון הלא־נכון, כשאנחנו מתרצים את ההליכה בכיוון הלא־נכון בזה שאנחנו פטריוטים".

     

    למרות תפיסת השלום שלו, אביך מיעט לצאת נגד נתניהו. מה היה טיב היחסים ביניהם?

     

    "תראי, בסוף זה בני אדם. אני חושב שבאיזשהו מקום ביבי אהב אותו כאדם. בפעם הראשונה שהוא פגש אותו, זה היה על קבר אחיו, יוני ז"ל. הקשר הזה, שנוצר דרך מבצע אנטבה, כרך את הגורל של שלושתם בצורה מאוד משמעותית, למרות היריבות הפוליטית ביניהם. היה ביניהם גם איזה חיבור, מעבר לציניות, לחילוקי הדעות ולפוליטיקה. נתניהו עקב מקרוב אחרי מה שקרה עם אבא בבית החולים, הציע עזרה והתקשר כל יום. אבל כל אחד מהם הוא אישיות אחרת, ותפס את העולם בצורה אחרת".

     

    לדעתך ירושלים תישאר בידינו?

     

    "התשובה ברורה. ירושלים היא בירתה הנצחית של ישראל, מבחינתי אין כאן שום שאלה".

     

     

    4. שתי מדינות ואתגרי המחר

     

    חמי פרס הוא מהיוזמים והבעלים של פיטנגו — קרן ההון סיכון הגדולה במדינה, שאותה הקים בשנות ה־90 בשם פולריס, יחד עם שותפו רמי קליש.

     

    "בתחילת שנות ה־90", הוא מספר, "נוצרו התנאים המתאימים לצמיחה של מה שנקרא היום 'אומת הסטארט־אפ'. משקיעים זרים גילו נכונות להשקיע בישראל. הבנתי שהדבר הגדול הבא יהיה הקמה של אלפי חברות סטארט־אפ, שייתנו לנו אפשרות רצינית לבנות תעשייה חדשנית. רוחב היריעה של הרעיונות החדשניים — מחברות תוכנה ועד חברות בתחומי הרפואה, והמגע הבלתי אמצעי עם עולם של יזמים מוכשרים ומדענים ‑ משך אותי להקמה של קרן הון סיכון. הקרן החדשה שלנו הייתה הראשונה לגייס הון משמעותי שיכול להביא לצמיחה של חברות בתעשיית ההיי־טק הישראלית. במשך יותר מ־20 שנה גייסנו יותר משני מיליארד דולר ממשקיעים זרים, שאותם השקענו ביותר מ־200 חברות".

     

    בכל מה שקשור לחדשנות, אביך ואתה השפעתם זה על זה?

     

    "שנינו אנשים שמוקסמים מהעתיד. בכל פגישה שלנו השאלה הראשונה שלו הייתה 'מה חדש?' שוחחנו המון על בינה מלאכותית ועל ביג דאטה. הוא ידע לתאר את התחומים בשפה ציורית. על הביג דאטה אמר שעד כה הבנת המידע הייתה משולה לאכילת מרק במזלג. הטכנולוגיה המתקדמת נותנת לנו אפשרות להשתמש בכף. כל כך הרבה חוכמה הייתה בו. שנינו חשבנו שבעולם גלובלי שהופך לטכנולוגי יותר ויותר יש לחברות הגלובליות תפקיד מרכזי. נהגנו להיפגש עם מנהלים של חברות כמו ג'ון צ'יימברס, יו"ר סיסקו, וטים קוק, מנכ"ל חברת אפל. הוא נפגש עימם ושיכנע אותם להשקיע בישראל ולפתוח דלתות תעסוקה למגזרי המיעוטים. הוא עודד אותם לקחת על עצמם אחריות על העתיד ולהוביל אותנו אל העולם החדש. אני רואה בזה את הצוואה הרוחנית שלו".

     

    הוא השאיר צוואה?

     

    "לא מזמן ביקשנו ממנו לכתוב. אמרנו לו, אנחנו יודעים שאתה איש של המחר, אז אנא כתוב בטובך הוראות הפעלה. הוא כתב מסמך מרתק. כל תפיסת העולם שלו נמצאת שם: הצורך להצעיד את ישראל קדימה, הצורך בחינוך לחדשנות, לדו־קיום ולחיים של הגשמה ושיתוף פעולה — הן בתוך הארץ פנימה והן עם עמי האזור. נהפוך את הצוואה הרוחנית הזו שלו למגילת העצמאות של מרכז פרס לשלום ולחדשנות".

     

    אתה רואה עצמך כממשיך דרכו?

     

    "כשברל כצנלסון נפטר אמרו, מי יישב על הכיסא של ברל כצנלסון? אבל בסופו של דבר הבינו שכצנלסון היה הכיסא בעצמו. אי־אפשר לשבת עליו. אי־אפשר להיכנס לנעליים שלו. גם לגבי המשך דרכו של אבא הניסיון להיכנס לנעליו הוא לא נכון. אני יכול ללכת בדרך, אני יכול לקבל השראה. אבל אין לי שום יומרה להגיד שאני היורש שלו או ממשיך דרכו, או דומה לו. אני רואה את התפקיד שלי היום בשמירת המורשת שלו. אבא ציווה עלינו לא לעסוק בזיכרונות האתמול, אלא לדמיין את המחר. והאמת, אני אגיד לך, בינתיים קשה לי לדמיין את המחר בלעדיו". •

     

    amiralam@zahav.net.il

     

     


    פרסום ראשון: 09.11.16 , 12:12