זו לא עוד טעות. זו כבר סדרת טעויות. זו מגמה. משהו קורה במדינות העולם החופשי. אצלנו זה קרה בבחירות 2015. אחר כך זה קרה בבריטניה, במשאל הברקזיט. והשבוע נשברו כל השיאים. טראמפ ציפצף על הפרשנים והסוקרים כל הדרך לקלפי. זה אולי שיגעון, אבל יש בו היגיון.
אפשר לדבר על ניהול קמפיינים, סיסמאות וספינים. אלא שיש הסבר נוסף לשינויים הללו. העולם החופשי משתנה לנו מול העיניים. הוא מרגיש מאוים. הוא הולך ונחלש. לאחר פריחת העידן הקוסמופוליטי, שבא לידי ביטוי בפתיחת שערים, בשקיעת הרעיון הלאומי, בהתחזקות האיחוד האירופי, שהוא על־מדינתי, הגיעו גם פגעי העידן הזה. הגלובליזציה גרמה לאיבוד זהות. גלי הגירה אדירים העמיקו את התסכול.
בצרפת, כבר לפני שנים, ביקש הנשיא דאז ניקולא סרקוזי לקיים דיון בשאלת הזהות הלאומית. האינטלקטואלים החרימו את הדיון. הם ראו בו ביטוי לשוביניזם לאומני. באנגליה החל דיון דומה. ושוב אלה היו האליטות האינטלקטואליות שהטיפו ל"חברה פתוחה". זה גם שמה של הקרן שהקים המיליארדר ג'ורג' סורוס, אחד התורמים הבולטים להילארי קלינטון, וגם לעשרות עמותות, באירופה ובישראל, שמזוהות, כמובן, עם השמאל הרדיקלי.
כבר בינואר, עם הניצחונות הראשונים של טראמפ, במסגרת הפריימריז, סיפרו שני פרשנים פוליטיים מ"וושינגטון פוסט", שבקולג' הליברלי של אוהיו אסור להגיד "מרי כריסמס", וגם לא "הוא" או "היא". משום שמישהו, אולי טרנסג'נדר, או לא־נוצרי, עלול להיפגע. זה היה טירוף שקומם עליו אמריקאים רבים. ואם נדייק, המשך של ההתקוממות, אחרי ש־68% מאזרחי ארה"ב הביעו שלושה חודשים לפני כן עמדה שלפיה "התקינות הפוליטית היא בעיה גדולה".
שם, במקום ההוא, נכתב עוד ציון דרך בניצחון של טראמפ. רוב הפרשנים המשיכו לחיות בהכחשה. המועמד הרפובליקני אמר לאמריקאים את מה שמשטרת המחשבות אסרה לומר, והוא גם גלש לגזענות. וסלחו לו. גם 62% מתומכי המפלגה הדמוקרטית, כך קובע הסקר מאוקטובר 2015, מאסו בתקינות הפוליטית.
התקינות הזו לא נותרה בשוליים. היא עלתה למעלה. ב־2009 זה היה נידאל מאליק חסן, קב"ן בבסיס פורט הוד בטקסס, שרצח 13 מחבריו בהתקפת ירי. זה היה ברור שחסן הוא "חוזר בתשובה" שהתחבר לג'יהאד. אבל ברק אובמה, שזנח מהר מאוד את תפקידו כשוטר העולם, הפך מהר מאוד לשוטר המוביל של משטרת המחשבות. הוא אסר על השימוש בצמד המילים "טרור מוסלמי". הוא המשיך במדיניות התמוהה הזו לאורך כל שנות כהונתו. גם את דאעש הוא שיחרר מכל קשר לאיסלאם. הרבה מאוד מוסלמים הגונים התקשו להבין את הנשיא האמריקאי. הרי עיוורון לא יסייע למאבק בטרור. אבל אובמה התעקש. זה לא מה שגרם לתבוסה של קלינטון. זה היה רק עוד ציון דרך.
כאשר נשיא המעצמה הגדולה בעולם מסמן את הדרך, אין להתפלא על כך שבשנים האחרונות פשטו בקמפוסים מחאות נגד מכירת אוכל יפני, משום שמדובר ב"ניכוס תרבותי", וסטודנטים שחורים הקימו "מרחבים בטוחים", כביכול כדי להגן על עצמם, אבל למעשה החזירו את ארה"ב לעידן ההפרדה הגזעית. הכל בשם התקינות.
