מצא ימין את מינו
טראמפ הוכיח שאין היום מקום למועמדים אפורים: ככל שאתה יותר בוטה, יותר גס רוח, מזנקים סיכוייך להגיע לפסגה. נתניהו, המודל המקומי של הז'אנר, משתוקק לרומן עם הג'ינג'י מהבית הלבן, אבל יודע שלמרות צהלות הסמוטריצ'ים הוא עוד עלול להזיק לישראל. ועד שזה יתבהר, ראש הממשלה מחדד את קווי הדמיון אל הנשיא הנבחר באמצעות השתלחות בקורבן התורן, אילנה דיין
כוכב יהיר
מתי זה קרה, שהעולם כל כך השתנה. איפה היינו כשארצות־הברית של אמריקה הפכה למדינה הזאת, שבה הנשיא שלה הוא בריון גס רוח, מטריד מינית, שהונה את שלטונות המס.
אפשר לפטור את הבחירות האלה באמירה הפשטנית שלעם האמריקאי לא הייתה אלטרנטיבה. שמזכירת המדינה לשעבר הייתה מועמדת חלשה, שנואה, שייצגה את הביורוקרטיה ואת הממסד העבש ושלא היה לה באמת מה להציע. אבל כל זה לא מספיק. כדי לשלשל פתק למועמד כמו טראמפ צריך לעצום עיניים ולהתעלם כליל מדברים שהדעת לא נותנת להתעלם מהם. אי־אפשר להיות אישה, אמא, אדם שחור, היספאני, מוסלמי או סתם אדם ישר — ולהצביע טראמפ. ככה לפחות זה נראה עד אמש.
אבל הנה, מתברר שאפשר. או כמו שאמרה בעילגות אחת מנשות הקמפיין שלו: טראמפ הוא בקבוק "מזלטוב" (אולי מולוטוב?) המושלך ללב הממסד.
נשים, שחורים, היספאנים ומוסלמים הצביעו טראמפ. הגזענות, השוביניזם, העדויות על הטרדות מיניות מפי הקורבנות ומההקלטות הבוטות שלו עצמו, ההתרברבות על האופן שבו עשה את הונו — כל זה לא הספיק לבוחרים כדי להתנער מהמועמד הכי שנוי במחלוקת בהיסטוריה של אמריקה. צעד אחרי צעד, שלב אחרי שלב, עלה טראמפ במדרגות הכי גבוהות שאפשר, עד שהגיע לפסגת החלום האמריקאי, לתפקיד הכי חשוב בעולם.
אם הייתי יכולה, הייתי שואלת את האזרח האמריקאי לא מי הוא היה רוצה שיענה על הטלפון האדום בשלוש בלילה. הייתי שואלת אותו שאלה אחרת: האם היית משאיר את בתך בת ה־13 לבד בחדר עם הנשיא החדש?
מתי זה קרה, שהעולם כל כך השתנה? ואיך זה קרה שהאיש הוולגרי, המוחצן, כוכב הריאליטי הבוטה, שמתפאר בבתיו המצופים בזהב, הוא האיש שיקבל את מפתחות הבית הלבן מידיו של האיש הכי אלגנטי, קול ותרבותי, שהגדיר לנו מחדש את דמות הנשיא האמריקאי? אסכולת ברלסקוני השתלטה על וושינגטון.
נדמה שדווקא אנחנו, הישראלים, לא צריכים להיות מופתעים. גם אנחנו הלכנו לפני שנה וחצי לקלפיות, והעדפנו לבחור בפעם הרביעית באדם שבאותו יום ממש התבטא בגזענות כלפי אזרחי ישראל הערבים. אדם שאנחנו מכירים היטב את עמדותיו כלפי התקשורת, כלפי המיעוט הערבי, ושהמוטו של שלטונו הוא הפרד ומשול. לסכסך בין שריו, בין חברי מפלגתו ובין חלקי הציבור. גם כאן היד של הציבור הישראלי לא רעדה כשהוא העדיף את נתניהו על פניו של הרצוג, שנתפס כחלש, מתון, שמרן ולא מלהיב.
