ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גיל נחושתן
    המוסף לשבת • 17.11.2016
    "לפני המחלה עבדתי 16 שעות ביום, נתתי את כולי לחיילים, וזה היה אושר. עכשיו אני לא יכול לזוז, אבל כל הזמן חושב איפה אני עוד יכול לעזור"
    ענת מידן | צילום: גיל נחושתן

    "כשאני מתעורר בבוקר אני קודם כל פונה לאלוהים ומבקש שייתן לי כוח לעבור את היום", אומר צביקה לוי. והוא זקוק להרבה כוחות. בשנה האחרונה מתמודד לוי עם ALS, מחלת ניוון שרירים. הוא משותק בכל גופו, מרותק לכיסא גלגלים ומחובר למכשיר שמזרים אוויר לריאותיו. שני מטפלים עומדים לרשותו ומדי כמה דקות הוא מצקצק בלשונו, מסמן להם לגשת אליו ולנקז את הרוק שהצטבר בפיו.

     

    ליוויתי אותו בשבועות האחרונים בביתו בקיבוץ יפעת ולמרות הקשיים והמגבלות הפיזיות, לא שמעתי ממנו קיטור ותלונה. כששואלים מה שלומו הוא משיב ב"הכל בסדר". "אני לוחם ותמיד הייתי אדם אופטימי", שב ומכריז. שתי אצבעות שחמקו מהשיתוק מאפשרות לו לעבוד עם המחשב ולשמור על קשר עם העולם. "אני מודה לאלוהים שהשאיר לי את המעט הזה ולא לקח ממני הכל".

     

    אל"מ במיל' צביקה לוי, 68, "אבי החיילים הבודדים", יודע הכל על מאבקים ואופטימיות. הוא שירת בצנחנים וכשהשתחרר עבד בקיבוץ עד שנקרא לנהל את פרויקט החיילים הבודדים בצבא. ב־22 השנים האחרונות הוא התרוצץ בארץ ודאג לחיילים הבודדים לחדרים בקיבוצים, הסתובב ברחבי הגלובוס ושיכנע צעירים יהודים שמקומם בישראל וגייס תרומות כדי לאפשר את קליטתם של 18 אלף חיילים בודדים שעברו דרכו עד היום.

     

     

    לוי במדים. חבריו הגישו את מועמדותו לפרס ישראל | צילום: גיל נחושתן
    לוי במדים. חבריו הגישו את מועמדותו לפרס ישראל | צילום: גיל נחושתן
     

    את ההתמודדות עם האתגר הקשה מכל התחיל לפני שנה. "הרגשתי שאני נחלש מאוד ואמרתי לרופא המשפחה שיש לי ניוון שרירים. לא ידעתי כלום על המחלה, אבל כנראה הייתה לי אינטואיציה", הוא מספר. "הרופא ביטל את זה ב'לא יכול להיות' ושלח אותי לבדיקות. לא מצאו כלום אבל בקושי עמדתי על הרגליים ותוך שלושה חודשים איבדתי 20 ק"ג.

     

    "בינואר האחרון ביקרתי חבר במושב כרם בן זמרה וסיפרתי לו שאני מרגיש רע. הוא לקח אותי לחבר שלו, ד"ר רון כרמלי, מנהל מחלקת כלי דם בבית החולים 'כרמל' בחיפה, שהסתכל עליי ופסק שלמחרת בשבע וחצי בבוקר אני מתאשפז אצלו. בבית החולים אמר שלהערכתו יש לי סרטן במערכת השרירים, או דלקת קשה או ניוון שרירים והסביר שבשתי המחלות הראשונות ניתן לטפל. בשלישית - לא. איכשהו לא נלחצתי, רק אמרתי 'מה שיהיה יהיה'.

     

    "נשלחתי מיד לנוירולוג שעשה לי בדיקת EMG (הולכה עצבית לשרירים). בזווית העין קלטתי את נעמי, אשתי, שישבה מול המחשב, מזילה דמעה. היא ראתה שהשרירים לא מגיבים לגירוי המוטורי שניתן לי והמוניטור הראה קווים ישרים. הרופא הסביר שמדובר בניוון שרירים, אמר שיותר לא אוכל לעשות מסעות כומתה עם החיילים, אבל אפשר לחיות עם המחלה 15 שנים. בקור רוח אמרתי לו שאני לא מתכוון להרים ידיים".

