איך הפכתי לאוהדת טראמפ

"זה לא אמור להפריע לך", אני נוזפת בעצמי, "את ילדה גדולה, עברת כבר מאה לינצ'ים, את לא צריכה את התמיכה שלה". אבל הלב שלי ממשיך למשוך לי בשרוול. כואב לי, הוא אומר בנאיביות הפוליאנה הזו שבה הוא מדבר לפעמים, זה בכל זאת כואב. אני מרימה את האייפון, קוראת שוב את הסמס שהיא כתבה לי לפני חמש דקות. "אני מצטערת שאני לא מעלה פוסט להגנתו", היא כותבת, "כל כך הרבה פעמים התחלתי לכתוב משהו ולא הצלחתי. אני פחדנית".

אני קוראת שוב את התשובה שלי, נזכרת איך כתבתי מהר, לא רציתי שתשנא את עצמה בגללי עוד שנייה אחת נוספת. אני הרי אוהבת אותה, אני גם מבינה שהיא צעירה ממני ב־13 שנה ואולי קצת מתביישת בחברה המבוגרת והמביכה שלה. וכאילו אני בעצמי לא מספיק גרועה, אז יש גם את בן הזוג הכן מדי שלי, סוג של סדין אדום מסנוור לכל לוחמת מיזוגיניה שמחזיקה מעצמה. אז מה אני רוצה ממנה, שתתאבד בשבילי חברתית רק כי בן הזוג שלי כתב סדרה? אם היא לא הייתה מכירה אותו, היא בעצמה הייתה מעלה פוסט נגעל עכשיו. אז למה היא צריכה לעמוד אוטומטית לצידנו?

"כי היא מכירה את רן", חשבתי, "ועכשיו חברות הפייס שלה טוענות שהוא מגדל את ארבע הילדות שלנו לחשוב שהן צריכות להיות שפחות של גברים והיא יודעת שזה לא נכון".

"תכתבי רק כשאת מרגישה משהו, ולא מרצון להגן", אני מסמסת לה בסוף, "הכל בסדר, באמת". אבל היא כנראה הרגישה שאני מהוססת, שעם כל הרצון שלי לכתוב לה שאני אוהבת אותה, איזה גמד סולידריות קטן בתוכי צועק: "סליחה? את תמיד אומרת שאת חברה כל כך טובה שלי ושלו, אז מה זאת אומרת מפחדת?"