שלישי 11 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: משה נחומוביץ'
    7 לילות • 14.11.2016
    לירז חולצה אפורה
    המוות של האחיין שכמעט ריסק אותו, הפחד לחזור לעכו עם הזנב בין הרגליים ולמה מפריע לו שחושבים שהוא גיי. 'מפלצות קטנות' סידרה למשה אשכנזי מקום בפרייםֿ–טיים, אבל 'מטומטמת' הפכה אותו לקאלט
    נבו זיו | צילום: משה נחומוביץ'

    "בעכו היה אחד שקראו לו ישראלה, כולם ידעו שהוא הומו. הוא היה ההומו של עכו, דמות בפולקלור המקומי - היה את ישראלה ההומו, ג'וני המשוגע וכיס־כיסא הנכה", נזכר משה אשכנזי כשהוא נשאל על תפקידו כלירז, הומו שגדל בפריפריה בסדרת הלהיט של HOT, 'מטומטמת'.

     

    "לירז הוא הומו הומופוב. הוא גדל בבאר־שבע ו'הומו' הייתה שם מילת גנאי. בתיכון ראו שהוא הומו והוא בטח היה מסתיר את זה ומרביץ כדי להוכיח שהוא לא. שוכב עם גבר ואומר לו בבוקר, 'אני לא הומו'. בעכו זה היה במחשכים. בשנים האחרונות יצאו מהארון כמה שלמדו איתי בשכבה. בתור ילד אף אחד לא הבין מה זה אומר, פעם ראשונה שנתקלתי בזה היה כשעבדתי בצוות בידור במרכז.

     

    "לאחרונה קלטתי שיש הרבה לירזים שמסתובבים ברחובות, מין טיפוס מתלהם, עצבני. האמת? פרחה. זה קורה לגברים שמגלים את המיניות שלהם מחדש, בעיקר אם הם גדלו במקומות כמו באר־שבע, שהיא כמו עכו בלי ים".

     

    הדמות שלו ב'מטומטמת' הצליחה לברוח מגורל של קלישאה טלוויזיונית והפכה במהירות לגיי אייקון שמערבב גבריות ונשיות, שמרנות וליברליות, רגישות ואטימות רגשית. אז למה הוא נבוך כשאני שואל אותו אם מתבלבלים לגבי זהותו המינית? למזלנו, מנהלת המסעדה שבה אנחנו יושבים היא השחקנית גלי בן גיאת, "שרי הפיטבול" - סוחרת הסמים העצבנית ב'מטומטמת'. "ברור, כולם חושבים שאתה גיי, מה אתה משחק אותה?", היא חותכת עניינים. אשכנזי משתחרר.

     

    "כן, אני שומע את השאלה הזו מלא לאחרונה. החברים הגייז של ידידה שלי בטוחים שאני גיי, והיא אומרת להם שאני סטרייט והם אומרים, 'הוא גיי, זה לא הגיוני'. לפעמים גם אשתי בהלם, אומרת שהיא לא מבינה מאיפה אני מביא את התנועות האלה".

     

    למה אתה נבוך?

     

    "אני נבוך, נקודה. גם כששואלים אם אני גיי, וגם כשמזהים אותי ברחוב. הייתה לי מבוכה גם בצילומים, לא אשקר לך, כי זה לא מיי קאפ אוף טי, להתנשק עם גברים. היו אמורות להיות סצנות יותר נועזות ולא התאים לי, לא רציתי".

     

    ואיך היו הסצנות שכן צילמתם?

     

    "הנשיקה הראשונה שלי עם גבר הייתה עם אבי דנגור בסדרה וזה היה מביך, אבל זורמים. ב'מפלצות קטנות' למשל, אני מתנשק עם שמרית לוסטיג שמשחקת את אשתי וצריך להתמודד עם זה בבית. אני תמיד אומר לאשתי שהנשיקה היא טכנית, וזה נכון. כשקיבלתי את האודישן ללירז הבנתי שאני אמור להתנשק עם גבר. אמרתי לאשתי, 'אני לא יודע, זה לא כזה נעים'. היא אמרה לי, 'סליחה, מה זאת אומרת לא נעים? הרי זה טכני. אתה אמרת'. זו הייתה הנקמה המתוקה שלה".