זה לא נשאר בתחום הקוריוזים. בשם אותה תקינות, גוברת בקמפוסים התמיכה בתנועות איסלאמיסטיות שמתחזות ל"מתקדמות", ומרצים בכירים הפכו לסניגורים של ה־BDS ושל שקרים ללא הפסקה נגד ישראל. וכך, סטודנטיות פמיניסטיות הביעו תמיכה בחמאס, למרות שחמאס היה משליך אותן מקומה גבוהה. לרוב האמריקאים נמאס מהפגיעה בשכל הישר. וטראמפ היה שם כדי לקטוף אחוזים בודדים מהמיאוס הזה. זה הספיק לו.
שלושה ימים לפני הבחירות הניף מישהו שלט תמיכה בטראמפ דווקא בעצרת שבה נאם אובמה לטובת קלינטון. הקהל, כצפוי, צעק "בּוּ". אובמה מיהר להסות את הקהל כדי לדבר על חשיבות חופש הביטוי. עד כאן הכל צפוי. מה שמעניין הוא, שטראמפ ניצל את התקרית כדי לכסח את אובמה. ומה שמעניין יותר הוא שהתיאור העובדתי של הנשיא לעתיד בנוגע למה שקרה שם, רגע אחרי רגע, היה הפוך לחלוטין ממה שקרה באמת.
טראמפ ידע שהוא מציג מסכת של שקרים. הרי הכל מוקלט ומצולם. זה לא הטריד אותו. משום שהטרגדיה הגדולה היא שהשיח הציבורי נכנס לעידן הפוסט־עובדתי. אמנם טראמפ איננו נציג הפוסט־מודרניזם. וזו בכלל האקדמיה שנכנסה ביודעין לעידן הזה בתירוץ של "חופש הביטוי האקדמי", אבל השיח הציבורי, שמקורו בנאורים ולא בחשוכים, סלל את הדרך לטראמפ. השקר הפך לנורמה. פרופסורים באוניברסיטאות יוקרתיות משקרים ללא הפסקה. תל־אביב, כתב אחד מהם, היא העיר היחידה במערב שאין בה מוסלמים. מפלגת העבודה ובנימין נתניהו, כתב אחד אחר, תומכים בטרנספר. והרשימה ארוכה. הם משקרים והם יודעים שהם משקרים. התקינות הפוליטית לא מאפשרת להעיר להם. הם גם יעלו בדרגה. לא למרות השקר. בזכות השקר. טראמפ צעד באותו מסלול. שיקר וניצח.
ישראל בתמונה. גם אצלנו עולה ופורחת אותה הונאה עצמית. השבוע זה היה עמוס עוז שנשא נאום תמיכה נלהב ב"שוברים שתיקה". הנימוק המרכזי היה שפעילי הארגון "מעניקים גאווה לכל ישראלי". לטענת עוז, הם מבהירים שישראל היא מדינה חופשית. זה מה שתקין פוליטית לומר. זה מה שעוז אומר.
העובדות קצת שונות. אבנר גבריהו, מבכירי הארגון, הופיע באו"ם ויצר את הרושם שחיילי צה"ל הם בוזזים ושודדים. הוא שיקר. יהודה שאול, ממייסדי הארגון, העיד בפני זרים על הרעלת בארות בכפר פלסטיני שלם. הוא שיקר. הוא העניק השראה לעלילה של אבו־מאזן מעל במת האו"ם. ולאחר שנציגי הארגון היו באירלנד, אמר חבר הפרלמנט ריצ'רד בויד בארט: "הם סיפרו לנו על כך שכל מה שישראל עושה הוא רצח בזדון". עוז, אוי לבושה, חושב שכך מספקים גאווה.
אצל אובמה אין טרור איסלאמי. אצל עוז אין דמוניזציה. עיניים להם ולא יראו. עוז אומר הרבה דברי טעם. הוא מזהיר את ישראל, ובצדק, מצעידה לאסון של מדינה שלא תהיה דו־לאומית אלא ערבית. אבל הוא מצליח לנפץ הכל בכל כאשר הוא תומך בפעילי תעשיית הדמוניזציה. זה לא רק עוז. אלה חלקים הולכים וגדלים בשמאל הישראלי, גם הציוני. ואחר כך הם מתפלאים שנתניהו או טראמפ מנצחים. זה גם בגללכם, עמוס עוזים. ועד שלא תבינו את זה, הם ימשיכו לנצח.
ועוד משהו: כדי לנצח בבחירות או במשאל עם אין צורך לשכנע עשרות אחוזים. יש צורך במעבר של אחוזים בודדים, לא יותר, מצד לצד. אלה לא הנבערים שמהססים. אלה דווקא החושבים. הם לא מעריצים נלהבים של נתניהו או טראמפ. אבל האלטרנטיבה משמאל, פשוט, נראית הרבה יותר גרועה. ¿
