איך הפכתי לאוהדת טראמפ
המטרה: להבין למה הילרי הפסידה ° האמצעי: לינצ'ים ברשת ° בקרוב אגיע רחוק
אני מסיימת לקרוא את ההודעה שלה ושומטת את האייפון לספה כאילו לקה באבעבועות רוח. "אל תעשי מזה עניין", אני חושבת, "תסלחי לה. ככה זה היום עם הפוליטיקלי קורקט, כולם מפחדים לדבר כי יסקלו אותם חיים". אני ממשיכה להקליד, צריכה לסיים את ההזמנה בבוקינג. בשישי הזה יש למאיה יום הולדת עשר ואני מנסה לבחור צימר בגליל. לוקח לי זמן להבין שזה לא הולך, אני לא באמת מסוגלת להתעמק בשורה שטוענת ש"בקתת נופרים מתהדרת באמבט פיני מעץ אלון". גם כי "בקתת נופרים מתהדרת"? ברצינות? מה היא, מיס צימרים 2016 שלובשת חצאית ג'קוזי מעץ ומנופפת לקהל? וגם כי הצער, נו, הצער המטומטם והילדותי שלי, הוא יושב עליי כבד כמו משקולת ניירות.
"זה לא אמור להפריע לך", אני נוזפת בעצמי, "את ילדה גדולה, עברת כבר מאה לינצ'ים, את לא צריכה את התמיכה שלה". אבל הלב שלי ממשיך למשוך לי בשרוול. כואב לי, הוא אומר בנאיביות הפוליאנה הזו שבה הוא מדבר לפעמים, זה בכל זאת כואב. אני מרימה את האייפון, קוראת שוב את הסמס שהיא כתבה לי לפני חמש דקות. "אני מצטערת שאני לא מעלה פוסט להגנתו", היא כותבת, "כל כך הרבה פעמים התחלתי לכתוב משהו ולא הצלחתי. אני פחדנית".
אני קוראת שוב את התשובה שלי, נזכרת איך כתבתי מהר, לא רציתי שתשנא את עצמה בגללי עוד שנייה אחת נוספת. אני הרי אוהבת אותה, אני גם מבינה שהיא צעירה ממני ב־13 שנה ואולי קצת מתביישת בחברה המבוגרת והמביכה שלה. וכאילו אני בעצמי לא מספיק גרועה, אז יש גם את בן הזוג הכן מדי שלי, סוג של סדין אדום מסנוור לכל לוחמת מיזוגיניה שמחזיקה מעצמה. אז מה אני רוצה ממנה, שתתאבד בשבילי חברתית רק כי בן הזוג שלי כתב סדרה? אם היא לא הייתה מכירה אותו, היא בעצמה הייתה מעלה פוסט נגעל עכשיו. אז למה היא צריכה לעמוד אוטומטית לצידנו?
"כי היא מכירה את רן", חשבתי, "ועכשיו חברות הפייס שלה טוענות שהוא מגדל את ארבע הילדות שלנו לחשוב שהן צריכות להיות שפחות של גברים והיא יודעת שזה לא נכון".
"תכתבי רק כשאת מרגישה משהו, ולא מרצון להגן", אני מסמסת לה בסוף, "הכל בסדר, באמת". אבל היא כנראה הרגישה שאני מהוססת, שעם כל הרצון שלי לכתוב לה שאני אוהבת אותה, איזה גמד סולידריות קטן בתוכי צועק: "סליחה? את תמיד אומרת שאת חברה כל כך טובה שלי ושלו, אז מה זאת אומרת מפחדת?"
סופת החרא הנוכחית פרצה לפני כמה ימים, מישהי העלתה איזה סרטון לוחמני שבו היא מכנה את רן "דוש" על סמך מה שהיא חושבת שכתב בסדרה שלו וצברה חיש קל עשרות אלפי צפיות. ואז מישהי העלתה בפייס מכתב אישי, ובכל זאת פומבי כמו קיסריה, אליי. מכתב שבו היא טוענת שאני מתחנפת לגברים וסוכנת כפולה בשורות הפטריארכיה שמלקקת לשוביניסט שאני חולקת איתו מיטה. וגם זה היה יכול להיות בסדר, אלמלא מי שכתבה את זה הייתה אחת מהחברות מהאוניברסיטה של סתיו, סתיו שלי, שכאן כבר לא הייתי צריכה להיות פרנואידית מדי כדי להתחיל לחשוד. רגע, לא מספיק שאת שותקת, את גם מוקפת בחברות שחושבות דברים כאלו עליי?