     

    אז היה יותר כיף להתנשק עם אבי או עם שמרית?

     

    "זה טכני, זה טכני".

     

    אתה חושב שהבהרת שאתה לא גיי?

     

    "איזה מניאק! אני רוצה לראות אותך מסתובב כשכולם אומרים שאתה גיי. גם לפני זה שאלו אותי. להומואים יש קטע לנסות להוציא סטרייטים מהארון, במיוחד כשאתה מסתובב בחברה של שחקנים ואמנים. עד לפני 'מטומטמת' גם היו שואלים אותי אם אני ערבי בגלל התפקיד ב'אננדה'".

     

    סטרייט שמשחק הומו, יהודי שמשחק ערבי.

     

    "אני רק יכול לטפוח לעצמי על השכם שעשיתי עבודה טובה, או לסכם בשורה - אני ערבי הומו".

     

     

    × × ×

     

    זה התחיל ב'עספור', המשיך ב'זגורי אימפריה' ועכשיו 'מטומטמת' (שלושתן של HOT) סוגרת טרילוגיה שזקרה אצבע משולשת לסדרות על משפחות אשכנזיות מיוסרות ממרכז תל־אביב והביאה למסך דמויות ישראליות אחרות, מגוונות וגועשות. כאן חיים בכיף מחוץ לבועה. אחרי הירושלמים הזרוקים של 'עספור' והמשפחה העוטפת/כולאת בבאר־שבע של 'זגורי' מציעה 'מטומטמת' את האבולוציה המתבקשת: שלוש דמויות שעזבו את באר־שבע כדי לעשות את זה בעיר הגדולה. שירי (בת חן סבג, שגם יצרה את הסדרה עם שי קפון), נתנאלה (שני קליין) ולירז (אשכנזי) משתכשכים בשפה, הומור וטמפרמנט שמרגישים רעננים ולא תל־אביבים במפגיע. שלושה שבאו להשתחרר מכבלי העבר אבל נדבקו זה לזה בברית של בודדים בעיר הגדולה והמנוכרת.

     

    אשכנזי מבין בזה משהו. בן 33, גדל בשכונה יהודית בעכו המעורבת, קרוב לעיר העתיקה.

     

    "היה אקשן. למשל המכות הקבועות של יום כיפור. זה קבוע בלו"ז — יש בית כנסת, יש תקיעת שופר ואז מכות. העכואים שמים חולצה לבנה, כיפה של ליוויס, יש מקום מפגש בעיר, ואז מגיעים הערבים על אופניים ומתחילים לקלל ואז מתחילים מכות. פחד מוות. בחיים שלי לא הלכתי מכות, כי בעכו זה לא כאפות, זה פיצוצים ומלא אנשים רצים, מראות קשים. אז למדתי לצאת מסיטואציות בכוח הדיבור. ראיתי סביבי חברים שמסתבכים. חלקם ממשיכים עד היום למכור פלאפונים, כרטיסי סים, חשיש".

     

    תמיד היה הליצן של המשפחה והכיתה. החלומות על תיאטרון צה"ל נעצרו בש.ג.

     

    "הייתי מאבטח מתקנים. שמים אותך באיזה הר מחוץ לבונקר בשעה שתיים בצהריים, לבד, ובוא תשרוף ארבע שעות. בגדול אתה מתחרפן. זו תקופה שאין בה אייפון, יש לך מקסימום סנייק לשחק. הייתי מתקשר לחבר, שר בצרחות ומנתק. הייתי עולה לשידור אצל נתן זהבי עם דמויות של מאזינים שהמצאתי. זו עבודה מחורבנת ואתה עושה את זה שנה, אומרים שככה יש סיכוי שיישאר מהמוח שלך משהו. בשנה השנייה הייתי טבח".

     

    שבוע־שבוע. מה עשית בבית?

     

    "לאבא שלי הייתה משאית קירור וקו נקניקים בעכו ונהריה - מחלק נקניקים במכולות וסופרים. ישב עליי שאצטרף לעסק כבר בגיל 13. אז בצבא עבדתי איתו, הוא מאוד רצה שאישאר בעסק".

