זהו, מבחינתי סיימתי

"אף אמן לא נשמע או הרגיש כמו לאונרד כהן. הוא חצה דורות שלמים" (ג’סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה).

•••

בשנת 2009, כמה ימים לפני שהגיע להופעה בלתי נשכחת באצטדיון רמת גן, התעלף לאונרד כהן בהופעה בוולנסיה. 50 אלף הישראלים ששברו תוכנית חיסכון וישבו כל הלילה מול האינטרנט כדי לקנות כרטיסים, הפסיקו לנשום ליומיים, עד שהתברר שהכל בסדר, האיש וההילה מעל הראש יגיעו לארץ. זה היה חלק ממסע הופעות ראשון שלו אחרי 15 שנה מחוץ לבמה, אליו יצא גם, ואולי בעיקר, מסיבות כלכליות. "הרבה שנים הייתי אדיש מאוד למצב הכספי שלי", אמר אז ל"ניו יורק טיימס", "אפילו לא ידעתי איפה הבנק".

עברו שנים עד שמצא אומץ לשיר. כהן צילום: איי־אף־פי

המצב כנראה היה ממש לא טוב, כי כהן הופיע במשך שלוש שנים, עם הפסקות קצרות, בכל מקום בעולם. 250 הופעות, שלוש שעות כל אחת, במהלכן נראה מצוין, נע היטב על הבמה, התפלל עם ההמונים, הרוויח 30 מיליון דולר.

פה ושם היו עוד תקלות. פעם אחת הוא נפצע בברך. פעם אחרת הפסיק הופעה באמצע כי נגמר לו הכוח, אבל חוץ מזה, היה מושלם. ההופעה שלו בארץ, יגיד כל מי שזכה, הייתה אירוע מכונן, גם כי כבר הרמנו ידיים מלקוות שהוא אי פעם יגיע, וגם כי אי־אפשר באמת להיות מוכנים למה שעובר על מי שיושב באצטדיון והאיש המבוגר הזה פשוט מנקה לו את הנשמה.

אז לא יכולנו לדעת עד כמה גדול היה המזל, שזו תהיה הפעם האחרונה בה נראה אותו מופיע. שבע שנים אחרי, נפרד בשבוע שעבר כהן מהעולם בדיוק בדרך בה חי: בפרטיות, באניגמטיות, בלי שאף אחד ידע ממש מה היו נסיבות המוות. למען האמת, יש סיכוי לא רע שלאונרד כהן פשוט החליט ש־2016, שנה רעה ואכזרית באופן כמעט פואטי, היא בדיוק הזמן לתלות את הכובע וללכת.

•••

לאונרד נורמן כהן, שהיה בכלל כותב שנטש קריירה ספרותית מבטיחה כדי להפוך לאחד היוצרים המוזיקליים החשובים בהיסטוריה, מת ביום שני שעבר בביתו בלוס־אנג'לס. רק ביום חמישי שוחררה הידיעה לציבור, מבלי לספק פרטים על סיבת המוות. לפני מספר שבועות הוציא כהן אלבום אחרון שנקרא "אתה רוצה את זה כהה יותר", והוקלט בפינת האוכל בביתו כיוון שכבר לא יכול היה לצאת מהבית. "אבא מת כשהוא יודע שהשלים את מה שלדעתו היה אחד האלבומים הגדולים שלו", אמר בנו, אדם, "הוא היה עסוק בכתיבה עד רגעיו האחרונים ולא איבד את ההומור עד הסוף". בראיון האחרון שהעניק לפני מספר שבועות ל"ניו יורקר", אמר כהן: "אני מוכן למות. אני מקווה שזה לא יגרום יותר מדי אי־נוחות, אבל זהו זה מבחינתי, סיימתי".

במהלך קריירה מוזיקלית שנמשכה כמעט 50 שנה, כתב כהן שירה שבמקרה היו לה גם לחנים. הוא שר, דיבר, התפלל, בקול בריטון שאין דומה לו, על אהבה, דת, מלחמה, פוליטיקה, חברה, ייאוש ולפעמים, לעתים נדירות, גם על אושר. שיריו הוקלטו יותר מ־2,000 פעם. בהתחלה בידי זמרים כמו ג'ודי קולינס, שהייתה הראשונה לה כתב, ומאוחר יותר על ידי מבצעים מכל הדורות, הסגנונות והגוונים, כולל U2, אריתה פרנקלין, REM, ג'ף באקלי ואלטון ג'ון.

הלהיט הגדול ביותר שלו, "הללויה" כמובן — שיר תפילה מרסק־ציניות־חילונית — נכתב ב־1984 עבור אלבום שנדחה על ידי חברת התקליטים שלו בטענה שלא היה מסחרי מספיק. עשר שנים מאוחר יותר הפך אותו ג'ף באקלי ללהיט ויותר מ־300 גרסאות כיסוי הוקלטו לו, שלא לדבר על פסקולים של סרטים, תוכניות טלוויזיה וטקסי פתיחה אולימפיים. ואיכשהו, למרות שליד המיינסטרימיות של השיר הזה גלגלצ היא תחנת מוזיקת אינדי, לאף אחד מעולם לא נמאס מ"הללויה".

כהן לא באמת רצה להיות כוכב פופ. הוא כבר היה בן 33 כשהקליט את האלבום הראשון שלו ב־1967, והיו הרבה תקופות בהן היה לו מחסום מוחלט והוא לא הצליח לכתוב כלום. את חלק מהשירים המפורסמים ביותר שלו לקח שנים לכתוב, והוא הוציא רק 14 אלבומי אולפן בקרוב ל־50 שנה. רק אחד מהם מכר יותר מחצי מיליון עותקים בארה"ב כדי לקבל אלבום זהב. אבל לאונרד כהן, די ברור, לא ממש ידע שגאון כמוהו גם יכול לעשות הרבה כסף. במקום זה הוא הפך למיתוס תרבותי נערץ שזכה לכינוי "מאסטר של ייאוש אירוטי".