     

    לוחם עם מטרות

    חודשיים וחצי היה מאושפז בטיפול נמרץ והוא לא זוכר הרבה מהימים הקשים שם. "אני רק זוכר יום שישי אחד כשדותן, הבן שלי, בא לבקר במחלקה ופתאום לא יכולתי לנשום. הוא קרא לרופא, אמר שאני כולי כחול ומיד העבירו אותי לטיפול נמרץ. שמעתי את מנהל המחלקה אומר 'אנחנו מאבדים אותו', פתחו לי פתח בצוואר ושמו צינור נשימה. בעצם הבן שלי הציל אותי. מאז יש לי רצון עז לחיות את החיים ושכולם יידעו שאני נלחם".

     

     
    עם חיילות בודדות. "אני לא נותן לעצמי ליפול ולהתייאש | צילום: גיל נחושתן
    עם חיילות בודדות. "אני לא נותן לעצמי ליפול ולהתייאש | צילום: גיל נחושתן

     

     

    וכמו לוחם, לוי סימן לעצמו מטרות. מאז אשפוזו לא יכול היה להוציא קול מגרונו ורק לחש. התקשורת איתו הייתה באמצעות קריאת שפתיים. רופאיו אמרו שהוא חייב לנסות לדבר והוא ניסה אך ללא הצלחה, עד שלפני כחודש בקע קול ראשון מגרונו. "אמרתי לעצמי, 'צביקה, תקשיב יותר לנשימות שלך, מיתרי הקול צריכים לקבל עוצמה מהאוויר', תירגלתי ולפתע התחלתי לדבר. לא האמנתי, ביקשתי מאשתי שתקליט אותי והיא סירבה מחשש לעין הרע. מאז אני מדבר. זה נס גדול.

     

    "כדי לשמור על הקול אני צריך לדבר שעה ביום וזה מצריך מאמץ, אבל אין מצב שאוותר. כל החודשים האלו כשהקול סירב לפרוץ החוצה, אמרתי לעצמי שבתי מיכל מתחתנת בתחילת מארס 2017 ואני חייב לברך אותה בקולי בחתונתה".

     

    החברים הראשונים אליהם התקשר כשחזר אליו הקול, היו אלוף (מיל') יורם יאיר (יה־יה) ומפכ"ל המשטרה לשעבר אסף חפץ, שהיה המ"פ שלו בצנחנים. "יה־יה היה בנהיגה בפלורידה וכששמע את קולי אמר: צביקה, אני לא מאמין, אני כמעט עושה תאונה. אני מבקש ממך, אל תפסיק לבקש ממני עזרה".

     

    החברים הטובים לא מפסיקים לבקר. ח"כ אלעזר שטרן, שהיה קצין חינוך ראשי וסייע רבות ללוי בקליטת החיילים הבודדים, מגיע אליו פעם בשבוע ומסייע לו בהתנהלות מול רשויות כמו ביטוח לאומי. עורך דין אבנר צור, חבר מהמילואים, עוזר לו בהתנדבות בסבך הביורוקרטיה. ביום שלישי שעבר ביקר אותו הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ בפעם הרביעית. "בני הגיע עם בקבוק יין והייתה בינינו שיחה של חבר עם חבר, העלינו זיכרונות מימים עברו. בני היה מח"ט שלי לפני 20 שנים ושמרנו על קשר. ביום הולדתי ה־67, בינואר 2015, כשעוד הייתי בריא ולא ידעתי כלום על ניוון שרירים, הוא הגיע בהפתעה במסוק ל'פרלמנט' ביפעת. היו באירוע שלי מאה חיילים בודדים והם קפצו על הרמטכ"ל שעמד אז לסיים את התפקיד. 

     

    "בני נתן לי פסל יפהפה עליו נכתב: 'לאבא של החיילים הבודדים שלא נח לרגע עד שכל בניו יהיו מסודרים' והודה לי בשם צה"ל. זה היה רגע מדהים מבחינתי. אחרי שחליתי הוא בא לבקר אותי בבית החולים. לא יכולתי לזוז ומצבי היה רע, הוא היה בשוק, אבל שיחק אותה ואמר לי: 'יאללה, צביקה, בוא הביתה'. כשהתחלתי לדבר הוא גם היה בין הראשונים שצילצלתי אליהם".

