yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 14.11.2016
    סיפורים מהקופסה
    סיבובי הופעות מפוצצים מסביב לעולם, להיט בפיפ"א 2017, עבודה עם מפיקי–על בהוליווד, התנגשויות עם פעילי BDS שמנפנפים בצלבי קרס. בלקן ביט בוקס חיים בקצב מטורף, אבל תנו להם רק לחזור הביתה ולהחליף חיתול לילד
    יהודה נוריאל | צילום: גבריאל בהרליה

    "שלושתנו כבר מסונכרנות כמו נשים במחזור", צוחק אורי קפלן. "אנחנו כבר הרבה שנים ביחד, גיל 40 פלוס, לכל אחד מאיתנו שני ילדים, כשהגדול הוא בן שבע. יצא שבאותה שנה כולם נולדו. אז היינו עושים טורים אירופיים ולוקחים בית כפרי ענק באיטליה, לכל המשפחות. היינו יוצאים חמישי־שישי־שבת להופעות מטורפות ואז חוזרים הביתה, לנשים ולתינוקות שלנו".

     

    תומר יוסף: "באמת תמונה מטורפת. שלושתנו עומדים על המרפסת עם תינוק וחיתולים".

     

    תמיר מוסקט: "ועם השנים, כולנו כבר בארץ, וכל המשפחות כמובן מכירות אחת את השנייה, ובלקן היא יותר מפרויקט או להקה. בלקן היא שבט. המקום שאתה תמיד יוצא ממנו וחוזר אליו".

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    סימילאק ותפרחת חיתולים — כנראה לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשאתם מתנועעים בפעם האלף עם, נניח, 'הרמטיקו' שתמיד מעיף את הכל למעלה, הרי בלקן היא בערך הרכב ההופעות האולטימטיבי. אבל ככה זה עם החיים שמתגלגלים להם, והנה עכשיו, תכף אלבום חמישי, הם שוב עוזבים את הבית לטור עמוס באירופה — פריז, לונדון, ברלין, ספרד, שווייץ, "די דומה לשחקני טניס מקצוענים, מחדר מלון אחד לשני", צוחק יוסף, "כל יום הופעה בארץ אחרת. רוטינת הרוקנרול".

     

    מוסקט: "לפעמים קורה שאני מרים את הראש לקהל, וכוסית אחת של וודקה, ואני לא פאקינג יודע איפה אני. אה, Sweden, כן! או שאנחנו יורדים מבסוטים מהבמה וזה היה 'בארבי'. יש לנו את הדיבור הזה, 'זה היה בארבי, ממש!' ותשמע, זה מדהים. יש תדר בלקן בינלאומי".

     

     

    * * *

     

    זה באמת סיפור מלבב על שלושה פליטים, שמתחת לרדאר ונגד כל הסיכויים עשו את זה, תוך מחויבות בלתי מתפשרת לאמנות שלהם, והנה הם ביחד כבר למעלה מעשור. קפלן, 45, שבכלל הגיע מ־DXM התעשייתית, המשיך לשנים ארוכות בניו־יורק, והפך חלק מגוגול בורדלו. מוסקט, 42, טינאייג'ר חולוני, ניצול ושרוט האסון בצומת הבונים, שבמקלט שלו עברו להקות המטאל המקומיות, פוגש את קפלן שם בברוקלין. ויוסף, 40, בכלל בדרן וסטנדאפיסט, מצטרף אל ההרכב, ומשם הכל היסטוריה.

     

    מרכיב עיקרי בהצלחה ובמשפחתיות, מספר מוסקט, הוא העובדה שבלקן הפכה ללהקה קבועה של ממש, בתוספת איתמר ציגלר ותום דרום. "ובגלל שיש לנו משמעת והתווינו כללים ברורים", הוא אומר, "אז היום, כשאנחנו מזהים מישהו בצוות שהסכך שלו מתעופף - אז זה ביי, לפעמים גם על חשבון מוזיקאים מדהימים. כי מחר אתה הולך לפגוש אותו בבוקר בלובי, ופשוט אי־אפשר, זה מאוד אינטנסיבי ואתה עלול למצוא את כל הארס יוצא ממנו".