הבחירות באמריקה רק מוכיחות לנו את מה שהיינו צריכים כבר לדעת, וזה שאין היום בעולם מקום למועמדים אפורים. ככל שאתה יותר בוטה, גס רוח, יהיר, נוטה להגזמות ונטול כל עכבות של תקינות פוליטית — כך גדלים הסיכויים שלך להגיע להנהגה. אנשים כמו הרצוג, לבני, פרץ ויחימוביץ', שמתיימרים להתמודד על ההנהגה בפעם הבאה, הם אאוט. אין היום מקום לאנשים עם תקינות פוליטית. אין היום מקום לאלגנטיות. שקרים, עלבונות, תחמנות, גזענות, הם כבר מזמן לא מילים גסות. כשאתה בא אל העם, תיקח איתך את השוט — זו המסקנה מתוצאות הבחירות באמריקה. התמודדות ישרה, הוגנת, זה העולם הישן. ככל שהשליטה של המועמד על סדר היום התקשורתי גדולה יותר, ככה ניצחונו יותר בטוח. וכל דרך להגיע לזה היא לגיטימית.
כדאי שנכין את עצמנו כבר עכשיו לבחירות הבאות. הן לא ייראו יותר טוב מהבחירות באמריקה. לא רק נתניהו יודע מה העם רוצה. גם מתמודדים אחרים לומדים את הנוסחה. בבחירות הבאות בנט כבר לא ייתן לראש הממשלה לכייס אותו ממצביעים. הוא ייתן פייט אכזרי לנתניהו. בבחירות הבאות גם לפיד וכחלון יפנימו את הלקחים.
אהוד ברק כבר עושה את זה, בטוויטר או בגיחותיו לתקשורת הישראלית. בוטה, ישיר, מעליב את מראייניו כמו שהציבור אוהב, ויורה חיצים מושחזים בראש הממשלה — זהו הפרופיל של האלטרנטיבה הבאה לנתניהו.
ומי שלא מסוגל לזה, כדאי שייצא מהג'ונגל כבר עכשיו.
רכבות דוהרות
בשביל ישראל אמריקה הפכה בן לילה לעולם אחר לגמרי. כל מנגנוני ההשפעה שטיפחה אצל ארה"ב, נעלמו כבאבחת חרב. בעוד שהילארי קלינטון צייתה לפוליטיקה שאנחנו מכירים את כלליה ויודעים לשחק איתה — את טראמפ שום דבר לא יעצור.
אם מתייחסים כאן ברצינות לסיסמאות הבחירות שהנשיא הנבחר צעק מעל במת הקמפיין בנוגע לישראל — הרי שזאת בדיחה. אף אחד לא יודע מהן עמדותיו האמיתיות, אף אחד לא יודע אם יש לו בכלל כאלה. מה שכן אפשר לדעת, זה שאם הוא יחליט לנקוט עמדה, שום דבר לא יעצור אותו. לא נאומים בקונגרס, לא ראיונות והופעות בתקשורת, לא איפא"ק, לא הלובי היהודי. כל זה לא יהיה קיים. טראמפ לא מחויב בשום צורה לכללים שאותם הכרנו.
הנשיא החדש הוא במידה רבה החוצן הראשון. עם הופעתו בשמי הפוליטיקה האמריקאית כל הרפואה הקונבנציונלית צריכה להתחיל מחדש. אם מישהו יסביר לו, למשל, שהתמיכה הבלתי מסויגת של ארה"ב בישראל גרמה לקרע בין אמריקה לעולם הערבי והמוסלמי — ושהגיע הזמן לנהוג ביותר קשיחות מולה ובוודאי שלא לתת לה את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר המוענק למדינה זרה — ישראל עלולה לגלות שאין לה שום תנגודת להחלטות של טראמפ, כי הוא מצפצף על הכל. מה שבטוח, וזה כבר הוכח במהלך הבחירות, הוא שהדרך הטובה ביותר להוציא אותו מהכלים זה בהתחכמויות, מהסוג שישראל הרבתה להשתמש בהן בעבר. אם ישראל תתחכם ותנצל את זמן הביניים הזה כדי ליצור עובדות בשטח, הג'ינג'י מהבית הלבן יוריד לנו את הראש. אצלו זה לא יהיה המשחק המנומס של ממשל אובמה.
היום ארה"ב עומדת מאחורי הכל. בכל מקום שיוזמה בינלאומית היא לא לטעמה של ישראל — אמריקה נמצאת שם כדי לדכא אותה. אבל אם הנשיא החדש יחשוב שהתמיכה הלוהטת לא סבירה ולא תמיד נכונה, יכול להיות פה שינוי דרמטי.