     

    גם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי התקשר ללוי ביום הראשון כשחזר לביתו. "'כמו שלחמת בצנחנים אתה תילחם עכשיו במחלה. אתה הרי לוחם בכל רמ"ח אבריך', הוא אמר וכל מילה שלו הייתה בול", משחזר לוי, וכשהוא מדבר על שיחות הטלפון האלו ושלל הביקורים הוא מתעורר לחיים וחיוך של אושר עולה על פניו המיוסרות.

     

    על השאלה האם יש מי שהתרחקו ממנו בעקבות מחלתו ונמנעים מלבוא לבקר, לוי לא ממהר לענות. הוא לוקח זמן למחשבה ומשיב: "יש כמה אנשים שאפשר לספור על כף יד אחת. קשה להם לראות אותי במצבי, אני, צביקה הכל יכול. אבל אני מתקשר אליהם ואומר להם שזה בסדר ואני מבין שנפשית קשה להם לראות אותי מוגבל. אני מעודד אותם ואפילו שלחתי להם שמן זית ודבש לראש השנה".

     

     

    מקבל תעודת הוקרה כשהרמטכ"ל לשעבר בני גנץ לצדו | צילום: גיל נחושתן
    מקבל תעודת הוקרה כשהרמטכ"ל לשעבר בני גנץ לצדו | צילום: גיל נחושתן

     

     

    למה דווקא אני

    בחודש מאי הקרוב ייערך מסע אופניים "סובב העמק" לאורך 60 ק"מ, ולוי מתכוון לקחת בו חלק כשכיסא הגלגלים שלו יורכב על עגלה מיוחדת. "אני עושה את זה כדי להוכיח לחולי ALS שאין דבר העומד בפני הרצון", הוא מכריז ומקפיד לעשות פעמיים ביום כ־500 סיבובים על מכשיר המדמה פידול על אופניים הניצב בסלון ביתו, כששני המטפלים לצידו. "בהתחלה היה לי מאוד קשה שאנשים אחרים עושים בשבילי הכל, אבל לאט־לאט קיבלתי את העובדה שאין ברירה. המוח עובד מצוין, אני זוכר הכל, אבל הגוף נדפק ואני חייב עזרה".

     

    הוא לא רוצה לקרוא על המחלה באינטרנט. מספיק לו מה שגופו כבר יודע. הוא מבין היטב שאין תרופה ואין טיפול. פעמיים ביום עושה לוי תרגילי פיזיותרפיה, פעם בשבועיים מגיע לביתו רופא ובודק את מצב הריאות והלב ורופא המשפחה קופץ לראותו מדי שבוע. "החלום שלי הוא לנצח את המחלה, אבל אני גם יודע שאף אחד לא הצליח במשימה הזו. אני גם יודע שהסוף שלה מאוד קשה ואני מוכן להכל".

     

    אתה שואל את עצמך "למה דווקא אני"?

     

    "אני אדם מאמין וכל יום אני שואל את אלוהים למה אני. אולי הוא חושב שאני אדם חזק והוא מנסה אותי שעה־שעה, יום־יום. אני מבקש ממנו שייתן לי רפואה שלמה ושהרופאים ימצאו תרופה למחלה הזו".

     

    יש ימים של נפילה?

     

    "אני לא נותן לעצמי ליפול ולהתייאש. כשאני במצב רוח ירוד אני עוצם את העיניים ומתפלל: אלוהיי, תעזור לי לצאת מהמצב רוח ואחרי כמה דקות אני בסדר. כל הזמן אומרים לי שאני עשוי מחומר חזק. זה כנראה נכון".

     

    למה אתה הכי מתגעגע?

     

    "לחיים שהיו לי לפני המחלה. עבדתי 16 שעות ביום, כל יום, ונתתי את כולי לאחרים, זה היה אושר מבחינתי. תמיד אמרו עליי שאני בתנועה נון־סטופ. התחלתי את היום שלי מוקדם בבוקר בריצה וסיימתי אותו באמצע הלילה בעשייה ועכשיו אני יושב כל היום בלי יכולת לזוז, אבל הראש שלי עובד ואני כל הזמן חושב איפה עוד אני יכול לעזור", הוא לוחש.

