לומדת לעוף
לילה של איבוד שליטה, כולל צלילה בים, ריקודים סביב המדורה וקציצות עם כוסברה
איבדתי שליטה, למרות שאני אף פעם לא מאבדת כלום. אני מחפשת, לא מניחה לרגע, מתאימה בול לציטוט הנפלא של חנוך לוין "הלא את כבר קיימת, נכון? אז למה להדגיש?" מתקשה להודות בעובדה שאני גרגיר, עלה נידף, רסיס של שובל של מטאור אחד מני אינסוף, שגם הוא, סופו ליפול אל הלא כלום. אז סוף־סוף נכנעתי. התמסרתי למה שהעולם העניק לי והרגשתי סוג של ניצחון, רק בלי האגו. הלא אני כבר קיימת, נכון? אז למה להדגיש?
לא, זה לא טור שמטיף לחוסר אחריות. חוץ מזה, אני גם לוקחת אחריות מלאה על אובדן השליטה שלי. בגיל 37 הפנמתי את מה שלמדנו בבית הספר למשחק, ליפול אחורה ולהאמין שהפרטנר יתפוס. מודה שתמיד בחנתי אותו בחצי עין. רימיתי. הגב שלי היה חשוב לי מדי. העדפתי ללכת ולעמוד על שתי רגליים, מאשר להצליח בתרגיל, או להיות כנה. אבל השבוע, כשנפלתי אחורה, כבר לא הצצתי, ומי שסמכתי עליו באמת היה שם. שתי ידיים נאמנות, זה כל מה שצריך. בעצם צריך רק להחליט לתת אמון.
חוף כלשהו. מוצ"ש. חגיגות יום הנישואים של בני זוג שנולדו באותו החודש ועשו איחוד שמחות. הוא בעל יקב, מה שהבטיח ארגזים של איבוד שליטה על החולות. החברים הקימו מחנה אוהלים ואני לשם שינוי הסכמתי לישון באוהל. זה המקום להודות שאני לא באמת נערת כפר. כלומר, נולדתי בכפר, אבל לא בכפר בדואי. היו לי אמנם שכנות פרות, תרנגולות ועיזים, אבל לכולנו היה גג אמיתי מעל הראש. בהתאם, גם אף פעם לא נהניתי לישון באוהל, אבל הפעם כאמור החלטתי ליהנות.
אין לי הוכחות, כי במסגרת איבוד השליטה שכחתי להטעין את האייפון ולא תיעדתי את האירוע. אף לא תמונה אחת באינסטגרם! פשוט לא הייתי אני. איבדתי את עצמי ומצאתי דמות חדשה, היפית, אוכלת קציצות עם כוסברה (כוסברה היא השטן) ושותה גם ערק (אניס הוא מלאך המוות).
פשוט הייתי שם. בלי לביים את האירוע כולו, פחות להשתדל. וכשהסכמתי לחולל מסביב למדורה, עם שחור של תפוח אדמה מתחת לעיניים ונוצה מטופשת בשיער, ידעתי שאני מגוחכת אבל ויתרתי על ההתבוננות הצינית. ממי בכלל אנחנו חוששים? רק על עצמנו לסמוך לא ידענו.
זה היה לילה חריג, כי לא קראתי חדשות, ולא זכרתי ישנות. כי העולם נראה כמו מקום פחות עוין וכל בני האדם סביבי היו טובי לב, כי בחרתי לראות בהם את הטוב. היום הזה השיט אותי בין גליו, והרגשתי בטוחה. ידעתי שהלילה, אף סירה לא טובעת.
הילדים שלי ישנו אצל סבא וסבתא, והנה פתאום אני במסיבה משונה. בעוד רוב חבריי יודעים מדי פעם פשוט להשתחרר וליהנות באיזו מסיבה, אני תמיד משתמשת באותו תירוץ. "יש לי הופעות. שם זאת המסיבה שלי. בימי החופש אני מעדיפה לנוח".
אבל זה רק הפחד שמופיע במקומי. חושך ואורות מרצדים מעוררים בי אי־נוחות. מקומות הומי אדם מעוררים בי קלאוסטרופוביה. בעיקר מפחיד אותי לעוף. לרקוד מגוחך, כמו שכולם יודעים כבר שאני רוקדת. ולמה? אפילו סבתא שלי יודעת ליהנות מדי פעם מבקבוק יין טוב עם חברות בשעת משחק רמי־קוב. את יצר ההרפתקנות כנראה ירשתי מפולנייה אחרת.