     

    תכף אתם בטור בחו"ל. מה הכי מפריע לכם?

     

    יוסף: "הריחוק מהבית. הילדים. ואתה מנסה לפצות על זה, מה לעשות, בצעצועים. כמה זמן אתה לא בבית, זה בסקאלה של כמה מתנות אתה צריך להביא".

     

    קפלן: "מזבח הרוקנרול שלנו הוא החנות של 'לגו' בפריז".

     

    מוסקט: "והילדים שלנו כבר גדלו לתוך בלקן, לגמרי. לפעמים קשה לי לראות עד כמה זה קל להם, עם הרעיון הזה: ביי מתוק, אבא נוסע... 'ביי אבא!' מה ביי? אמרתי שאבא נוסע, לשבועיים!"

     

    ובסוף כולכם חזרתם לגור בארץ.

     

    מוסקט: "כי בסופו של דבר, רוב האנשים חוזרים לשבט שלהם. נהיים לך ילדים, סבתות, געגועים, רגשות אשם. אורי היה 15 שנה באמריקה. אז כשבוש נבחר אנשים אמרו, 'פאק איט, סוף העולם'. ועכשיו זה טראמפ, וחברים אמריקאים שלי אומרים, 'אנחנו בורחים לקנדה'. ומכאן התובנה: לכל מקום יש את הבעיות שלו - אז עבורנו, החזרה לארץ היא בכל זאת טבעית".

     

    יוסף: "הייתה לי הרגשה שמיציתי את אמריקה. החוויה של ניו־יורק היא כמו אוניברסיטה, מבחינת חיים ומוזיקה, ואני סיימתי את הלימודים. השירים והכתיבה החזירו אותי לפה. ובעצם, מה זה מרחקים? היום הכל נמצא פה, במחשב. איפה שלא תהיה".

     

    מוסקט: "וגם הקריירה מתגלגלת בצורה לא צפויה. אני יושב בלב ניו־יורק, בירת התרבות העולמית, והאקשן פתאום קורה בצרפת, או אירופה. פתאום א־וואה ותומר זה כאן. הכל זז. הכל משתנה".

     

    תגידו, אתם חושבים שתעשו פעם...

     

    יוסף: "אלבום בעברית? אני אשמח. ואלך יותר רחוק: אלבום ילדים בעברית. כי עברית פרופר נשמע לי, אתה יודע, רציני מדי. אבל לילדים? באושר".

     

    החיים שלהם כבעלי משפחות, הם מגלים, צימצמו לא מעט את פרופיל ההופעות שלהם. "אם היינו נענים לכל ההצעות, היינו מופיעים כל השנה", אומר קפלן, "אז אתה צריך לקבל החלטות: להגיד לא למקסיקו, ועל הדרום־אפריקה הבא אולי נוותר. אתה יכול לקרוא לזה הקרבות כלכליות — אבל זה פשוט בגלל שאנחנו רוצים להיות בבית".

     

    מוסקט: "הרעב האינסופי מוביל לגופות. אתה מגיע לגיל 50 פלוס, ואין לך לא משפחה ולא כלום".

     

    ומה עם חיי הרוקנרול? להשליך טלוויזיות מהחלון במלון?

     

    יוסף: "פעם איבדתי את השלט. ביקשו ממני בצ'ק־אאוט".

     

    קפלן: "שמע, הייתי ב'גוגול בורדלו' שלוש שנים. להקת התחרעות של רוסים, עם קוניאק בקפה, ונקניק קילבסה עם וודקה בוואן, על הבוקר - ומצד שני גם המון אגו. וראיתי את כל זה מתפורר, אישיוז ותככים וסכסוכים, להקה שהייתה ועודנה מאוד מצליחה. אבל כל זה קרה באופן שאני כבר לא יכולתי לעמוד בו. וכולנו היינו שם".

