בסוף הסרט "ההמתנה לחיים", שמתעד את הסיפור המופלא על איך קיבל את חייו בחזרה, אומר המוזיקאי והבמאי אמיר פרישר־גוטמן: "אני לא יודע כמה אנשים בעולם יכולים לומר שהבן זוג שלהם הציל אותם ממוות" ומוסיף: "אני יכול". ואמנם, כשפרישר־גוטמן אובחן כחולה סרטן, בן זוגו, המעצב ינאי פרישר־גוטמן, הפך אבן על אבן כדי לחפש לו מזור. הסרט (בבימויה של ציפי ביידר ובהפקת "גיא פינס תקשורת"), שיוקרן ביום חמישי הקרוב בערוץ 10 אחרי החדשות, נוצר על הדרך, ללא כוונה תחילה. "מי חשב על הפקה כשאמיר פירפר בין חיים למוות?" אומר פרישר־גוטמן. "לא העליתי בדעתי שיום יבוא, ואני, הביישן, אעמוד מול מצלמה ואספר איך תיפקדתי כרמטכ"ל במבצע להצלת חייו".
צפו בקטע מתוך הסרט התיעודי "ההמתנה לחיים" | באדיבות ערוץ 10
אם לא תיכננת לתעד את הסיפור, למה הקלטת את השיחות עם הרופאים?
"מהיום הראשון הייתי בטוח שזה לא סרטן. כשהרופאה באיכילוב אמרה, 'מדובר בלימפומה של תאי טי', זו לא הייתה רעידת אדמה, אלא פצצת אטום. אוטומטית הוצאתי את הסלולרי והתחלתי להקליט. הנחתי שהשיחה תכיל הרבה מידע שלא נצליח לעכל ולזכור — וצדקתי.
"בהקלטה שומעים את אמיר בוכה כשהרופאה אומרת לו בתשובה לשאלתו שיש לו רק 50-40 אחוז סיכוי להחלים. כשאדם שומע את המשפט 'חלית בסרטן', השמיים נופלים עליו, והוא לא שואל, 'אתם בטוחים?' ולא רץ לקבל חוות דעת שנייה. הוא תלוי ברופאים שמקבלים מעמד של אלוהים. אבל אני, אולי בגלל האופי הפדנטי־אובססיבי שלי, הרגשתי שאני חייב לשאול ולחקור. וגם ללחוץ שישלחו את הדגימות לבדיקה פתולוגית בארה"ב, ולשאול אם כבר הגיעה תשובה, ולנדנד ולהציק ואפילו להפוך שולחן – לא פיזית, בדרך שלי. לכן הסרט הזה כל כך חשוב. הוא מציף למודעות בעיה שלא מדברים עליה – האפשרות של טעות באבחנה. עכשיו, כשאני צופה בו, אני שואל, 'מי זה החוצפן שהעז לערער על האבחנה הרפואית?' ולא מאמין שזה אני".
ימי הדוגמנות
שלושה חודשים אחרי שנודע לבני הזוג שלא מדובר בסרטן, אלא בקיקוצ'י, מחלה דלקתית שלדבריהם כבר חלפה, קבוצת הווטסאפ הנושאת את השם "צבא האהובים של ינאי" עדיין פעילה. "הייתי עם אמיר בבית החולים מבוקר ועד ערב, והייתי חייב לחזור הביתה כי סיכמנו שאני אעשה מקלחת לרוי, הבן שלנו, ואשכיב אותו ואתן לו נשיקת לילה טוב", הוא מספר. "לא רציתי שאמיר יישאר לבד מפני שהוא סבל מכאבים נוראיים, אז פתחתי קבוצה של חברים טובים שיערכו משמרות. כיום הקבוצה מתפקדת כמו משפחה".
הערב יורד על שכונת רמת־פולג בנתניה, שבה הם מתגוררים. רוי בן השלוש וחצי מבקש חיבוק מ"אבא אמיר" ונשיקה מ"אבא ינאי". זהו בית הוריו של פרישר, השוהים רוב הזמן בחו"ל. השלושה עקרו לכאן לפני שנה וחצי, יחד עם הכלב גוצ'י שכבר הלך לעולמו, כשפונדקאית בנפאל נשאה ברחמה את התאומים שלהם. אחרי "נפילת התאומים", הם מתבדחים בעצב, הם נשארו בבית רחב הידיים. בשבוע שעבר קיבלו סוף־סוף את המפתח לדירת הגג שרכשו ב"שנים של סגפנות", כהגדרתם. לפני כחצי שנה, בדיוק בשבוע שבו היה עליהם לחתום על משכנתה, גוטמן אושפז. עכשיו הוא עדיין סובל מכאבים ברגליים, "תופעת לוואי של הכימו, אבל הבצקות האיומות כבר נעלמו", אך מפגין גזרה שרירית ושיער שופע, כמו פעם. לפני הכל.