"תבחרי עכשיו", צרחה הילדה מארגז החול שהייתי פעם, "את חברה שלה או חברה שלי? כי אי־אפשר שניהם ביחד". וגם את זה הצלחתי להרגיע, זכותו של כל אדם להיות חבר של מי שהוא רוצה, בדור הזה של ערכים נודדים כבר ממילא השתנו כל מושגי הנאמנות. קודם כל את צריכה להיות נאמנה לאג'נדה שלך, ורק אחר כך לחברים ולאנשים שאת אוהבת. ואם איתרע מזלך ובעלך נחשד, רק נחשד בדיבור מטריד מיני לאישה אחרת, את חייבת ישר לזרוק אותו לכלבים, לעמוד על פודיום ולגנות אותו שהוא שפל ודוחה, אחרת האמזונות מהפייס לא יניחו לך מרוב שאת עולב וסמרטוט וביזיון לכל המין שלנו.
או, הנה בקתה שנראית מבטיחה. גם מבחינת המחיר, גם כי יש בה את מה שמאיה חושבת שהוא פסגת המותרות האפשריים בעולם: בריכה פרטית. אבל רגע, היא שוב כותבת לי. אני צופה ב"מקלידה..." שלה מהבהב על המסך, רואה שזה לוקח לה מלא זמן, היא כנראה מנסחת ומוחקת, לא מוצאת את המילים הנכונות להסביר לי למה מישהי שטוענת שהיא מתה על רן ושהסדרה שלו מושלמת ואוהבת אותי בכל זאת בוחרת לשתוק כשחברות שלה מהאקדמיה מבצעות בנו את זממן.
"אני רוצה לכתוב משהו בעדכם", היא כותבת בסוף, "אבל מפחדת להיכנס למלחמות עם אנשים. הלוואי שהייתי לוחמת אור אמיצה בשבילכם". ודווקא ההודאה הזו שלה, שהיא יודעת שהיא לא בסדר, מצליחה להבעיר אותי עליה עד תחושת חנק. כי זה בסדר גמור לשחק אותה לוחמת אור כשצריך להגן על עוד בחורה שעברה הטרדה מינית באוטובוס, איזה קשיש בדובון קרא לה "מותק" והיא נעלבה עד שורשי שערה הכחול. וזה בסדר גמור לפרסם פוסטים שבו את קוראת לאוהדי טראמפ "אוסף רדנקים רפי שכל". אבל זה לא בסדר להגן על חברים שלך בפומבי כשחצי עולם טוען שהם רקובים עם ערכים מקולקלים כמו שנאת נשים, מיזוגיניה, ומה זה היה עוד? אה, שמנופוביה. פתאום את לא לוחמת אור ולא אתנה אלת הצדק.
אני מסתובבת בחדר במעגלים, הזעם בוער בי כמו מכתב אדום, בלי נמען, בלי כתובת. זה מה שהשתקה עושה לאנשים, היא גורמת להם להתפוצץ מרוב שנאה ורצון לפתוח כבר את הפה ולצרוח. למשל, מה שקורה עכשיו לרן ברשת, מה שאני יודעת על חלק מהגברים הפמיניסטים־עלק שעשו למתקיפות עליו לייק או כתבו במזועזעות נאותה: "זה נורא שיש גברים כאלו".
למשל, הבחור הזה, יושב כמו דולה תומכת ורחומה של פמיניסטיות ומעודד אותן להוציא את כל הזעם החוצה. זה לא אותו אחד שיצא עם חברה שלי, הצמיד אותה בכוח לקיר של החניון ושלח יד לחזייה שלה בלי רשות? אז מאיפה החוצפה שלו לקרוא לבן הזוג שלי, שלא נגע באישה בלי רשות מעולם, "דוש"? אז כן, אני יכולה להיכנס ולכתוב מה שאני יודעת עליו, אבל זה רק יוריד אותי לרמתו, וגרוע מזה, יהרוס לי את היום אחרי שעשרות נשים יכתבו לי במין התנשאות דקה כזו של ליברליות שאני מטומטמת בלי להגיד מטומטמת. תגידו לי אתם, לא לצרוח מרוב שהעולם הפוך?