בניגוד למה שחושבים סמוטריץ' וחוטובלי, טראמפ לא הולך להיות ידיד ההתנחלויות. ספק אם עד הבחירות ידע איפה נמצאת ישראל. בניגוד לקלינטון, הוא יתקשה למקם את עפרה ובית־אל במרחב. אם בדיון פנימי יסבירו לו למה ההתנחלויות הן מכשול לשלום וכיצד הפך הסכסוך הישראלי־פלסטיני לגורם הראשון במעלה לזעזועים, עמדתו עשויה להיות שונה מאוד מכפי שמצפים לה בימין.
נתניהו יודע את זה. הוא יודע שהוא לא יודע: הוא לא יודע כלום על עמדותיו של הנשיא החדש כלפי ישראל. אם עמדותיו של טראמפ יתגלו כתואמות לאלה של הממשלה, כלומר לא לעשות כלום, להמשיך את מה שהיה — זה יהיה מצוין עבור נתניהו. אבל אם יתגלה שהנשיא חושב אחרת — ישראל צפויה לימים קשים.
בניגוד לחששות, בזמן הקצר שנשאר לאובמה בבית הלבן לא יקרה שום דבר משמעותי. יכולים להיות צעדים הצהרתיים, כמו חזון שתי המדינות, אבל הנשיא היוצא לא ינקוט שום מהלך משמעותי. קודם כל, כי זה לא מנומס ואובמה הוא איש תרבותי. הוא לא יכפה על מחליפו שום מהלכים. אבל יכול להיות שאם יוזמה צרפתית תובא לאו"ם, הנשיא היוצא לא ימנע אותה. החשש בישראל צריך להיות עכשיו מיוזמה אירופית ולא מאמריקאית.
לכן שמחת הימין מבחירתו של טראמפ מוקדמת מעט. ותגובתו של יו"ר הבית היהודי נלהבת מדי. יש פה הזדמנות היסטורית, אמר לי בנט שלשום, יום אחרי ניצחונו של טראמפ. גורל יהודה ושומרון זה 50 שנה, הסביר, נמצא תחת פרדיגמה של המדינה הפלסטינית וביתר שאת מאז אוסלו. יש עכשיו כמעט חצי מיליון יהודים ביהודה ושומרון. נולד שם כבר דור שלישי. עד היום הם היו אזרחים סוג ב'. כן, כן, אזרחים סוג ב' לעומתי ולעומתך. ניסינו 23 שנים את דרך אוסלו. זה לא מצליח. אלא שהעולם לוחץ עלינו. יש עכשיו הזדמנות של נשיא אמריקאי חדש, שבמצע ובנאומים שלו אין שום תמיכה במדינה פלסטינית.
ויש עוד כלל, אומר בנט, לעולם נשיא אמריקאי לא יהיה יותר ניצי מאיתנו. לכן, בחלון הזמן שנוצר עד שמדיניות הממשל תתחדש בצורה חדה, אנחנו צריכים לבוא ולהגיד מה עמדתנו ולא להמשיך את הקו של נאום בר־אילן, של אין בנייה בירושלים ושל הקפאה ביהודה ושומרון. זו ההזדמנות למשוך את הנשיא הנבחר כמה שיותר לכיווננו.
בנט לא שוקט על שמריו. ביום ראשון הוא יניח בוועדת השרים לחקיקה את חוק ההסדרה — "חוק הנורמליזציה" בשפתו. הרבה שרים יתמכו, הוא אומר, ואני מצפה שזה יעבור בקריאה שנייה ושלישית. חוק הנורמליזציה אמור, לדעת יו"ר הבית היהודי, להסיר את העננה שמרחפת עד היום מעל מעמדם של תושבים שיושבים על אדמות לא מוסדרות. עד עכשיו הם לא היו יכולים לפתוח מרפסת, לקבל משכנתה. החוק ידאג שמערכת החוקים שחלים בחוקי המקרקעין בישראל, יהיו תקפים גם שם. מה שעומד מאחורי החוק הזה הוא שאם המדינה עודדה הקמת יישוב ויתברר שמדובר באדמות פרטיות לא מוסדרות — התושבים יוכלו להמשיך לחיות שם עם כל הזכויות, והבעלים של הקרקע יקבל פיצוי בקרקע חלופית או בכסף.
