שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ש
    חדשות • 10.11.2016
    מהפכת נובמבר
    נחום ברנע

    ניו־יורק. "יקרה מה שיקרה, השמש תזרח מחר", הבטיח ברק אובמה לאמריקאים בנאום שנשא ביום הבחירות. ביום רביעי זרחה השמש מבעד לעננים, אבל האמריקאים התעוררו לאמריקה אחרת. זה לא היה רק מהפך פוליטי זאת הייתה מהפכה.

     

     

    מהפכות ניכרות במסך האבק הגדול שהן יוצרות סביבן. כולם יודעים לפרש רטרואקטיבית מה ואיך קרה; איש אינו יודע מה יקרה. הסיפור של טראמפ חריג, משום שאפילו הוא, דונלד ג'ון טראמפ, מחולל המהפכה ומנהיגה, לא יודע מה יעשה כאשר ייכנס לבית הלבן ב־20 בינואר. "לא היה לי זמן לחשוב על זה", אמר באחד הראיונות הרבים שהעניק. "כשאני מתמודד אני משקיע הכל בהתמודדות. השאר יכול לחכות".

     

    טראמפ הוא אופורטוניסט גמור. הוא לא מביא איתו לתפקיד השקפת עולם מסודרת או רקורד ציבורי. כמו שחזרנו ושמענו כאן במהלך ליל הבחירות, הוא הנשיא הראשון שלא שירת את ארצו בדרך כלשהי — לא בצבא, לא במנהל הציבורי, לא בפוליטיקה. הדף חלק. זה יכול להיות מסוכן מאוד, משום שאופורטוניסטים לא יודעים גבולות; זה יכול להצליח, משום שאופורטוניסטים נהנים ממרחב תמרון גדול יותר: הם בלתי צפויים. אופורטוניסטים הם האנשים שמנצחים בתוכניות ריאליטי.

     

    האם ב־20 בינואר 2017 ארה"ב תתחיל לבנות חומה על גבולה עם מקסיקו? האם באותו יום יגורשו ממנה מיליוני מהגרים בלתי חוקיים? האם שערי אמריקה יינעלו בפני הבאים ממדינות מוסלמיות? האם יוגשו תביעות משפטיות נגד הנשים שהתלוננו שטראמפ הטריד אותן מינית? האם הילארי קלינטון תיעצר ותישלח לכלא? האם שגרירות ארה"ב תעבור מתל־אביב לירושלים? האם המיסים יקוצצו? האם ביטוח הבריאות יבוטל? האם יבוטלו הסכמי הסחר בין ארה"ב לשאר מדינות העולם?

     

    הניחוש הפרוע שלי הוא שכל איומי הבחירות האלה לא יתממשו. עם זאת, טראמפ ירגיש צורך להוכיח לאלה שהצביעו עבורו שהוא קשוב לזעקתם. הם הצביעו בעדו משום שהם מייחלים לשינוי. גם רוב אלה שלא הצביעו בעדו מייחלים לשינוי — זה המסר המרכזי שהוליד קמפיין הבחירות הזה. הוא חייב לספק להם שינוי או, לפחות, מראית עין של שינוי.

     

    גל החרטה, חיפוש האשמים, ההלקאה העצמית תוקף עכשיו את התקשורת כאן. החרטה כפולה: איך נכנענו לצו הרייטינג ובנינו משום דבר את האיש הזה; ואיך לא ראינו מה קורה באמת בנפשם של האמריקאים, כמה כעס נצבר בהם כתוצאה מהשינויים שכפתה עליהם הגלובליזציה ומהשיתוק ומהריקבון בוושינגטון הבירה. איך לא הבנו כמה קל להפוך את הכעס שלהם למנוף פוליטי רב עוצמה, שממוקד במועמדת היריבה, בתקשורת ובאליטה.

     

    "וושינגטון", אמר פעם הסנאטור גארי הארט, "היא האחרונה לשמוע את החדשות". האמירה הזאת התממשה בבחירות באופן הבוטה ביותר. פוליטיקאים, פקידי ממשל ועיתונאים, כל המי ומי בסולם הכוח בוושינגטון, לא האמינו שטראמפ יתמיד במועמדות שלו, לא האמינו שיכבוש את המפלגה הרפובליקנית, לא האמינו שיביס את קלינטון. גם הרפובליקנים בממסד הוושינגטוני לא האמינו בסיכוייו. הם בזו להתנהגות הגסה שלו, לעלבונות שהטיח ביריביו, לחוסר היכולת שלו למשמע את עצמו. הם עירבבו משאלות לב בראיית המציאות. פגשתי בשבוע שעבר בוושינגטון את אחד מאנשי הבית הלבן. בסוף הפגישה הוא הציע להשלים אותה בפגישה בדצמבר. "אם לא תהיה עסוק באריזת החפצים שלך", הערתי. התגובה הייתה צחוק גדול.

     

    לאחר שנודעו התוצאות התחלף הצחוק בהלם.

     

    הטור המלא — מחר במוסף לשבת

     


    פרסום ראשון: 10.11.16 , 01:15