הלילה היה מאוד מיוחד. לא בטוח שאחזור עליו, כי אז הוא כבר לא יהיה מיוחד. גם יש לי נטייה להתמכרויות. הסיגריות עד הגמילה (שנתיים בלי! יש!), סוכרים ושאר פחמימות. אה, ובנים! בעיקר הייתי מכורה תמיד לבנים. פעם אמרה לי חברה טובה, "אחותי, את צריכה דיאטה מבנים", כי כמו כל סם מסוכן, ככל שצרכתי אותם יותר, החשק שלי רק עלה. עד שהמציאות שלחה אותי ללמוד על בשרי את ההבדל בין בדידות לעצמאות, והיום עם נועם אני כבר באמת יודעת. לא רק להזדקק. לא רק להיות נחשקת. לאהוב ממש. מתוך הדדיות גמורה.
והנה שוב, גם באותו ערב אינדיאני של איבוד פאסון והתמסרות ליין, ישבו אנשים ודיברו על אהבה. איכשהו תמיד זה חוזר לשיר של ריקי גל, מה זאת אהבה? אולי מוזיקה היא סוג של תשובה. בעיקר שירים של לאונרד כהן. כשהוא מת הרגשתי צביטה חדה בלב. הצביטה הזאת... היא האהבה?
אז הייתה מדורה. היו תפוחי אדמה. וחול ובריזה וסירה. ומישהו שלא פגשתי מעולם סיפר בסוג של גאווה, שהוא לא באמת מכיר באהבה מהסוג הישן. הוא אוהב את הילדים שלו, אהב פעם את גרושתו, אולי. ואותנו כרגע. ואת המדורה הזאת. ואוהב אהבת נפש את החברים מהצבא. רק שעם נשים, זה תמיד קצת מתבלגן. כולן רוצות בלעדיות. כולם רוצים שירצו רק אותם.
למה חייבים לחבר אהבה למשיכה? זה הוא שאל, לא אני. ישבתי שם שיכורה ומזועזעת. הרי כל חיי אני חותרת להשגת יעד אחד — שיגידו שאני האחת. האחת בחייו של האחד שלי. האחת ששיריה עושים למישהו הכי טוב. האמא הטובה ביותר. החברה הכי מעניינת. ואיך אפשר גם בלי הכי מצחיקה, יפה, סקסית, חכמה. איזה חכמה? גאונה, מבריקה, אשת שיחה מחוננת. אוף, כמה בלעדיות לסחוב על גוף כל כך פחדן.
וליד המדורה היה גם ים. רק שאני, אני קצת מתביישת להודות, ביישנית בצורה מגוחכת. אולי זה המניע שלי להתגרות כל הזמן בגבולות, להצטלם בבגדי ים, ללבוש מחשוף, עד כדי כך אני מפחדת להיחשף.
אבל קרה לי נס באותו לילה. איפשרתי לעצמי לאבד שליטה ונכנסתי למים. היה אפשר לקרוא לחלק התחתון תחתונים, היה אפשר לחשוב שהעליון הוא חזייה, אבל המים, מה אכפת להם בכלל? זו רק אני שעסוקה יותר מדי במה יחשבו.
אז קברתי את כל עדת המבקרים המיותרת מתחת לחול ופשוט צללתי. וזה היה אחרי שטרפתי קציצות, בבגט, לבטן שלא פגשה כבר חצי שנה כפיפת בטן אחת. הרגשתי חופשייה. או כמו שהסברתי את מה שעובר עליי לאחרונה לנועם, אני שוברת עכשיו קופת חיסכון. לא בשביל לנפץ את חזיר החרסינה על הרצפה, אלא כדי להגיע לאוצרות שחסכתי בפנים כל החיים. לא הגיע כבר הזמן לממש? אם לא הכל, אז חלק? קוראים לזה מאני־טיים. יש לי הרגשה שדברים נפלאים עומדים לקרות. אם יקרו או לא? זה כבר פחות חשוב. העיקר ההרגשה.
לאונרד כהן היה מורה גדול: "יש סדקים בכל דבר, ככה נכנס פנימה האור". עושה מה שאמרת לי. הסדק מתרחב.
לפנייה לכתב/ת 
