לומדת לעוף

לא, זה לא טור שמטיף לחוסר אחריות. חוץ מזה, אני גם לוקחת אחריות מלאה על אובדן השליטה שלי. בגיל 37 הפנמתי את מה שלמדנו בבית הספר למשחק, ליפול אחורה ולהאמין שהפרטנר יתפוס. מודה שתמיד בחנתי אותו בחצי עין. רימיתי. הגב שלי היה חשוב לי מדי. העדפתי ללכת ולעמוד על שתי רגליים, מאשר להצליח בתרגיל, או להיות כנה. אבל השבוע, כשנפלתי אחורה, כבר לא הצצתי, ומי שסמכתי עליו באמת היה שם. שתי ידיים נאמנות, זה כל מה שצריך. בעצם צריך רק להחליט לתת אמון.

חוף כלשהו. מוצ"ש. חגיגות יום הנישואים של בני זוג שנולדו באותו החודש ועשו איחוד שמחות. הוא בעל יקב, מה שהבטיח ארגזים של איבוד שליטה על החולות. החברים הקימו מחנה אוהלים ואני לשם שינוי הסכמתי לישון באוהל. זה המקום להודות שאני לא באמת נערת כפר. כלומר, נולדתי בכפר, אבל לא בכפר בדואי. היו לי אמנם שכנות פרות, תרנגולות ועיזים, אבל לכולנו היה גג אמיתי מעל הראש. בהתאם, גם אף פעם לא נהניתי לישון באוהל, אבל הפעם כאמור החלטתי ליהנות.

אין לי הוכחות, כי במסגרת איבוד השליטה שכחתי להטעין את האייפון ולא תיעדתי את האירוע. אף לא תמונה אחת באינסטגרם! פשוט לא הייתי אני. איבדתי את עצמי ומצאתי דמות חדשה, היפית, אוכלת קציצות עם כוסברה (כוסברה היא השטן) ושותה גם ערק (אניס הוא מלאך המוות).

פשוט הייתי שם. בלי לביים את האירוע כולו, פחות להשתדל. וכשהסכמתי לחולל מסביב למדורה, עם שחור של תפוח אדמה מתחת לעיניים ונוצה מטופשת בשיער, ידעתי שאני מגוחכת אבל ויתרתי על ההתבוננות הצינית. ממי בכלל אנחנו חוששים? רק על עצמנו לסמוך לא ידענו.