לצידו
ינאי פרישר־גוטמן, בן זוגו של של אמיר פרישר־גוטמן, מדבר על הטלטלה שעברו בחודשים האחרונים
אם לא תיכננת לתעד את הסיפור, למה הקלטת את השיחות עם הרופאים?
"מהיום הראשון הייתי בטוח שזה לא סרטן. כשהרופאה באיכילוב אמרה, 'מדובר בלימפומה של תאי טי', זו לא הייתה רעידת אדמה, אלא פצצת אטום. אוטומטית הוצאתי את הסלולרי והתחלתי להקליט. הנחתי שהשיחה תכיל הרבה מידע שלא נצליח לעכל ולזכור — וצדקתי.
"בהקלטה שומעים את אמיר בוכה כשהרופאה אומרת לו בתשובה לשאלתו שיש לו רק 50-40 אחוז סיכוי להחלים. כשאדם שומע את המשפט 'חלית בסרטן', השמיים נופלים עליו, והוא לא שואל, 'אתם בטוחים?' ולא רץ לקבל חוות דעת שנייה. הוא תלוי ברופאים שמקבלים מעמד של אלוהים. אבל אני, אולי בגלל האופי הפדנטי־אובססיבי שלי, הרגשתי שאני חייב לשאול ולחקור. וגם ללחוץ שישלחו את הדגימות לבדיקה פתולוגית בארה"ב, ולשאול אם כבר הגיעה תשובה, ולנדנד ולהציק ואפילו להפוך שולחן – לא פיזית, בדרך שלי. לכן הסרט הזה כל כך חשוב. הוא מציף למודעות בעיה שלא מדברים עליה – האפשרות של טעות באבחנה. עכשיו, כשאני צופה בו, אני שואל, 'מי זה החוצפן שהעז לערער על האבחנה הרפואית?' ולא מאמין שזה אני".
שלושה חודשים אחרי הבשורה המשמחת, פרישר שומר על זהירות. "עדיין מוקדם להסיק מסקנות", הוא אומר, "אבל ברור שאף אחד מאיתנו לא נשאר מי שהיה. בארבעת החודשים של הסיוט הזה התבגרתי לא ב־40 שנה, אלא במאה. הפחד כבר לא מניע אותי, מפני שהסתכלתי לו בעיניים ונשמתי אותו וגברתי עליו".
לפנייה לכתב/ת 
