מכשף של מילים

היי, זו בדיוק הדרך לומר שלום. כמו נביא המתכתב עם בוראו, עם תה ומיץ תפוזים שהגיעו כל הדרך מסין, ידע לאונרד כהן להיפרד מהעולם באלבום מטלטל אחרון. "הנני הנני", לחש בעברית, בקול תפילה נחרץ, בשיר הנושא You Want It Darker. "אני מוכן, אלוהיי". לא בטוח שאנחנו מוכנים, לאונרד.

העולם מתאבל על כהן בעצב מהול ביראת כבוד עצומה, מסיר את הכובע עבור הטרובדור המרתק עם הכובע, כי הוא אולי המוכיח האחרון בשער, הסדק שדרך הקדרות שלו יכולנו לראות את האור, הזמר־לא־זמר הכי טוב שהיה, היוצר שנשאר רלוונטי ופורה עד סוף ימיו, כשהוא מוציא חמישה אלבומים מאז 2001 — שלושה בארבע שנות חייו האחרונות.

ואנחנו מדברים על פרפקציוניסט אובססיבי שכתב את "הללויה" במשך חמש שנים, כשהוא מגיע לישורת האחרונה אחרי 80 גרסאות מתישות נפשית, בעולם פופי שבו האמנים נדרשים לספק את הסחורה כבר אתמול. "הללויה" לא זכה כמעט לתשומת לב ב־1984, כשנכלל באלבום Various Positions, כי מישהו בכיר ויהיר בחברת התקליטים חשב שזה לא מספיק טוב כסינגל, הגדיר את השיר כאסון מוזיקלי בתעשייה שנשלטה אז על ידי מייקל ג'קסון ומדונה. 32 שנה ו־300 קאברים אחרי, "הללויה" הוא המנון קוסמי בוער שאי־אפשר בלעדיו, הוכחה מעודדת שהעולם הציני יכול להכיר גם במורכבויות שאי־אפשר לקלוט ב־3 דקות שאחרי הפרסומות.

אם מחפשים את האופן שבו נבדל כהן מאייקונים תרבותיים אחרים בני זמננו, אפשר להציע את ההצלחה להגיע בסופו של דבר למיינסטרים בלי לוותר על מערבולות הנפש והדוק האפל שפיעפעו אל תוך היצירות שלו. אפילו להיט רומנטי מפויס למראית עין, שיר אהבה צ'יזי לכאורה כמו Dance Me to the End of Love — ששוכן באותו אלבום לצד "הללויה" — נכתב לפי התסריט ששירטט כהן במוחו על מה שהתרחש במחנות של הנאצים, כשהאסירים נשלחו לגז על רקע תזמורת שמנגנת בעליזות. Dance me to your beauty with a burning violin, שר כהן והתכוון לבטא את ההשלמה עם סוף הקיום והתשוקה שבו, כפי שחוו אותם נידונים למוות. העולם חיבק את השיר, ולאונרד כהן, שוב, לא היה צריך להתחנף אליו בקלישאות כדי שזה יקרה.

בספטמבר 2009, רגע לפני יום כיפור, הוא עלה על הבמה באיצטדיון רמת־גן, מקום איום ונורא להופעות, בוודאי לאיש מילים כמוהו שזקוק לאקוסטיקה מעודנת באולם סגור. אבל לאונרד כהן, אז בן 75, כישף באותו ערב 50 אלף איש והפך את היציעים האפורים לתיאטרון אינטימי מלטף, שבו כל אחד מיושביו יכול היה להרגיש את דקויות ההגשה שלו, הפרייזינג. "אני לא יודע מתי אופיע כאן שוב", אמר, "אבל ניתן את כל מה שיש לנו הלילה". הוא בהחלט עמד בהבטחתו, ישב בצניעות על הכיסא, בז'קט ובכובע כמובן, וכשהחווה בידיו בתנועה המקובלת בברכת הכהנים לפני הסיום, אפשר היה להבין במדויק מה משמעותה של קדושה חילונית.

כהן הלך לעולמו רגע לפני שאחד האנשים היותר גסים בסביבה הופך לאיש החזק בעולם. ציטוטיו הדלים של הדונלד, שמילאו בימים האחרונים את הרשתות, מפנים ביומיים האחרונים את המקום לציפורים שרות על תיל של לאונרד כהן. ניצחון קטנטן ללא אלקטורים, נחמה קטנה ונוגעת. אולי בכל זאת, במותו, השאיר לנו את אותו סדק.