•••

כהן נולד במונטריאול ב־21 בספטמבר 1934, בן למשפחה אמידה שמוצאה מפולין. אביו, נתן, היה בעל חנות בגדים מצליחה. הוא מת כשלאונרד היה בן 9 והותיר לו קרן נאמנות קטנה, שמאוחר יותר עזרה לילד הלא אחראי כלכלית להתרכז בכתיבה. אמא, מאשה, הייתה בתו של רב, וכהן גדל בבית יהודי מקפיד מצוות. "הייתה לי ילדות משיחית מאוד", אמר פעם.

הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת מקגיל המעולה בקנדה וב־1956, כשעוד למד לתואר ראשון, כבר יצא ספר השירה הראשון שלו. אחר כך ניסה ללמוד משפטים ונשר, למד עוד שנה באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, ניסה לגור בלונדון ובסוף מצא את עצמו יושב באי יווני וכותב שני רומנים. הוא גר שם עם מריאן איהלן הנורבגית, עליה כתב מאוחר יותר את So Long Marianne. הספרים היו טובים ויצרו לו כת מעריצים קטנה, אבל לא הכניסו לו חצי דולר קנדי, אז הוא עבר לכתיבת שירים. "גיליתי שהיה קשה מאוד לשלם את חשבון המכולת שלי", אמר כהן מאוחר יותר, "קיבלתי ביקורות טובות מאוד ובחוגים הקטנים שלי אני מרגיש טוב, אבל אני ממש ממש רעב".

הוא התחיל לכתוב לאחרים. לג'ודי קולינס העניק את "סוזן" המושלם, ורק אחרי כמה שנים מצא את האומץ להתחיל לשיר בעצמו. הוא הוציא אלבום ראשון ב־1967, שכלל ביצוע שלו ל"סוזן" ועוד שלוש קלאסיקות אלמותיות: Sisters of Mercy, So Long Marianne ו־Hey, That’s No Way to Say Goodbye. אלבומו השני, "שירים מחדר", יצא אחרי שנתיים וכלל את The Story of Isaac, שהפך להמנון תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם. ב־1971 הוציא את "שירי אהבה ושנאה" בו היה שיר שלדעת רבים הוא הטוב ביותר שלו — Famous Blue Raincoat.

כהן שיחרר שלושה אלבומים נוספים בשנות ה־70 — מהם אחד שנכתב בעקבות המסע שלו בין חיילי צה"ל בימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים — אבל בשני העשורים הבאים הוציא רק עוד שלושה, בעיקר בגלל שסבל מהתקפי דיכאון חוזרים ונשנים. כל זה לא פגע באיכות. כל שיר שלו הפך לחצי המנון:Dance Me to the End of Love, Everybody Knows, Tower of Song וכמובן שיר ההופעות האופטימלי First We Take Manhattan.

כחלק מהסערות הפנימיות שהתחוללו בנפשו החבוטה, הפך כהן עם השנים לבודהיסט. באמצע שנות ה־90' נטש את הקריירה המוזיקלית לגמרי ועבר למנזר, שם הוא הוסמך כנזיר בודהיסטי העונה לשם jikan, שפירושו "שתיקה".

איפשהו באמצע שנות ה־2000 נמאס לכהן להיות אייקון נערץ שלא מצליח לשלם את החשבונות. ב־2005 תבע את המנג'רית שלו לשעבר, קלי לינץ', והאשים אותה בהונאה של מיליוני דולרים שהותירה אותו עם 150 אלף דולר בלבד. שופט הורה ללינץ' לשלם לו 9.5 מיליון דולר שכהן השלומיאל מעולם לא הצליח לאסוף, אז הוא פשוט יצא לאותו סיבוב הופעות של שלוש שנים, אליו התלוו דיסק משולש ו־DVD וסוף־סוף גם הרבה הרבה מיליונים של דולרים.

ב־2008 נכנס כהן להיכל התהילה של הרוקנרול וב־2010 זכה בפרס על מפעל חיים בטקס הגראמי. בנאום התודה שלו אמר: "כשאנחנו עושים את דרכנו לעבר קו הסיום, שחלק מאיתנו כבר חצה, מעולם לא חשבתי שעוד אזכה בפרס הגראמי. למעשה, חוסר העניין שלכם בי לאורך השנים תמיד נגע לליבי".

כהן מעולם לא התחתן, אבל מערכות יחסים ארוכות לא חסרו לו, ועל כולן אפשר לשמוע בשירים שלו. המפורסמת מכולן הייתה עם השחקנית רבקה דה־מורניי, הצעירה ממנו ב־25 שנה, איתה ניהל בשנות ה־90' רומן ארוך שכמעט נגמר בנישואים. "לאבד אותו זה כמו לאבד איבר מגופי", אמרה שלשום דה־מורניי, "הוא התמודד עם המוות כפי שהתמודד עם החיים: ביושר, חן, ועם עומק עוצר נשימה. הוא היה מוכן למות והוא גם יחיה לנצח".

כהן הותיר אחריו שני ילדים, אדם ולורקה, שנולדו לו מהרומן הארוך עם הצלמת סוזן אלרוד, שלושה נכדים ועולם אסיר תודה. לא יהיה עוד לאונרד כהן, ומי שזכה לחיות בתקופתו יכול רק לומר הללויה.