     

    ימים אחדים לפני אשפוזו, כשגופו כבר מאוד חלש והוא לא מסוגל ללכת, לא ויתר לעצמו והגיע על כיסא גלגלים לכותל לטקס השבעת צנחנים. בביתו בקיבוץ הוא מוקף בתעודות הערכה על פועלו ובתמונות מהשטח, לבוש במדים ומוקף בחיילים. מפעל חיים שהוא שואב ממנו נחמה.

     

    תמונה אחת אין שם. אשתו לא מרשה להתבונן בה מחשש שהמראה הקשה שלו, תשוש ומחובר למכשירים, יכביד עליו. אבל את הרגע אותו היא מנציחה הוא לא שוכח.

     

    בוקר אחד כשהיה מאושפז בטיפול נמרץ הודיע לו ד"ר כרמלי, הרופא שטיפל בו, שעומדים להוציא אותו עם המיטה וכל הצינורות ולהביא אותו למשרדו – ושם תחכה לו הפתעה. כדי לצמצם את רמת ההתרגשות סיפר כרמלי ללוי דקות אחדות לפני הרגע הגדול שהרמטכ"ל גדי איזנקוט יעניק לו דרגות אל"מ כהוקרה על עשייתו רבת השנים.

     

    "הייתי אז מטושטש מהתרופות, הבנתי את המילים אבל התקשיתי להגיב", הוא משחזר. "אני זוכר ששמו לי על המיטה את דרגות הסא"ל שלי, הורידו אותן ומצד אחד עמד הרמטכ"ל איזנקוט ומהצד השני אלוף אביב כוכבי ושמו את דרגות האל"מ. אשתי וילדיי עמדו לידי. התאמצתי להרים את שתי ידיי ולתמוך עם האחת בשנייה והצדעתי לרמטכ"ל. אני חושב שראיתי אותו מזיל דמעה". הזיכרון ההוא גורם לו עכשיו לבכות. הוא מבקש מהמטפל התאילנדי שינגב לו את הדמעות ומבקש את סליחתי.

     

    לפני כשבועיים, כששמע על מינויו של כוכבי לסגן הרמטכ"ל, שוב התרגש. "התקשרתי אליו ואיחלת לו בהצלחה. הוא לא האמין שאני מדבר. הזכרתי לו שלפני 15 שנים, כשהיה מח"ט שלי במילואים והיינו בכנס בצאלים, ישבתי איתו לבד ברכב ואמרתי לו שבעוד 15 שנים יהיה פסיעה מדלת הרמטכ"ל – והנה, החלום שלי מתממש. אביב אמר שהוא זוכר, הודה שהשיחה מאוד מרגשת אותו והבטיח לבקר. שמחתי. הכרתי אותו בצנחנים, ראיתי את היחס שלו לחיילים הבודדים וגיליתי אדם חכם, אנושי, כריזמטי ועם יכולת להנהיג במצבים קשים. אין לי ספק שהבחירה בו ראויה מאוד".

     

    הוא נולד בקיבוץ גבת אך משפחתו, יחד עם משפחות נוספות, עזבה את המקום כדי להקים את קיבוץ יפעת בסמוך. שם הכיר את נעמי, ילדת חוץ מטבעון. הוא מעיד על היותם הפכים, היא שקטה ומסוגרת והוא איש של חבר'ה, מסיבות ויין. אלא שלא הכל היה תמיד ורוד בבית לוי. לפני 34 שנים נפטרה עופרי, בתם בת שמונת החודשים, ממוות בעריסה.

     

    "הייתי במילואים בעזה ומישהו ממזכירות הקיבוץ הודיע לי שעופרי נפטרה. נעמי הייתה בבית ביפעת עם שני הילדים הגדולים וכיוון שלא היו אז טלפונים לא יכולתי לדבר איתה. אחרי כמה שעות הגעתי הביתה הרוס לגמרי. היה לי קשה להתאושש מהמוות של הילדה. כל יום שישי הלכתי לקבר שלה והנחתי עליו זר כותנה, סמל למשהו טהור וזך. מאז אני שם על קברי חיילים שנהרגו, זרי כותנה שאינה נובלת לעולם.