אל חוק זה מצורף גם סעיף עמונה, כך שלמרות שיש פסק דין חלוט של בג"ץ הקובע שיש לפנותה, חוק ההסדרה יחול גם עליה. צריך לומר שבמקור חוק ההסדרה נולד כמנוף להסדרת עמונה. בנט רצה להמריץ את המערכת, ולכן קידם חוק שראש הממשלה לא אוהב כדי שנתניהו ימצא דרכים אחרות עבור ההתנחלות שחלקים ממנה נבנו על אדמות פלסטיניות פרטיות. אבל הייתה גרירת רגליים, והחוק — שהיה רק מנוף — הפך מבחינת בנט ליעד.
שר החינוך מאמין שהוא יעבור. כמעט כל שרי הליכוד והבית היהודי תומכים בו. יש פה שינוי תפיסתי עמוק, אומר בנט. מעבר מפרדיגמת אוסלו לפרדיגמה של אוטונומיה לפלסטינים והחלת הריבונות. החוק מעביר חצי מיליון ישראלים ו־70 אלף פלסטינים לתוך מדינת ישראל. לוקחים מקום קונצנזואלי כמו מעלה־אדומים, עם עשרות אלפי מתיישבים, גוש־עציון, עפרה ואריאל — ומחילים עליהם את החוק.
הרי אם לא נעשה את זה, אומר בנט, זה לא יקרה. אנחנו נתקבע באותם נתיבים שבהם אנחנו מקובעים. זו הזדמנות לשינוי גדול. צריך להסדיר את ההתיישבות ביהודה ושומרון, לנרמל את זה.
אנחנו בחלון זמן של עיצוב מדיניות הממשל החדש, הוא אומר. אסור להיות פסיביים. צריך להגיד פעם אחת מה אנחנו רוצים. ויש לי חזון: אוטונומיה לפלסטינים בשטחים שלהם, שהם ינהלו את חייהם, וריבונות ישראלית בשטחי סי. את מה שבגין עשה ברמת הגולן ואשכול עשה בירושלים, אנחנו נעשה ביהודה ושומרון. הגיע הזמן להתקדם, לא להיות פסיביים ולא להמשיך על אותם פסי רכבת ישנים.
אז מה הפלא שנתניהו ביקש מבנט ומשקד לדחות את ההצבעה על חוק ההסדרה. יו"ר הבית היהודי שוכח רק דבר אחד: שעל אותם פסי רכבת ישנים דוהרת מולנו רכבת אחרת. זו של הפלסטינים, של המדינות הערביות, של איראן. לא בטוח שטראמפ ירצה להיות במסלול התנגשות איתה.
חומר נפש
תחקיר עובדה על הנעשה בלשכה הכי חשובה במדינה, ובעיקר התגובה של לשכת ראש הממשלה, שבה בחר נתניהו להכפיש את אילנה דיין במקום לענות לשאלות לגיטימיות שעלו בכתבה, האיר שוב את השאלה שבה מתעסקים בחודשים האחרונים פוליטיקאים ועיתונאים: האם מדובר פה באדם נכלולי, מתוחכם ומחושב, שלא בוחל בשום דרך כדי להשיג את מטרותיו — ובמקרה של דיין ניסה להסיט את תשומת הלב הציבורית מהתחקיר אל העיתונאית — או שאולי, כפי שנרמז בעבר בטור זה ובאחרים, זוהי בעיה נפשית. משהו ששייך יותר לתחום הפסיכיאטריה מאשר הפוליטיקה. שאולי זהו מצב נפשי שהיו לו רמזים לאורך השנים, הלך והחמיר מאז הבחירות, ועכשיו אנחנו עדים להחמרה נוספת.
מספיק להסתכל בטורי הפרשנות שנכתבו כאן בעת האחרונה, ולשמוע שרים בכירים ופוליטיקאים, שמשתמשים במילים כמו פרנויה, אמוק, טרלול וטירוף, כדי להבין שהתחום ההולך ומתחזק כאן כדי להתמודד עם מעשיו של ראש הממשלה, הוא תחום הנפש. מי שהציע השבוע לבחון את הדרמה שעוררה תגובתו של נתניהו לתחקיר עובדה כבעיה נפשית הוא אהוד ברק. לאחר שידור עובדה הוא צייץ את הדברים הבאים: "ירד מהפסים לגמרי. פסיכולוגים יאמרו: 'זה מתחיל באות פ'".