שלושה חודשים אחרי הבשורה המשמחת, פרישר שומר על זהירות. "עדיין מוקדם להסיק מסקנות", הוא אומר, "אבל ברור שאף אחד מאיתנו לא נשאר מי שהיה. בארבעת החודשים של הסיוט הזה התבגרתי לא ב־40 שנה, אלא במאה. הפחד כבר לא מניע אותי, מפני שהסתכלתי לו בעיניים ונשמתי אותו וגברתי עליו".
בעבר, הפחד רדף אחריו. "גדלתי בקיבוץ ניר־יצחק וסבלתי מהלינה המשותפת", מספר פרישר, 35. "הייתי ילד שפחד מהחושך". כשהיה בן 16 החליטו הוריו, ילידי אורוגוואי, לעזוב את הקיבוץ עם שלושת ילדיהם. אמו אלסה, גיורת, מצאה עבודה כאחות מיילדת בבית החולים לניאדו, והמשפחה התמקמה בנתניה. שנה לאחר מכן אביו, עמנואל, עקר לפיליפינים. "הציעו לו הזדמנות עסקית, הקמת רשתות סלולריות, ואבא, הרפתקן בנשמה, נסע וחזר ארצה פעם בחצי שנה".
איך התמודדת עם הפרידה מהקיבוץ?
"פחדתי מהצל של עצמי. מגיל אפס התרגלתי לקבוצה מצומצמת של אנשים ופתאום נזרקתי לתיכון גדול בעיר גדולה, אבל הטלטלה הזו איפשרה לי לגלות את עצמי".
ואת הזהות המינית שלך?
"גם. תמיד ידעתי שאני שונה מאחרים. בקיבוץ דווקא היו לי חברות, התאהבתי בילדה הכי יפה, אבל בגיל ההתבגרות הבנתי שאני נמשך לגברים. לפני הצבא מצאתי עבודה כמוכר בזארה בקניון רמת־אביב, ושם הכרתי בחור שאיתו הייתי שלוש שנים. אני טיפוס מאוד זוגי".
איך ההורים קיבלו את זה?
"בצורה מדהימה. באחד מביקוריהם בארץ הם ראו שהבית מלא בנים, וזה נראה להם מוזר, מפני שעד אז הם ראו סביבי רק בנות. הם שאלו, 'יש משהו שאתה רוצה לספר לנו?' עוד לא הייתי מוכן נפשית ליציאה מהארון, אבל לא רציתי לשקר. הצבעתי על הבחור ואמרתי שהוא הבן זוג שלי. אני לא יכול לומר שזה שימח אותם, אבל מהר מאוד הם התעשתו ואמרו, 'חשוב לנו שתדע שאנחנו איתך, למרות שבחרת בחיים לא קלים'. כיום אף אחד לא מדבר על בחירה, ברור שזה משהו מולד".
הוא עקר עם בן זוגו למיאמי ("הייתי בטוח שאשאר שם") עד שקפץ ארצה לחתונת אחיו – ונשאר. "עבדתי בבר בהרצליה, הגיע לשם מישהו שעבד ב'יולי מודלס' ואמר, 'מחר אני לוקח אותך לסוכנות'. אותי? איך אני קשור לדוגמנות? הייתי חסר ביטחון ברמות קשות. אחרי חודש עשיתי קמפיין לבגדי ים, וחודש אחרי זה טסתי עם יעל בר זוהר לתאילנד, לצלם קטלוג של פוקס. עבדתי הרבה, הרווחתי טוב, ואני בטוח שאנשים מהצד ראו בי מצליחן, אבל לא הייתי מאושר. אני מאוד ביקורתי כלפי עצמי והיה לי קשה ששופטים אותי רק על סמך ההופעה החיצונית".