     

     

    עם גנץ במדים. "צביקה בוא הביתה"
    עם גנץ במדים. "צביקה בוא הביתה"

     

    "רפול, שהיה אז רמטכ"ל, הגיע להלוויה של עופרי וכשראה באיזה מצב אני זימן אותי אליו לשיחה והציע שאקח על עצמי לאסוף ילדים מעיירות פיתוח שקיבלו פטור מהצבא ואגרום להם להתגייס. רפול הבטיח שהוא אישית יעזור לי. עשיתי את זה בהתנדבות, במקביל לעבודה בגידולי שדה בקיבוץ.

     

    "בדצמבר 94' הודיע לי יה־יה, שהיה אז ראש אכ"א, שאני אהיה מנהל פרויקט חיילים בודדים בצבא. הסברתי לו שאני לומד במדרשת רופין לתואר הנדסאי מים ותשובתו הייתה: 'שטויות, תעזוב את הלימודים'. ואכן עזבתי. את עבודת הגמר הגשתי בלי ללמוד וקיבלתי תעודה. יה־יה לא ויתר על הפרויקט, דחף אותי ועזר. עבדתי יום בשבוע בשדה וחמישה ימים הייתי עם החיילים. נסחפתי לתוך זה בכל הכוח".

     

    כשאני שואלת האם היו מחירים לפעילותו האינטנסיבית, הוא נאנח. "בוודאי שיש לזה מחיר משפחתי לא פשוט. המשפחה די סבלה בהתחלה מהנוכחות המעטה שלי בבית עד שהתרגלו שזאת העבודה של אבא. נעמי גידלה לבד את ארבעת הילדים, אבל הייתי אבא שמקשיב למשאלותיהם, יצאתי איתם לכל טיול שנתי והלכתי לכל אסיפות ההורים. נעמי לא אהבה ללכת ובשבילי זו הייתה חוויה חברתית. אף אחד מהילדים מעולם לא התחשבן איתי. אני חושב שהם אוהבים אותי".

     

    לוי מספר בגאווה על ילדיו שהיו קצינים בצה"ל וגם על בתו שהייתה מכורה לסמים קשים במשך שבע שנים. "היא גרושה, גרה בדירה משלה בקיבוץ ולא כל כך שמנו לב לבעיית הסמים שהתפתחה. כשזיהינו, היא כבר הייתה עמוק בתוך זה. היום אני יודע שטעיתי", הוא אומר וההתרגשות ניכרת בפניו.

     

    לפני שבע שנים פנה לחברו יה־יה, אז יו"ר עמותת "אילנות", מרכז גמילה מסמים, וביקש את עזרתו. במשך שנתיים טופלה שם וחזרה לביתה בקיבוץ כשהיא נקייה, מתפרנסת ומגדלת את בנה בן ה־12 וחצי שנשאר ברשותה. על בנה הבכור, בן ה־15 וחצי, קיבלו הוריה אפוטרופסות לפני שמונה שנים והוא מתגורר בביתם. "קשה לי לראות את סבא במצב כזה אבל אני יודע שהוא ייצא מזה", הוא אומר בהגיעו מבית הספר ועוטף את לוי בחיבוק.

     

    אבל המשפחה של לוי היא לא רק ביולוגית. באותה גאווה לא מוסתרת בה דיבר על ילדיו הוא מספר על כעביה חוסיין, בן 38, וחוסאם סולימאן, בן 37, מוסלמים מכפרים בצפון, ששירתו בצנחנים. אחד מהם נודה בכפרו והאחר התייתם מהוריו. לוי דאג להם לחדר ביפעת והם החלו לקרוא לו אבא. כעביה משרת היום בקבע, חבר הקיבוץ, נשוי ואב לילדה בת חצי שנה. "אין בארץ עוד חבר קיבוץ בדואי ואני מאושר שהצלחתי בזה. מבחינתי זו נחת", אומר לוי.

