חוסך שבטו
"אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", ערוץ 8, 21:00
הפתיח של "אכלו לי, שתו לי: הדור הבא" עשוי מדמויות "פקמן" שנוגסות במגיני דוד. זוהי אמירה שמייצגת נאמנה את שלושת פרקי הסדרה החדשה של רון כחלילי בפרט ואולי את הרזומה הדוקומנטריסטי שלו בכלל: "על צד שמאל", "סרט שחור־לבן" ובוודאי "ערסים ופרחות" הן דוגמאות ליצירות שעסקו בפירוק של מושגים ומוסדות מוכרים בישראליות. הפעם נדמה שכחלילי מנסה לבדוק האם נותרו עוד מגיני דוד לכרסם בהם.
"אכלו לי, שתו לי: הדור הבא"
אלא שבפרק הראשון, שבמרכזו אשכנזים שלא מגדירים את עצמם כאשכנזים, כחלילי והבמאי המוכשר רפאל בלולו עשו לעצמם חיים קלים, כשבחרו בדוברים שיתמסרו לתפיסתם את האשכנזיוּת כעיוורת לפריבילגיות וכמי שלא מבינים על מה המהומה. הקריקטורה הבולטת בפרק — ולא חסרות כאלו — היא אסף גרניט, המוצג כאשכנזי שרכב על קולינריות מזרחית בדרך לתהילה וכעת, כתיקון דמיקולו, מתכנן לפתוח מסעדה שתיקרא על שם סבתו ותגיש אוכל מזרח אירופי. אומנם הסוציולוגית פרופ' אורנה ששון־לוי מאתגרת את העמדות שנטחנו לעייפה בשיח הזהותני, אבל סביר להניח שדבריו המופרכים של בני ציפר יזכו להד גדול יותר. בכל זאת, מזמן הוא לא בילבל במוח.
הפרקים הבאים כבר מציגים את האג'נדה הכחלילית בצורה מורכבת ואינטליגנטית יותר. בפרק השני כחלילי מתלווה לפעיל החברתי אופיר טובול, שהקים תנועה פוליטית מזרחית ונתקל בעוד ועוד ברקסים מטעם מי שהיו אמורים להיות שותפיו לכיבוש מוקדי הכוח בחברה הישראלית.
למעשה, זהו ההמשך המתבקש ל"ערסים ופרחות" וכחלילי ניגש עליו בפיכחון וביושר. בסצנה מאלפת במיוחד טובול ושותפתו כרמן אלמקייס מפצירים לשווא בבעלי עסקים מנתיבות להצטרף אליהם ולהשלים את המהפך. בשוט הסיום הפנטסטי טובול ואלמקייס נוסעים בפנים מובסות על כביש שבו נתיב אחד מוביל לאשקלון והשני לתל־אביב. הם בוחרים באחרון וכך מדגימים את המבוי הסתום שאליו נקלע המאבק המזרחי.
הפרק השלישי, שאותו ביימה מורן איפרגן, מעניק במה לערבים אזרחי ישראל, שמביטים מהצד בהתכתשות האשכנזית־מזרחית ורואים את הבעיה שלהם הולכת ומתרחקת מהעין ומהלב של המיינסטרים. יותר משהוא מוצלח טלוויזיונית, הוא חשוב אינפורמטיבית עבור יהודים שהתרגלו לנוכחותם של ערבים על המסך רק בתוכניות ריאליטי או בטקסי נזיפה ב"אולפן שישי".
מכאן ש"אכלו לי, שתו לי: הדור הבא" היא שלם שמוטב להכיר את כל חלקיו כדי להפנים את המסר שלו, שהוא ריקונה של הישראליות מכל תוכן שאינו שבטי. ניתן ואף רצוי להתווכח איתו, אבל אי־אפשר להגיד שהמכלול לא מעורר מחשבה וגם דוק של דכדוך: הרי אם לכולם אכלו ושתו אבל בסוף הרוב המוחלט נותר רעב וצמא, סימן שמישהו יושב בבית, סופר את הכסף ולא מפסיק לצחוק.
בקטנה
הראיון של אילנה דיין עם נשיא טורקיה ארדואן היה מפגש מרתק ומתוח בין מנהיג כוחני לעיתונאית ששואלת אותו על רדיפת תקשורת. ארדואן נראה המום כשדיין העזה לקטוע אותו וחסר סבלנות כשניסתה לגלות אצלו סימנים לחוש הומור. בסיום, למרבה ההפתעה, לא שודרה תגובה באורך 19 שנה מטעם ארמון הנשיאות, אבל המעבר לעוד ראיון שהבטיח את "מירי רגב שלא הכרתם" היה קשה באותה מידה.
לפנייה לכתב/ת 