כאב לב אדיר
שנתיים הספיקו לו והוא פרש מהדוגמנות. במקביל נפרד מבן זוגו. בגיל 22 הכיר את אמיר פיי־גוטמן, שכבר היה מפורסם. "תמיד הסתכלתי עליו מרחוק כעל בחור מהמם ביופיו ולא העליתי בדעתי שנכיר", נזכר פרישר. "ערב אחד הוא נכנס לבר שבו עבדתי, אז מזגתי לו הרבה יותר ממה שמקובל. לפנות בוקר שאל אותי הדי־ג'יי, חבר של שנינו, אם הוא יכול לתת לאמיר את הטלפון שלי, ואחרי כמה ימים יצאנו לדייט. מבחינתי זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא היה אז סגור וחסום, מפני שמבחינה ציבורית הוא עוד היה בארון. באותה תקופה להיות מחוץ לארון היה מאוד לא מקובל, ורק בתעשייה ידעו שהוא גיי. הרגשתי שאני לא מצליח להגיע אליו, עד שעבר בכביש רכב של ערסים. הם קלטו אותנו במרפסת בבית הקפה וצעקו, 'אמיר ההומו!' באותו הרגע ראיתי בעיניים של אמיר לחלוחית ואמרתי, 'יש בו משהו'".
גוטמן, לדבריו, מספר סיפור אחר. "אמיר מספר שאחרי הדייט הראשון הוא בישר לכולם, 'הכרתי את בעלי לעתיד'. לי זה לקח יותר זמן. אחרי חודש נסעתי איתו להופעה של 'מרי לו' בחיפה, ושם נפל לי האסימון. הוא הציג אותי כבן זוגו, אבל ברגע שראיתי מצלמה ברחתי הצידה".
אחרי שנתיים של זוגיות צמודה, פרישר יזם פרידה. "נפרדתי מאמיר בכאב לב אדיר מפני שהבסיס שלנו לא היה שוויוני והרגשתי שאני חייב לעבור תהליך", הוא מסביר. "הוא כבר היה סגור על עצמו מבחינת הקריירה, ואילו אני, שצעיר ממנו רק בחמש שנים, אפילו לא ידעתי מה הכיוון שלי בחיים. הייתי חייב לקבל זעזוע כדי להבין לאן אני שואף. שקלתי ללמוד וטרינריה, אבל נדרש מעבר לאירופה. עבדתי עם יובל כספין כמלביש במחזות זמר, אבל הבנתי שאופנה זה לא התחום שלי. כששמתי לב שבכל פעם שאני נכנס לאיזשהו חלל אני מדמיין מה אפשר לעשות ממנו, בחרתי בעיצוב פנים. הגעתי למסקנה הזו אחרי שכל האוניברסיטאות סגרו את ההרשמה, חוץ מהמכללה למינהל בראשון־לציון. התקבלתי, עזבתי את תל־אביב, חזרתי לנתניה, ולמרות שהלימודים היו קשים, הרגשתי שאני פורח".
אבל רגשית הוא היה נבול. "כשנפרדנו, עשינו קאט מוחלט, חתכנו בבשר החי. במשך שמונה חודשים אפילו לא דיברנו, עד שנפגשנו במקרה. הלכתי למועדון גייז עם ידיד שרצה להכיר לי מישהו, ופתאום אמיר נכנס. הוא נראה יפה מתמיד מפני שהגיע מצילומי הקליפ של 'מרגיש', מהאלבום שכתב בתקופת הפרידה שלנו. קמתי, נתתי לו נשיקה על הלחי ושאלתי, 'מה שלומך?' אמיר ענה, 'הכל בסדר, אבל יש לי בעיה'. שאלתי מה הבעיה והוא השיב, 'אתה הבעיה שלי. אני מנסה לברוח ממך ולהחליף אותך ואתה תמיד בראש שלי'. ואז נפתחו שערי שמיים. התנשקנו. בשביל אמיר, נשיקה במועדון הייתה צעד חריג. בשנתיים שהיינו ביחד אפילו לא העזנו ללכת ברחוב יד ביד. מאותו הלילה לא נפרדנו. כשאמיר הוציא את האלבום 'דבש בכוורות', הוא יצא מהארון בראיון ל'ידיעות אחרונות' והשתחרר מכל המחסומים. וזהו, אנחנו ביחד כבר 13 שנה. לפעמים זה מרגיש לי כאילו הכרנו רק אתמול, ולפעמים אני מרגיש שכל החיים שלי איתו".
מה המתכון לזוגיות ארוכה?
