yed300250
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 15.11.2016
    המוהיקני האחרון
    אילן ברקוביץ' מאמץ את הרטוריקה של ערס פואטיקה כדי לעצב את זהותו כמשורר אשכנזי
    אלי הירש

    ילן ברקוביץ' הוא משורר מהזן הקשוב, הלומד, המשתנה, וייתכן שנטייתו להשתנות קשורה לכך שלצד כתיבת שירה הוא עוסק גם בביקורת שירה. אפשר לשער שהחשיפה המוגברת לשירתם של אחרים מעניקה לו פרספקטיבה על יצירתו שלו, ומעודדת אותו לסגל את כוונותיה וסגנונה לזרמי העומק המתחדשים של השירה הישראלית. ואכן, הפואטיקה של ספרו החדש, 'המשורר האשכנזי האחרון', שונה לחלוטין מזו של ספריו הקודמים: ברקוביץ' צועד בשיריו החדשים באופן גלוי ומוצהר בעקבות מהפכת ערס פואטיקה, ומציע גרסה אשכנזית - אם כי אשכנזית מסוג מיוחד ואישי מאוד - לשירה המזרחית הצעירה.

     

    השינוי הפואטי הוא כפול. ברקוביץ' מאמץ את התכנים המוכרים של הפואטיקה המזרחית, כלומר את הדגש על זהות אתנית ועל זיכרון לשוני ותרבותי דחוק. הספר נולד, כך הוא מספר, כשסערת ערס פואטיקה חידדה את תודעתו האשכנזית, גרמה לו להתחקות אחר זיכרונותיו המשפחתיים, ומה שהתגלה לו הוא גורלם של בני משפחתו בשואת יהודי רומניה. הבחירה בשואה כמאפיין של אשכנזיות נראית שחוקה, כמעט בנאלית, אבל האמת היא שאין שום דבר שחוק או בנאלי בשואה, ולגילויה בסבך זיכרונותיו של המשורר יש כוח שניכר היטב בשירים.

     

    אבל לא רק את ההיבטים התוכניים של ערס פואטיקה ברקוביץ' מאמץ, אלא גם את סגנונה האופייני. הצורות הפואטיות שאפיינו את שירתו עד לאחרונה, ושניכרו בהן הדים לשירה העברית־אשכנזית של אמצע המאה ה־20, מתחלפות כאן בסגנון הרבה יותר דיבורי, ישיר, וידויי, ולמעשה: פרפורמטיבי, מהסוג המאפיין היום את השירה המזרחיתם. ניתן אף לומר שברקוביץ' עובר ממרחב ההשפעה של המודרניזם האירופי אל מרחב השפעה אחר, פוסט־מודרני, פופי ואמריקאי.

     

    וצריך להדגיש שהשירים החדשים של ברקוביץ' עושים את העבודה. דמותו המשוררית המיוחדת, שהיה בה תמיד משהו ליצני־עצוב, כזה שלא מפחד להילכד בחולשותיו ולהתמודד עם חוויות של בזות והתבזות, זוכה כאן למעמקים חדשים, ונעשית מורכבת מתמיד. נדמה שהמורכבות הזאת קשורה בעיקר לנכונותו המוצהרת של ברקוביץ' - שבמבט ראשון נראית מתחכמת, אולי אף אירונית, אבל היא כנה ורצינית - לעצב את שירתו וזהותו של "המשורר האשכנזי האחרון" על פי מודלים מזרחיים.

     

    ובכל זאת, למה "המשורר האשכנזי האחרון"? מה פתאום אחרון? זה קשור בעיקר למודעות של ברקוביץ' לאופיה המשחקי, התיאטרלי, של הזהות האתנית המיוחדת המעוצבת בשיריו. ברקוביץ' רומז לנו שהאשכנזיות שלו שונה מהאשכנזיות של השירה הישראלית לדורותיה, זו שמוליכה בגאווה מביאליק דרך אלתרמן וזך עד לאשכנזים הזועמים של ימינו; שהוא אשכנזי אחר, "אשכנזי סוג ב'", וגם האשכנזיות שלו אחרת: מהוססת, נכלמת, משתוקקת. כדי להבהיר את כוונותיו הוא מספר את סיפורו של סבו, אפרים פרוים סגל, יוצא מחנה העבודה בכפייה בדרום רומניה, שהיה מלצר בכסית. המשורר האשכנזי האחרון, כך מתברר, אינו רואה בעצמו נצר ליושבי כסית - נצר לאינטלקטואלים המיתולוגיים של מדינת אשכנז - אלא נצר למחנה שונה לחלוטין: מחנה העובדים בכפייה, המשרתים והמלצרים. וקשה שלא להתייחס בכבוד לעדותו.

     

     

    המשורר האשכנזי האחרון // אילן ברקוביץ' (פרדס, 57 עמ')

     

    סרטן המחנות

     

     

    בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבּוֹ גֻּיַּס סָבוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִּי

     

    הָאַחֲרוֹן

     

    לְמַחֲנֵה עֲבוֹדָה בִּכְפִיָּה שֶׁל הַצָּבָא הָרוֹמָנִי

     

    שֻׁחְרְרוּ מִן הַמַּחֲנֶה שִׁבְעָה יְהוּדִים שֶׁחָלוּ.

     

    אֶחָד סָבַל מֵאַסְטְמָה כְרוֹנִית.

     

    אַחֵר סָבַל מִשִּׁתּוּק יְלָדִים, שְׁלִישֵׁי סָבַל מִפִיסְטוּלָה וּרְבִיעִי

     

    מֵעַגֶּבֶת (סִיפִילִיס).

     

    רוֹפְאֵי הַמַּחֲנֶה אִבְחֲנוּ שְׁלוֹשָׁה חוֹלִים בְּמַחֲלוֹת נֶפֶשׁ:

     

    סְכִיזוֹפְרֶנְיָה

     

    מַאנְיָה אָקוּטִית

     

    וְדִכָּאוֹן קְלִינִי.

     

    לְעֻמָּתָם, הַסָּב נִמְצָא כָּשִׁיר

     

    לָמוּת מְאֻחָר יוֹתֵר מִסַּרְטַן הַמַּחֲנוֹת.

     


    פרסום ראשון: 15.11.16 , 00:49
    yed660100