שמחתי לקרוא בשבוע שעבר את מאמרו המעולה של אריק גלסנר על ספרו של תומאס מאן 'פליקס קרול: וידוייו של מאחז־עיניים', שהופיע זה עתה בתרגומי. קראתי בהנאה, עד שעפו לי פתאום כל הפיוזים: גלסנר משווה את פליקס קרול להאנס קאסטורפ, גיבור 'הר הקסמים' של מאן, והצד השווה שהוא מוצא ביניהם הוא "חדוות החיים". לביסוס דבריו הוא מצטט מתרגומו הישן של מרדכי אבי שאול, שעל פיו קאסטורפ הוא "בן אונים לחיים".

זוהי טעות מזעזעת, לא פחות. ברור כשמש שאין זו אשמתו של גלסנר, שהרי כל קורא עברי (גם אני!) היה מבין את הביטוי הזה בדיוק כמוהו. אלא שהנאמר במקור הוא הפוך ב־180 מעלות: הביטוי הגרמני הוא Sorgenkind, שמשמעותו ילד חולני, או בעייתי, הגורם דאגה להוריו. במילים אחרות, קאסטורפ מתואר בטקסט כבנם המִסכן של החיים דווקא... ויש להטעים שהביטוי הזה חוזר הרבה בספר, ומשמש מפתח להבנת דמותו של הגיבור.

גם על המתרגם הגדול אבי שאול אין להטיל אשמה של ממש. כששאלתי את עצמי מה עבר לו בראש כשבחר לתרגם Sorgenkind כ"בן אונים", נזכרתי ברחל אמנו בלידתה את בנימין: "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני" (בראשית ל"ה 18), כלומר "בן כאבי, בן יגוני". זו הייתה כוונתו (המבריקה, אך המפוספסת!) של המתרגם, המבוססת אמנם על ידע מעמיק, אך מתעלמת מיכולתו של הקורא לרדת לסופה.

את מי צריך להאשים אפוא? את הוצאת ספרית פועלים כמובן. זו מתעקשת לחזור ולפרסם את התרגום הזה מ־1955, שהתיישן לפני עידן ועידנים; ומאחר שהזכויות על הספר הן בידה, היא מקפידה למנוע כל תרגום חדש שלו. כבר לפני שנים פנה מנכ"ל עם עובד אל ספרית פועלים בהצעה לשיתוף פעולה: הם יתרמו את הזכויות, ואני אתרגם את הספר. הם לא רצו אפילו לשמוע על כך, שהרי 'הר הקסמים' נמכר גם ככה. במילים אחרות, משיקולי בצע אחראית ספרית פועלים לאחת השערוריות היותר מצערות בשדה התרגום בישראל.

תגובת ספרית פועלים לנילי מירסקי:

השפה העברית כשפה מתחדשת עוברת תהליכים מואצים של שינוי. תרגומים רבים שהיו טובים בשעתם הולכים ומתיישנים, והצורך לחדשם הולך וגובר. אין ויכוח על כך שגם 'הר הקסמים' הוא בין הספרים שראוי לחדש את תרגומם, והוא לא היחיד. השיקולים איזו קלאסיקה לחדש ומתי קשורים בגורמים רבים, והעובדה שהוצאה זו או אחרת הייתה שמחה לראות את שם הספר הזה בין ספריה לא תכתיב לנו את סדר החידושים ומועדם.