עוד סידור אחד ודי

(יש דברים שצריכים זמן)

ליהיא לפידפורסם: 12.11.16 , 19:17

"מה קרה?" שאלה אותי חברה שהגיעה אליי למראה ארגז החול הקטנטן שבצבץ לו ליד המטבח.

כלום, אמרתי והמשכתי להדחיק. מחר יבואו לטפל בזה ולסגור את זה.

× × ×

הכול התחיל כשראיתי שלולית קטנה בפינה, בין המטבח לממ"ד. לקחתי סמרטוט וניגבתי. וזהו.

נכון שנראה שגם הקיר רטוב, אבל התעלמתי.

אחרי שלושה ימים שוב הייתה שם שלולית, הפעם טיפה יותר גדולה. ניגבתי ושמתי סמרטוט מעל לראות מה יקרה. ומיד — בהחלטה של רגע — שכנעתי את עצמי להדחיק את הממצאים.

לא אמרתי לאף אחד כלום, אבל האמת היא שידעתי שהנה זה מגיע.

הרגע הזה שאחריו הבית לא אותו דבר.

ביום שאחרי הסמרטוט היה ספוג במים והחל לשייט לו במרכז השלולית שהקיפה אותו. לא הייתה ברירה. התעלמות כבר לא הייתה אופציה, אז צלצלתי להזעיק עזרה.

היה הרבה רעש, ואז הוא בא לדבר איתי, האיש הנחמד. הוא היה מודאג והסביר לי שאולי הפיצוץ הוא בכלל מתחת לממ"ד.

חייכתי אליו בהבנה והשתתפות בצער.

הוא אמר לי, "גברת" (שזה אני כבר לא אוהבת), וניסה שאבין וארד לעומק הבעיה.

והתחלתי להפנים. אמנם לא פרצתי בבכי מר (כפי שרציתי), אך בתוכי התחוללה התמוטטות הרים, והלב שלי ירד הרבה מתחת לממ"ד והבנתי שאנחנו עכשיו מתחילים מסע.

× × ×

"מה עם הפיצוץ?" שאלה אותי החברה כמה ימים אחר כך, וכשאמרתי לה "אותו דבר" היא חשבה שאני סופית משוגעת. ואולי בצדק.

באמצע הבית שלי יש כרגע ארגז חול, אבל אני מתעלמת. ומדחיקה.

× × ×

פעם הייתי מבורדקת. זה נראה לי חינני, אבל יותר מדי פעמים פישלתי ואכזבתי, ולאט לאט התבגרתי והבנתי שאני לא יכולה יותר לאחר, להתבלבל ובעיקר לשכוח.

אז לימדתי את עצמי להיות מסודרת. וזה עבד.

הצעד הראשון היה להחליט לא לדחות דברים שאפשר לעשות מיד. גיליתי שכל דבר שאני דוחה הוא בעל פוטנציאל להישכח. וכששוכחים משהו הוא תמיד חוזר אלייך עצום וגדול בהרבה ממה שהוא היה במקור.

ולכן, כשצריך לשלוח סמס אני מיד שולחת ומיד מצלצלת ומיד עושה כל מה שדורש טיפול, כי אני פוחדת שאם לא אטפל בזה בו ברגע זה ייפול בין החורים שהולכים וגדלים לי בתוך המוח — מהעומס.

עומס הדברים שעליי לעשות.

אז כבר כמה שנים שאני יעילה ומסודרת. ומתקתקת. אני כותבת פתקים, מכניסה ליומן, שולחת לי תזכורות — ובעיקר — אני מבוגרת.

אלא אם כן אני רוצה לשכוח. או להדחיק.

או שאני מתלבטת.

× × ×

אחת לכמה זמן אני מתלבטת בנוגע למשהו.

לפעמים זה משהו קטן, לפעמים משהו גדול, אבל כשיש לי משהו שלגביו אני מתלבטת, אני מורחת את זה, מתייעצת, בודקת, שואלת, מדסקסת.

עד שמתברר לי שהתשתי את כולם עם זה.

ואז אני צריכה להחליט.

ולפעמים כבר מאוחר מדי ואין כבר מה להתלבט כי איחרתי את הרכבת.

× × ×

יש לי ארגז חול באמצע הבית.

פעם הייתי משתגעת מזה. היום אני כבר יודעת להדחיק. להתעלם.

יש לי (ולכל אחת מאיתנו) יותר מדי דברים על הראש.

ותמיד תמיד יהיה בור אחד קטן, פתוח.

משהו שאי אפשר לסדר עכשיו. שצריך לתת לו זמן.

זה יכול להיות משהו בלב, או בבית, או עם אחד הילדים. משהו לא פתור. משהו פעור.

לא תמיד אפשר לזרז את הדברים. לא תמיד אפשר לסגור.

× × ×

"זה ייקח שבועיים עד שזה ממש יתייבש. בינתיים אין מה לעשות", הוא אמר לי.

טוב, עניתי. ושוב שאלתי אם הוא רוצה קפה.

× × ×

פעם חשבתי שאם אני רק אתקתק את הכול, יגיע הרגע שבו השולחן יהיה נקי מכל המשימות. שלא יהיה יותר שום דבר שצריך לארגן, לקחת, לשלוח, לתת, להביא, להחזיר, שלא יהיה שום אדם שצריך לחזור אליו, לקבוע איתו, להחליט איתו.

הרגע הזה לא מגיע.

× × ×

אני עדיין מתקתקת מה שאפשר. אבל אני כבר יודעת שתמיד יהיו גם דברים לא גמורים. לא פתורים.

שצריכים קצת זמן.

ועכשיו צריך להניח להם.

× × ×

מתברר שלפעמים הזמן הוא אכן רופא גדול.

מרק עדשים לבנוני לחמם את החורף שעוד רגע יגיע.

המרק של חברתנו שלה היה מדהים, אז ביקשנו שתכתוב לנו איך היא עושה אותו.

וככה היא כתבה:

שוטפים היטב תוכן של שקית עדשים אדומות. מכניסים לסיר ומכסים במים עד גובה העדשים. מרתיחים. העדשים משנות את צבען לצהבהב (וגם קצת מתפרקות, זה בסדר).

בינתיים מרתיחים קומקום מים. מוסיפים מים בהדרגה עד שיש פי שניים מים מעדשים.