"עבודה. המון עבודה. שנינו שוורים, אז אין אצלנו הרבה ויתורים. אמיר נכנס לבית כמו סופת טורנדו ומשאיר אחריו עקבות. אני שונא לקום לבית מבולגן. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד אני משתדל פחות להתעצבן, והוא למד קצת לסדר".
הם התחתנו לפני שבע שנים, שנה אחרי שמיסדו בחוזה את הקשר כידועים בציבור. "אמיר חיכה עד שהרגשתי בשל", הוא מגלה. "היינו הסלבס הגייז הראשונים שהתחתנו בישראל, וזה היה וואו. גילה אלמגור קידשה אותנו וציפי לבני נאמה. מיכל אמדורסקי ודנה אינטרנשיונל הופיעו. במהלך הלימודים עיצבתי אולמות לאירועים של העשירון העליון, השקעתי את הנשמה ואכלתי את הלב כשבבוקר שאחרי הכל פורק. לכן פרשתי מהתחום הזה, אבל לחתונה שלנו עיצבתי את האולם עם סחלבים ומזרקה. זה היה ערב בלתי נשכח".
השלב הבא היה הורות. "תורמת הביצית הוטסה מדרום־אפריקה למומבאי ואת מנות הזרע הקפוא שלחנו בדואר. כיוון שאף אחד מאיתנו לא הסכים לוותר על האבהות הביולוגית, עבדנו עם שתי פונדקאיות בתקווה שייוולדו לנו תאומים. כל אחת מהן עברה שלושה סיבובים של החזרת עוברים, השקענו בתהליך חצי מיליון שקל".
הם תיכננו לטוס למומבאי לקראת הניתוח הקיסרי, "אבל רוי הקדים אותנו. פגשנו אותו לראשונה בפגייה. באותה תקופה הודו עדיין אישרה פונדקאות לגייז, אבל הערימו עלינו קשיים כמו 'רק האבא הביולוגי רשאי להיכנס'. אנחנו יודעים מי האב הביולוגי, אי־אפשר לצאת מהודו בלי בדיקת דנ"א, אבל החלטנו לשמור את הפרט הזה לעצמנו מפני שהוא לא רלוונטי עבורנו. רוי הוא של שנינו".
כשמלאו לרוי שנתיים הם חזרו לתהליך הפונדקאות. "תורמת הביצית הודיעה לסוכנות הישראלית על פרישתה מעסקי התרומות. שלחנו לה מכתב שבו הודינו לה על רוי וסיפרנו לה שאנחנו רוצים להעניק לו אח ביולוגי, והיא נעתרה. שלחנו מהארץ זרע של זה מאיתנו שאינו האב הביולוגי של רוי, והיינו בעננים כשהתבשרנו על תאומים. בחודש השישי הפונדקאית נתקפה בצירים והתאומים נפלו. המזל הוא שלא הספקנו לבשר לרוי שהוא עומד להפוך לאח גדול. בעצם, היה עוד מזל. ביום שבו היינו אמורים לטוס לניתוח הקיסרי, התחוללה רעידת האדמה בנפאל".
היום שבו התפרקתי
כל המשברים האלה היו רק הפרומו לטלטלה שפקדה אותם בחודש מארס האחרון, כשגוטמן החל לסבול מכאבים. "שנינו השקענו הרבה כסף במופע האיחוד של היי פייב. אמיר יצא מהבית בשבע בבוקר וחזר בחצות, ובהתחלה גם אני חשבתי שהוא מרגיש רע מעומס העבודה", ינאי משחזר. "כשהוא צילצל וביקש שאעזור לו לצאת מהמכונית מול הבית, אמרתי לו, 'מאמי, מחר אתה הולך להיבדק'. בחודש הראשון לאשפוז הועלו המון השערות, וכשלקחו לו ביופסיה דרשתי שישלחו אותה גם לחו"ל".
מה גרם לך לחשוד שאולי לא מדובר בלימפומה?
"כל הרופאים שדיברו איתנו דירגו את הלימפומה בסוף סולם האפשרויות. כבר בשיחה הראשונה שהקלטתי שומעים אותי שואל את הרופאה, 'זה בטוח? לא צריך לבדוק שוב?'. הבנתי שמישהו חייב לאחוז בהגה, והבנתי שהמישהו הזה חייב להיות אני. הרגע הכי קשה, מבחינתי, היה להביא את הבשורה לאמא של אמיר, מפני שאם יש בעולם מישהו שאוהב אותו לפחות כמוני, זו היא. שנינו בכינו. אחר כך צילצלתי לאמא שלי, שהייתה עם רוי בבית.