     

    אשכנזי מקפיד להתייחס בכבוד לקו הנקניקים ("זה קו ששווה מיליון שקל. זו פרנסה טובה, בעכו זו עבודה נחשקת") אבל ברור שהוא גם שימש אותו כסמל לאפרוריות שמחכה לו בעכו אם יוותר על חלומות המשחק שלו.

     

    ההורים תמכו בחלום שלך?

     

    "תמיד. האמינו בי ופירגנו, שילמו על לימודי המשחק והשכירות בתל־אביב, נתנו את ברכתם, אבל אחרי שסיימתי שלוש שנים בסמינר הקיבוצים אמא שלי הייתה בטוחה שאני חוזר הביתה. היו הרבה רגעים שאמרו לי, 'יאללה בוא, מה אתה?' שנתיים אחרי שסיימתי את הלימודים ודברים לא קרו, אבא שלי אמר, 'עזוב, מה אתה מקשקש? שחקן? תחזור לקו'".

     

    הפחד של לירז מ'מטומטמת' זה לחזור לבאר־שבע עם הזנב בין הרגליים.

     

    "גם אני פחדתי מזה. אם אני אחזור היום לעכו אני בדרגת סמנכ"ל, ההוא שהצליח בתל־אביב, אבל אנשים אוהבים להגיד, 'הנה עוד אחד שניסה ולא הצליח'. זה עוזר להרגיש שהם בחרו בסדר. בסוף השנה הראשונה בלימודים העיפו אותי לתקופה והייתי במשבר. כל המשפחה אמרה, 'יאללה תחזור, תיקח את הקו', רק אחותי הצעירה מאיה אמרה לי שאני חייב להילחם, 'תישאר! הלכת, אמרת שתהיה שחקן ואתה חוזר? מה תעשה, תהיה בקו?'"

     

    קרה שהתפדחת מול ההורים על הבמה?

     

    "פעם שיחקתי גבר שאנס מישהי על הבמה כשההורים שלי בקהל".

     

    ומה אמרו לך אחרי זה?

     

    "אנסת יפה מאוד".

     

     

    × × ×

     

    לקח לו ארבע שנים להיכנס לעניינים. "התחלתי ללכת לאודישנים, פה תפקיד קטן, שם פרסומת. שחקן מתחיל אומר, 'פאק דה מאני', אני צריך להצליח. עשיתי המון דברים בחינם, היה לי מופע עם שותף שלי איתמר מלול וחצי שנה עשינו כל יום פינה ברדיו אצל דידי הררי — בחינם".

     

    עשה תפקידון ב'הדילרים' של עודד דוידוף, ואז הגיעה הפריצה: שמי זרחין לקח אותו לתפקיד גדול בסרטו 'העולם מצחיק' ("כשהוא הודיע לי התחלתי לבכות"). בזמן הצילומים התקבל לסדרת הדרמה שיצרה דנה מודן — 'אננדה', בתפקיד עומר, ערבי־ישראלי, שותפו למסע של אמיר (קייס נאשף).

     

    "מה הסיכוי? יש כל כך הרבה שחקנים ערבים", הוא אומר, בטוח שהעבר העכואי סידר לו את התפקיד. "הם רצו את הערבי־ישראלי הזה שמבין עניין, לא ההוא מהכפר, הבאתי את זה מהשרוול".

     

    טסתם לצלם את 'אננדה' בהודו ושני השותפים שלך על הסט חזרו כזוג.

     

    "כן. הופתעתי מאוד, לא שמתי לב לזה. דנה חברה טובה".

     

    קינאת?

     

    "(צוחק) אמא שלי אמרה, מזל שהיא לא התאהבה בך".

     

    בינתיים, הרזומה מתעבה. אחרי התפקידים הקטנים ב'פולישוק', 'בנות הזהב', 'הצורף', ההופעה בכישלון הסאטירי 'הכל שפיט' ("זה לא היה מצחיק. זה פשוט היה כתוב גרוע. החלום זה 'ארץ נהדרת'") והתפקיד בשלאגר של בית ליסין 'המוגבלים', הגיעה 'מטומטמת' וגם 'מפלצות קטנות' בערוץ 2 לצד אוהד קנולר, אורי פפר ואחרים. אשכנזי הוא כוכב בהתהוות. והוא כמעט ויתר על כל זה.