     

    מוסקט: "אורי ואני פליטי הניינטיז, כשהיית נכנס לוואן לשלושה חודשים, חווינו את זה טו דה פאקינג אקסטרים. וכשהגיע הרגע ויש לנו משפחה משלנו — היא לא תיראה ככה! אתה לא תיראה כמו אבא מטומטם, כמו שהיית בגיל 25! הרדארים שלנו חדים מאוד. זה לא יקרה".

     

    ניפטר כבר עכשיו מהשאלה הכי צפויה: "בלקן ביט בוקס"? נתקעתם עם שם שכבר אי־אפשר להיפטר ממנו?

     

    יוסף: "כבר הסכמנו בינינו: זה חרא של שם (צוחק). אם רוצים, אפשר BBB".

     

     

    * * *

     

    Shout It Out הוא האלבום החמישי שלהם, הראשון זה ארבע שנים, הרואה אור השבוע. עשרה קטעים סוחפים ועוד שני צ'ייסרים, ככה הם קוראים לזה, של היפ־הופ ופאנק, משהו אוריינטלי־תימני מגניב, רגאיי־דאב במשקל טונה, ביטים עצומים, ניחוחות לטינו — בקיצור, המוזיקה של בלקן, סאונד שאי־אפשר לטעות בו, ובלייב הוא מקבל עוד שכבת פיצוץ.

     

    לטובת האלבום, הם מספרים, החליטו לרענן את עצמם ולייצר מעין וינילים של סאונד — אותם ידגמו בהמשך.

     

    "שלושה ימים של סשן ג'מג'ומים על ביטים. לייצר לעצמנו ספריית סימפולים עצמית", מספר קפלן. "לבוא לקנבס ריקים לגמרי", מוסיף מוסקט. ואת החלקים המתוקים שהם לקחו מעצמם, מעבירים הלאה לכותב הטקסטים והווקאל, יוסף.

     

    סנונית ראשונה כבר עפה רחוק. 'איי טראסטד יו' הוא חלק מפס הקול של פיפ"א 2017, פעם שנייה שלהם במגה־משחק העולמי, כשהוא מלווה גם בקליפ מושקע שנעשה כאן. "איך הגענו לשם? זה הרבה פחות סיפור מכפי שאתה מדמיין", מפשט יוסף. "פשוט מקבלים טלפון, ויופי, אתה בפיפ"א 2017. זה לא שהכל מקרי, יש לנו אנשים שעובדים עבור זה".

     

    אגב, ג'ייסון דרולו, שלקח את "הרמטיקו" שלכם ללהיט Dirty Talk, הגיע להופעה בארץ, והפרובינציאלים שהם אנחנו תהו, למה הוא לא אמר עליכם כלום?

     

    מוסקט: "מה, בגלל הסמפל? שהוא כל הטראק, כן, אין שום דבר חוץ מזה — אבל מה אתה מצפה? זה כמו שתבוא לקנדריק לאמאר ותשאל אותו מה אתה חושב על מישהו שהוא לקח סמפל שלו. מה הוא יודע?"

     

    יוסף: "אלא שבארץ, ברגע שניגנת משהו מ'האנשים שלנו' זה 'היי, מה אתה אומר עליהם?' (צוחק) אנחנו לא מצפים לכלום. אני משוכנע שעד שהוא הגיע לכאן לא היה לו מושג מאיפה אנחנו".

     

    בוא נדבר על כמה טראקים חדשים. Chin Chin הוא התקפה מוחצת על תרבות הבלינג־בלינג. מה, קניה הגיע לך עד לכאן?