"באותו היום התפרקתי. פתאום היכתה בי המחשבה שאמיר ואני כבר 13 שנים ביחד, אבל בעצם לא בילינו מספיק זמן ביחד, מפני שכל אחד היה עסוק בקריירה שלו, ושנינו היינו עסוקים ברוי. נשבעתי שכשאמיר ייצא מזה – לא דיברתי על 'אם' מפני שלא היה לי ספק שהוא ייצא מזה – אני אעשה הכל כדי שהחיים שלנו יהיו יותר מאוזנים. יותר בבית ופחות במרדף. כשניגבתי את הדמעות התחלתי לנהל את המערכה".
איך?
"אמרתי לעצמי שלא מזיז לי אם יחשבו שאני משוגע, זה אמיר שלי ואני נלחם על חייו. חיפשתי את האנשים הטובים ביותר שיכולים להעניק לו כמה דקות של הקלה: מטפלים הוליסטיים, דיקור, דמיון מודרך ותזונה. קראתי מחקרים, חיפשתי בתי חולים שמתמחים בלימפומה, ולא הפסקתי להציק לרופאים בשאלות".
עם זאת, הוא מודה, לא אחת חלפה בראשו המחשבה מה יקרה אם יתאלמן. "מדי ערב, כשהשכבתי את רוי ואמרתי לו, 'אבא אמיר חולה, אבא אמיר יבריא ויחזור אלינו', קיוויתי שאני לא משקר ושזה באמת יקרה. אבל מדי פעם התגנבו אליי מחשבות רעות של מה יקרה אם רוי ואני נישאר לבד. ניסיתי לסלק אותן מהר כדי לא להתמכר לשחור. רוי, המשפחה והחברים היו נקודות אור, הם נתנו לי את הכוח לא להישבר. וגם זה שמלמעלה".
והייתה עוד מישהי שחיזקה אותו, שירה צפריר־פוקס ז"ל, "בחורה יפהפייה, בת גילי, אם לשתי בנות. הכרנו אותה דרך אייל, אחיו של אמיר. היא הציעה לי לערוך שיפוץ קטן בבית הקפה שלה בגבעתיים, ואחר כך עיצבתי את הדירה שלה, של אמה ועוד מסעדה ומעדנייה שהיו בבעלותה. ידעתי ששירה חולה בסרטן השד, והענן הזה ריחף מעלינו בחמש השנים שעברנו ביחד, בין טיפולים להפוגה. הסרטן חזר אליה שלוש פעמים, אבל ראיתי בה סמל לחיים. התפעלתי מזה שהיא ממשיכה לתכנן וליצור, מנהלת את המחלה במקום שהמחלה תנהל אותה. שירה הייתה האורחת הראשונה שהגיעה לדבר עם אמיר אחרי בשורת הסרטן".
ההתעקשות של פרישר לקבל חוות דעת נוספת השפיעה גם עליה. "חודש אחרי שטסנו לניו־יורק היא טסה עם בעלה לבית חולים בטקסס. כשהתבשרנו שזה לא סרטן, צילצלתי ושאלתי אותה, 'את יושבת?' והיא צחקה, 'אני שוכבת'. היא שמחה כאילו בישרתי לה שהיא הבריאה. שבוע לאחר מכן היא נפטרה. הגוף שלה כבר לא עמד בטיפולים. אמא שלה ביקשה ממני לעצב את המצבה שלה. עיצבתי לה מצבה יפה עם גינה קטנה כדי שזה יהיה מקום אופטימי, שבנותיה לא יפחדו לבקר בו".
לפרישר משרד עיצוב פנים ואדריכלות בתל־אביב. "אני מעצב דירות, בתים, מסעדות, ואפילו עיצבתי בית כנסת בסין. במשך יותר מחצי שנה לא הכנסתי למשרד שום פרויקט חדש, כי לא ידעתי מה יהיה מחר. ברור שזה יצר לנו בור מבחינה כלכלית. זה, וההשקעה בהיי פייב והעלויות המטורפות שנלוות למחלה, מדיקור ועד פסיכולוגים. עכשיו אני מתחיל לשפץ את הדירה שלנו. הלוואי שנהיה בה בריאים ומאושרים".
ומה עם להרחיב את המשפחה?
"כשנחזור לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית, נחשוב על זה. עכשיו אנחנו עדיין בשלב של ללקק את הפצעים". •