זהו. חד וחלק. לא נדרשו לו אפילו 140 התווים המותרים בטוויטר כדי לאבחן את מצבו הנפשי של ראש הממשלה. אם רוצים לשחק את המשחק של ברק ולפתור את חידת החמיצר שלו, הרי שיש כמה אפשרויות. למשל פרנואיד. או שמא הוא התכוון לפסיכופת.
לא לנו לקבוע לאיזו דיאגנוזה קלינית הגיע ד"ר ברק. אבל ניתן לנחש. אנשים המאובחנים כך הם מלאי כריזמה, דומיננטיות וקסם אישי שעוזרים להם להערים על הסביבה, כך שגם האנשים הקרובים אליהם לא יזהו מיד את הפוטנציאל ההרסני שלהם. אלה אנשים שמאמינים שהם חכמים וחזקים הרבה יותר מהסביבה שלהם, ובעיקר יותר ממה שהם באמת.
אלה אנשים שנוהגים להשתמש בשקרים כל הזמן, החל משקרים לבנים קטנים ועד לסיפורים מורכבים וחסרי אחיזה במציאות. נדמה לי שהתגובה של נתניהו לתחקיר עובדה ממלאת את התנאי הזה במלואו: מדובר במסמך בן שלושה עמודים, מלא בשקרים ובסילופים, ציטוטים שהוצאו מהקשרם והכפשות. זה מתחיל בקביעה שדיין היא "עיתונאית שמאלנית קיצונית", ממשיך בציטוטים חלקיים מראיונות שנתנה או עשתה, כשדבריה בכל המקרים מוצאים מהקשרם או מסולפים לחלוטין, ונגמר בקביעות שקריות של תוצאות התמודדויות משפטיות שהיו לה.
במהלך השנים היו לנו עשרות, אם לא מאות דוגמאות לשקרים, סילופים ועיוותים של נתניהו, החל משיחות עם מנהיגים ועד לשיחה עם אחרון הפעילים בליכוד. אבל מסמך התגובה לתחקיר עובדה צפוף ומרוכז ומלא בכל אותם דברים, כמו פרונקל שעומד להתפוצץ.
מה שניתן לומר בוודאות זה שתגובתו של נתניהו לתחקיר המקצועי של דיין רק מחזקת את החששות ההולכים וגוברים על המצב הנפשי שבו הוא שרוי, מה שיכול להסביר גם התפרצויות אחרות שלו בתקופה האחרונה.
בכיר לשעבר במודיעין אמר לי השבוע שחלק מהתסמינים הנפשיים של נתניהו כלולים בפרופיל שעשו האמריקאים עליו לקראת ביקורו של אובמה בארץ. בסי־איי־אי יש אגף שמתמחה בכתיבת דיוקנות פסיכולוגיים של מנהיגים, בין שהם ידידים ובין שאויבים, ולשם כך עושים שם שימוש בכל הכלים הרלוונטיים. לדברי אותו בכיר לשעבר, גם ההדלפות של גורם בממשל האמריקאי שכינה את נתניהו "צ'יקן שיט", דברים שאותם פירסם העיתונאי ג'פרי גולדברג במגזין "אטלנטיק" לפני שנתיים, מתייחסות לפרופיל של נתניהו שנעשה על ידי אותו אגף. אותו גורם בממשל הסביר את הכינוי "צ'יקן שיט", פחדן, כשאיפה פתולוגית של נתניהו לשימור הקריירה שלו.
עד עכשיו חיינו עם השקרים ועם המגלומניה, עם הפאניקה, עם ההגזמה באיום ולאחריהן ההפרזה בכוח האישי. אבל התכונה המטרידה ביותר שמגלה נתניהו היא ההתנהגות שלו במצבי משבר. אם יש משבר מדיני, פוליטי, אישי או תקשורתי, כפי שקרה השבוע, ראש הממשלה נכנס להגזמה בתיאורי האיום. רק לאחרונה למדנו מה חשב ביום הבחירות על "תוכנות־העל" שמפעילים האמריקאים כדי להדיח אותו מהשלטון. הוא כבר ראה את עצמו נזרק מהפוליטיקה, אולי בדרך לכלא, כמו אולמרט, כשהוא מאשים את כל העולם. כך היה מול איראן, כך בשריפה בכרמל, כך ביום הבחירות, כשהערבים נהרו בהמוניהם לקלפיות וכך בתגובה המוגזמת לתחקיר עובדה. את כל זה יודעים חברי קבינט, שרים ואנשי מערכת הביטחון. יודעים ושותקים.