     

    לפני כשבועיים הגיעו לביתו חמישה חיילים בודדים שעלו מרוסיה וארה"ב. הם עמדו המומים סמוך לכיסא הגלגלים וחיפשו מילים מעודדות. לוי זיהה את מבוכתם ושאל על השירות הצבאי שלהם. לפני שנפרדו אמרו לו תודה. "אתה לימדת אותנו מה זו אהבת מולדת", אמרו לו. אחרי שיצאו מפתח הבית, עיניו של לוי היו לחות. "המילים האלו שוות מבחינתי הכל", לחש.

     

    מאז שחלה מגיעים לבקר אותו עשרות אנשים שפגש בצמתים שונים בחייו – הם מחזירים לו אהבה ומנסים לעזור. בחגים באו לבקר לא מעט משפחות שכולות. "השנה, בגלל מצבי, לא יכולתי להגיע לבתי העלמין, אז שלחתי את בתי מיכל להניח זרי כותנה במקומי על הקברים של חללי צה"ל. היה לי חשוב שהם והוריהם ידעו שצביקה לא שוכח אותם. עכשיו ההורים שבאו לבקר אותי ביקשו ממני כותנה כדי לשים על קבר בניהם. מאוד התרגשתי ובכיתי. ידעתי שהמסורת שלי תימשך".

    אתה איש של תמיד

    השיחות בינינו נערכות בלחישה, הוא ממעט להשתמש במיתרי קולו, שלא ייפגעו. הלחישה המתמשכת מעייפת אותו, והמטפל שמזהה את מצבו ניצב מאחוריו, מעסה את גבו, נותן לו לשתות, מנקז רוק שהצטבר. לוי לוקח אוויר ומשתדל לא לוותר, ההתלהבות מהעשייה למען החיילים הבודדים משכיחה ממנו את סבלו, וכשהוא מדבר על ציונות עיניו מנצנצות.

     

    "בשבוע שעבר התקשר אליי חייל שעלה מארה"ב וגר בקיבוץ בצפון. הוא סיפר שלא טוב לו שם וביקש לעבור למרכז הארץ. שלחתי מיילים, הרמתי טלפונים וסידרתי לו חדר בקיבוץ קרוב למרכז. אני מאושר שאני עדיין יכול לעזור.

     

    "כל החיילים הבודדים שהגיעו לארץ יהיו בסופו של דבר אזרחים טובים במדינת ישראל וזה הדבר שהכי חשוב לי. אני איש מהדור של פעם, לא אדם שרץ אחרי הכסף. אני רוצה לבנות את הארץ הזו עם אנשים טובים", הוא אומר ומבקש שאשים לב לדגל ישראל הניצב במלוא הדרו בפתח ביתו. "לא הייתי צריך לשכנע את התנועה הקיבוצית למצוא חדרים עבור החיילים הבודדים שלי, שעלו מ־44 מדינות. הם ידעו שמה שאני עושה זו ציונות. לא מזמן היה אצלי חייל שאמר שבחיים לא ישכח שהייתי עם המחלקה שלו בכותל. 'דיברת איתנו כמו חלוץ שמקים מדינה', הוא אמר לי וכך בדיוק אני מרגיש".

     

    הוא עושה הכל כדי להביט קדימה, לעשות תוכניות, לא לאבד תקווה ולא לוותר על החיים. חברים מהמילואים קנו לו לאחרונה רכב פולקסווגן סטיישן יד שנייה, 120 אלף שקל, שיכיל כיסא גלגלים, ואחד מחברי הקיבוץ משמש כנהגו. חברו פילו רוזנברג מכרם בן זמרה דואג לאמבולנס שמסיע אותו בעת הצורך לנסיעות רחוקות.

     

    ביום שישי לפני שבועיים עשה לוי את נסיעתו הראשונה מחוץ לביתו. הוא נסע ל"פרלמנט של יפעת" שהקים לפני 25 שנה, הנמצא בקצה השני של הקיבוץ. כשנכנס לאולם עמדו על רגליהם 250 איש שהגיעו מכל רחבי הארץ ומחאו לו כפיים. פעם בחודש הם נפגשים ושרים בצוותא בלעדיו. הפעם, כאורח הכבוד, הוא פתח את הערב ואמר: "אני מלא תקווה שביום מן הימים תראו אותי חוזר לעצמי ואמשיך להוביל את המקום הזה לדברים חדשים... יש לי הרבה מחשבות טובות ותמיד אהיה אופטימי". בסיום שוב קמו הנוכחים, מחאו כפיים, ליוו אותו לרכב ולחצו את ידו. "וגם לי זלגה דמעה קטנה מהעין", מודה לוי.