     

    "שנת 2011 הייתה השנה הכי טובה והכי נוראית בחיים שלי. חמישה שבועות אחרי שחזרתי מהודו בסוף צילומי 'אננדה' אחותי הגדולה מתקשרת אליי ומספרת שרותם, אחיין שלי, נפל בקאנטרי והוא מונשם ומורדם בטיפול נמרץ. לא הבנתי עד כמה המצב חריף. נסעתי לעכו ובדרך התקשרו ואמרו לי, 'רותם מת'. ואני לא מבין מה אני שומע. זה הבן של אחותי, הוא נולד כשהייתי בן 14. גידלתי אותו. בבית היה נורא, לא הצלחתי לדבר שבועיים, רק בכיתי. הייתה שם רשלנות של הקאנטרי - הניחו שערים במגרש מאספלט, פשוט הניחו אותם, בלי לקשור אותם או לחבר אותם למשהו. נתקע כדור, הוא עלה לקורה והשער נפל עליו. זה נתן לו מכה חזקה בריאות ובראש והרג אותו".

     

    וריסק אותך.

     

    "נפלתי לתקופה נוראית - דיכאון, עצוב, כועס. ארבעה חודשים עבדתי כטבח בבית קפה של חבר כי רציתי עבודה קצת נורמלית. ופתאום 'אננדה' עולה - שלטים שלי באיילון, יש באזז, תגלית השנה, היפים והנכונים - ואני מת. לא מבין מה קורה לי, לא יכול להכיל את זה. משחק את המשחק, מצטלם, ואז קם ועוזב את הכל. עזבתי את חברה שלי, את הבית שגרתי בו - וטסתי. הייתי כמה חודשים באירופה, בארה"ב, פסטיבלים, טבע, מוזיקה, הרבה סמים, הרבה אלכוהול, הייתי מנוטרל. חיפשתי משמעות. ברחתי".

     

    וחזרת.

     

    "הבנתי שיש ברירה, לחיות. המשפחה החזיקה אותנו. וכשחזרתי לא היה אכפת לי כלום, הרגשתי כמו אחרי צבא. הדברים איבדו משמעות ואמרתי, 'בוא נחיה'. הלכתי לעבוד כברמן, לחיות בלילות, בחורות, עניינים. ואני כבר פרצוף טיפה מוכר, זה היה מגניב וכיפי אבל איבד משמעות בשלב מסוים, אתה מסיים בסוף את הערבים לבד. בינתיים חציתי את גיל 30, מצאתי את עצמי בלי כסף לדירה, בלי חברה, בלי עבודה, חודשיים אצל חבר על הספה, שנתיים שבקושי שיחקתי. ואז הכרתי את אשתי, לירון. היא מיבנה. עליתי על הפסים איתה, פתאום היה לי כוח לעשות דברים. התאהבות גדולה ואחרי שנה וחודשיים כבר הייתה בהיריון. התחתנו, יש לנו ילד מהמם בן תשעה חודשים, רום".

     

    ואיזה אבא הפכת להיות?

     

    "אבא חרדתי מאוד. מאוד. אין לי עבודה מסודרת ואני חי את הילד הזה, לא הולך בשמונה וחוזר למקלחות, איתו כל היום, זה הפך אותי חרדתי. עליו כל רגע נתון, לא מוריד את העין. וזה מתיש ממש".

     

    מפנטז לפעמים על לגדל אותו בעכו?

     

    "אני רואה את החברים שלי, כל אחד יושב בבית עם גינה ושקט ב־2,500 שקל לחודש. בריכה בקיץ, מנגל בגינה, חיים את החיים. כל פעם שאנחנו בעכו אנחנו אומרים, 'איך אנחנו לא עושים את זה?' אבל תמיד בנסיעה חזרה, כשרואים את גלילות אני מרגיש בבית".

     


    פרסום ראשון: 14.11.16 , 23:12