     

    יוסף: "בדיוק. אמרת את ה־שם. קניה ווסט? אני לא כל כך מבין מה ולמה התופעה הזו, וואטס אול דה פאס. דבר אחד ייאמר לזכותו, לבנאדם יש ביצים - אבל אין לו הרבה יותר מזה. תשמע, כל התרבות הזו, בעיקר באמריקה, לחיות במטוסים פרטיים ולשיר כמה קשה בסלאמז — בחייאת, עשה לי טובה!"

     

    מצד שני, הם מגלים, יוצא להם לא מעט להגיע לשם, בעיקר לאל־איי. כמה פעמים בשנה שהבלקנים מוזמנים אל האולפנים הכי גדולים של הפופ וההיפ־הופ העולמי, צד נוסף לפעילות שלהם, כחבורת מפיקים ייחודית. "כתיבת שירים בפופ ובהיפ־הופ עובדת שונה ממה שאנחנו מכירים", מספר מוסקט. "עובדים בדרך של שכבות על גבי שכבות, מפיקים ועוד מפיקים. ואנחנו מגיעים בתור החבר'ה האלה המעניינים מהמידל־איסט".

     

    קפלן: "פתאום אתה מוצא את עצמך עובד עם Detail, שעשה לביונסה את 'דראנק אין לאב' ועבד עם ניקי מינאז', והוא מגיע לסשן בשלוש לפנות בוקר עם סקרילקס. מגניב".

     

    נו, ספר איך היה.

     

    "אז אני יושב מחוץ לבניין עם ברונו מארס", צוחק קפלן על הניים־דרופינג של עצמו, "ואומר לו: 'בחייאת ברונו, תגרד לי פה'. לא, באמת, אנחנו יושבים ומדברים. ובשלוש לפנות בוקר תמיר אומר, תבוא רגע לאולפן של סקרילקס".

     

    מוסקט: "שעתיים איתו בחדר. אתה יושב עם סקרילקס על השטיח עם המאק והכל מתפוצץ. וזה השיעור הכי גדול שלמדנו באל־איי: בסוף אתה מגיע לילד בן 20 עם סאונד שמדביק אותך לספה, שאתה לא מבין מאיפה זה בא לך — ולא מושקע בזה יותר מ־2,000 דולר. זו לא עוד קונסולה מפוארת באיזה אולפן רולס־רויס — הוא מחבר את זה ככה, עם החוט מהלפטופ! זה השיעור, והתשובה לכל מי שתמיד מתלונן, 'איזו אמנות הייתי עושה אם היה לי עוד כסף'".

     

    ה־BDS הגיע אליכם?

     

    יוסף: "גם עם ה־BDSM היו לנו בעיות. אבל זה כבר סיפור אחר" (צוחק).

     

    קפלן: "הגיעו. פסטיבל בספרד, במהלך המלחמה האחרונה, עשרת אלפים איש. עולים על הבמה ומולנו דגלי פלסטין, וגם שלטים, 'צלב קרס = מגן דוד'. קבוצה קטנה שהגיעה במטרה לפרק את ההופעה. ואז זה קרה, כבר בשיר השני".

     

    יוסף: "הם עלו לכיווני, על הבמה, בצורה ברוטלית, במטרה לפוצץ. ואז קרה דבר מעניין: עצרנו את המוזיקה. ואיתמר (ציגלר) פשוט לקח את המיקרופון, ואמר לבחור: 'רוצה לדבר? הנה. תדבר'. ואותו בחור השתתק. מה זה, הוא בא לעשות בלגן. מה פתאום לדבר? קרעתי את צלב הקרס ואמרתי לו, זה לא קוּל. ואתה צריך להיות טיפש לעלות על הבמה הזו, בהופעה של להקה כמונו, אם אתה יודע משהו על המוזיקה שלנו וכמה אנחנו בעניין של דיאלוג ובני אדם".

     

    מוסקט: "ובמטה קסמים, תומר הרגיע את הקהל. רגע מופלא".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 14.11.16 , 23:16
    yed660100