וזאת הסיבה שבגללה טראמפ זכה, הזעם הזה שאני מרגישה עכשיו. הכעס שאני לא מצליחה להכניס בחזרה לבקבוק או לרסן בשום אופן. כי כמוני ישבו אנשים רבים והרגישו שאסור להם לדבר, שאסור להם לחשוב, שהם צריכים לצחצח את הלשון כשהם מדברים על מוסלמים או היספנים או נשים או ווטאבר. ומשהו, איזה קאובוי פנימי בהם, קם ואמר, בסדר, אני אשתוק אבל עד הקלפי. אז אני אכניס פתק ואגיד את דעתי על כמה שהעולם שלנו צבוע והפוך.
ואולי הם אפילו לא סובלים את טראמפ עצמו, אלוהים יודע שמדובר בחתיכת נרקיסיסט פשטני שמרדד כל דיון לרמת הפוסי. אבל הם עוד יותר שונאים את הליברלים הנאורים, אבירי הפוליטיקלי קורקט, אלו שהתנשאו עליהם בטלוויזיה או בפייסבוק ורמזו שאין להם שכל רק כי הם חושבים שלא בהכרח צריך לתלות כל גבר שלא מצהיר על עצמו כפמיניסט דור שלישי.
אני נזכרת איך גם אני קמתי מתענית השתיקה המלוקקת שכפיתי על עצמי בשם מה שנאור כדי לכתוב סטטוס על טראמפ, משהו שבוער לי להגיד. "טראמפ הוא ההוכחה הסופית", כתבתי, "שמסוכן לנסות להשתיק אנשים, להתנשא מעליהם ולהטיף להם. הם יעדיפו לירות לעצמם ברגל ולהישאר חופשיים".
כי זה מה שאני חושבת שאמריקה בחרה עם ההצבעה ההזויה הזאת שלה: בסופו של דבר, לא משנה כמה המועמד גרוע, היא בחרה מחדש בחופש הביטוי. וכן, במקרה הזה מדובר בתוצאה נוראית, כי המועמד שמייצג את חופש הביטוי הוא חתיכת משתיקן מיזוגיני בעצמו, ולא מפסיק לדבר בנפנוף ידיים מבטל על אנשים שלא נראים או חושבים כמוהו. ועדיין, אחוז די גדול מהאמריקאים העדיפו את החביתוש הלא קוהרנטי הזה על פני אישה נאותה ונאורה בחליפה לבנה, כזו שמדברת על העתיד של הילדות הקטנות שלנו בעיניים נוצצות. הם עשו את זה כי הם ראו בהילרי את התגלמות האדם הליברלי שמטיף להם ברשתות. הם העדיפו לירות ברגל של עצמם, לבחור את הליצן עם הכנאפה על הראש, ולא במי שהמסר שלו: מי שלא חושב כמוני הוא איש רע.
אז העליתי את הציוץ וספרתי: אחת, שתיים, שלוש. ובאמת, בתוך שלוש שניות קיבלתי לא פחות מארבע תגובות שטענו שאני שוביניסטית, שתיים שטוענות שעוד מ"מחוברים" רואים שאני נרקיסיסטית שחושבת רק על עצמה ומנתחת את העולם משם. ועוד אחת שרומזת שאני בעצם תומכת בקבוצות נוצריות משוגעות ואנטי־הפלות בחשאי.
אני שומטת מידי את הסמארטפון שלי בדיוק כמו שאשמוט אותו בעוד כמה ימים, כשהחברה האומללה שלי תפחד להגיד משהו נחמד על רן, משהו שאולי יעזור, כי מי צריכה את הבלגן הזה על הראש שלה. וזו ההתנשאות הארורה שלכם, ההתנשאות על כל מי שמעז לחשוב אחרת, הדרך שבה אתם משתיקים בכמה משפטים טבולים בארס את כל מי שלא שייך. היא זו שנתנה את הבחירות לאיש שסבור שמספיק להיות סלב ואת ישר פותחת לו רגליים. היא זו שהפכה אותי, שרק רוצה עולם צודק וטוב, בדיוק כמוכם, לכלי של כעס ונקמה.
לפנייה לכתב/ת 