     

    בתחילת החודש הגישה התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי את מועמדותו של לוי לפרס ישראל על מפעל חיים. "צביקה הוא מפעל שכולו אהבה, מתן בסתר ונשיאתם של המשרתים בצה"ל על כפיים", נכתב שם. "דמותו, רוחו האיתנה וחוסנו הערכי המיוחד הם לפיד העשייה והתרומה למען החיילים הבודדים". לוי מקווה שמועמדותו תתקבל. "אני לא רוצה את הפרס לעצמי אלא בעיקר לחיילים שלי ולמשפחתי. לעצמי אני מאחל רק בריאות".

     

    כשאני שואלת אם היה יכול להתחיל הכל מחדש, האם היה חוזר על מהלך חייו, הוא משיב בלי להסס: "ברור שכן. אני לימדתי את הצבא מה זה להיות חייל בודד. בתחילת הדרך היה קשה לקבל אותי, הם רצו שאעבוד לפי הכללים של הצבא עד שלימדתי אותם לעבוד לפי הכללים והרעיונות של הלב שלי. גם לנעמי היה קשה והרבה פעמים ביקשה שאפסיק לעשות למען אחרים ואעשה למען עצמי. רק עכשיו, כשאני חולה, היא מבינה את גודל העשייה. בזכות הביקורים היא נחשפה למה עשיתי כל השנים ולכמויות העצומות של האהבה אליי".

     

    המחלה שינתה אותך?

     

    "אני חושב שכן. נעשיתי יותר רגיש, מתרגש מהר. אני נוטה לבכות יותר. בחיים לא ביקשתי עזרה מאף אחד, תמיד ביקשתי רק עבור החיילים הבודדים והמשפחות השכולות ופתאום אני נאלץ לבקש עזרה לעצמי וזה קשה לי כל כך".

     

    אתה מפנטז שפתאום תלך?

     

    "הרבה פעמים אני חולם בלילה שאני הולך לאוטו עם ג'ינס וטישירט ונוסע לבקר את החיילים. אני חוזר להיות צביקה הכריזמטי, רועה הצאן שהוא סוג של מנהיג לחיילים, ואז פוקח עיניים ורואה ששום דבר לא השתנה ואני שרוע במיטה חסר אונים. השבוע נעמי סיפרה לי שחלמה שאני בג'ינס וחולצה משובצת, מעיר אותה בבוקר ואומר לה 'יאללה, בואי נלך' ואז התעוררה והבינה שזה רק חלום ואי־אפשר ללכת. לפני המחלה לא זכרתי שחלמתי אי פעם אבל עכשיו אני זוכר את כל החלומות".

     

    לו היית יכול לעמוד על הרגליים מה הדבר הראשון שהיית עושה?

     

    "אוסף את כל המשפחה שלי ועושה להם טיול תודה בגליל. מודה על התמיכה שלהם בי, ואחר כך נוסע לבקר את החיילים הבודדים בגדודים".

     

    כמה המוות מפחיד אותך?

     

    "לפני כמה שנים דיברתי עם נעמי שיחה כללית כזו על המוות והיא אמרה: אתה אף פעם לא תמות, אתה איש של תמיד. אין לי מחשבות על סיום חיי בקרוב. הרבה פעמים חשבתי מי ייקח על עצמו את המעמסה הכבדה של החיילים הבודדים אם איהרג בתאונה או במלחמה. מדי פעם, כשהייתי לבד באוטו בנסיעות ארוכות, חשבתי על האפשרות שאהיה סיעודי – וגם אז לא אמרתי אף פעם שאין טעם לחיים כאלו.

     

    "תמיד הבטחתי לעצמי להישאר עם עיניים פקוחות, לראות את אור השמש ושקיעתה ואת הירח מלא. אני איש רומנטי ועם תקווה בלב, לא מתאים לי למות. גם עכשיו במצבי, אני יושב מול החלון הגדול בבית ומסתכל על הירוק שבעמק, על העצים שסביבי והגפנים בחצר ומרגיש שמח".

     


    פרסום ראשון: 17.11.16 , 17:47