דמות מאוד ותיקה במשרד ראש הממשלה, איש עתיר ניסיון שראה כבר הכל ויודע הכל, מכנה את מעון ראש הממשלה "בית משוגעים". קיימת אפשרות שביבי מסוכן למדינה, אמר השבוע בכיר המכיר אותו היטב. לכן, הסביר, נדרשת כאן חוות דעת עצמאית, מקצועית, נטולת אמוציות. זהו נושא ציבורי ממדרגה ראשונה, ואין כאן מקום לצנעת הפרט.
חג החנופה
מי שהתייצבה מיד לצידו של ראש הממשלה בתגובה לתחקיר של אילנה דיין, זו שרת התרבות מירי רגב. לטובת כל מי שלא חשופים לפייסבוק, אביא כאן את תגובתה בקיצורים הנדרשים: "בתחילת דבריי אני מבקשת לחזק את רעיית ראש הממשלה על פועלה האישי והציבורי למען החברה הישראלית, למרות מסע ההכפשות המכוער שהיא עוברת. במהלך השנים הכרתי את גברת נתניהו כאישה חכמה, רגישה, המסורה למשפחתה ולעבודתה כפסיכולוגית ילדים.
"טוב עשה ראש הממשלה שהגדיר אתמול מחדש את כללי המשחק. הרמת המסך וחשיפת הפנים האמיתיות של חלק מהתקשורת, חיונית לדמוקרטיה ולשיח הציבורי בישראל.
"לצערי, חלקים בתקשורת מונעים מחשבונות פוליטיים ואישיים, ורותמים את עבודתם העיתונאית לדבר אחד — הפלת שלטון הימין".
אני זוכרת היטב את רגב מימיה כדוברת צה"ל. היחס שלה אל העיתונאים דווקא היה אז שונה לגמרי. למעשה, היא אפילו חיזרה אחריהם במרץ, בדיוק באותה נמרצות שהיא משמיצה אותם עכשיו. אני זוכרת אותה בתקופה שדיבררה את ההתנתקות. סומק עלה אז בלחייה, כשהתרוצצה בין העיתונאים, מתדרכת אותם, מעודדת אותם לכתוב על האופן שבו צה"ל מפנה את התושבים מבתיהם. בנחישות וברגישות.
אחר כך הגיעה מלחמת לבנון השנייה. גם אז קשה היה להפריד בינה לבין התקשורת. למעשה, מסיבות העיתונאים היומיות שאירגנה אז לרמטכ"ל דני חלוץ, פעלו רק לרעתו. אבל אף אחד לא יכול היה לעצור את מירי שלנו. היא רדפה אחרי העיתונאים באותה חינניות שהיא רודפת עכשיו אחרי חברי מרכז.
מעניין, אבל שום דבר לא יכול היה להצביע על כך שהיא נושאת בקרבה מטען כל כך כבד כלפי העיתונות והעיתונאים. שהיא חושבת עליהם דברים כל כך קשים. בטח לא כלפי אילנה דיין, שבמהלך המלחמה היא הביאה לתוכניתה את חלוץ לראיון בלעדי, שבו אמר לדיין את המשפט שנחרת בזיכרון: "איי דונט קר, איי רילי דונט קר".
היה מביך לראות השבוע את התגובה המיידית של רגב לתגובה של נתניהו. את ההתייצבות המיידית, הבלתי מסויגת, מאחורי דברים כל כך בעייתיים של ראש הממשלה, דברים שאפילו בכירי הליכוד הסתייגו מהם. את החנופה לשרה נתניהו. את הצייתנות למסר שמגיע מהמשפחה: לא לשכוח להזכיר את עבודתה של נתניהו כפסיכולוגית ילדים.
הכל כל כך מבייש. כל כך עלוב. שרת תרבות שמתנדבת לצאת נגד התקשורת, להכפיש עיתונאית מקצועית ועניינית כמו דיין, לטעון שבתגובתו לדיין חשף נתניהו את פניה האמיתיות.
אין דרך אחרת להגיד את זה: מירי, איבדת את הבושה. ¿