"המוות הוא היצירה האחרונה"

קובי מידן תרגם לעברית רבים משיריו של לאונרד כהן, שפוזרו כאן בין עמודי העיתון. "היה לי מאוד חשוב לתרגם אותם בצורה שהם יושבים על המוזיקה", הוא אומר. "שיר שראה אור כמולחן, המוזיקה היא חלק מהמהות שלו".

לדבריו, הקשר שלו לכהן לא התחיל מילדות, "אלא לפני 15־20 שנה", הוא אומר. "חלק מזה קשור ליכולת שלו לנסח רגשות ומצבים רגשיים מורכבים, באופן שהוא כמעט קופירייטינג במובן הטוב של המילה: משפטים שיושבים חזק, ויחד עם זאת מהדהדים כמו מכת ברק. היכולת שלו לתמצת את המורכבות, המוזיקה והקול שלו".

"השירים זה מה שיישאר ממנו. הפעולה שלו בחצי השני של המאה ה־20 והמבט שלו על תהליכים, על היכולת לאהוב, על אמונה, וגם מה קורה לזעם ההמונים ולדמוקרטיה שנעשית חלולה, ליחסים של פוליטיקאים עם הציבור שלהם. היה לו מבט על התהליכים הכלליים הפוליטיים, שצילם משהו מאוד נכון. הוא גדל בצל השואה ונשא אותה כל החיים, והוא רואה את התיעוש והפרסומות והמלחמה הקרה. את ספר הכמיהה הוא כתב בזמן שישב שש שנים במנזר. הטקסטים מתרכזים בזה. היחסים שלו עם דת ואלוהים ואמונה, והוויכוחים שלו עם אלוהים. יש לו יחסים מאוד עמוקים עם אלוהים. ובהחלט היה לו למי להפנות את הטענות שלו. הוא עצמו אומר שהדרך שבה אדם מת, היא עוד מתנה שיכול האדם להגיש לעולם. המוות היא היצירה האחרונה שלו. הוא עצמו אמר לפני מותו שהוא מוכן למוות עם צאת התקליט האחרון. זו המתנה שהוא השאיר אחריו".