שאיפות

ביל קלג זוכר היטב את הרגע שבו החליט לגמור עם זה. הוא היה בן 33, אחרי שלושה חודשים שבמהלכם שרף 70 אלף דולר על קראק ואלכוהול וחדרים בבתי מלון במנהטן, שבהם היה מעשן את עצמו לדעת. גם הקריירה המזהירה שהייתה לו כסוכן ספרותי התפוגגה באדי הסם. העולם הצטמצם למקטרת זכוכית, טלפונים לדילר, ריצות לכספומט וסקס מזדמן עם ג'אנקיז כמוהו.

"זה היה תהליך התאבדות איטי שהייתי מודע לו", הוא מספר. "ידעתי שלא אוכל להמשיך לחיות כל עוד אני משתמש בסמים, ולא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלי סמים. כך שהאפשרות היחידה הייתה לעשות סמים עד שאמות. עישנתי קראק עד שנגמר הכסף, ואז ניסיתי להתאבד ממש. חשבתי שאין שום סיכוי שאשרוד שילוב של וודקה, כדורי שינה וקראק בשווי אלף דולר. בשלושת החודשים שקדמו לזה הייתי ער כמעט כל הזמן. בקושי אכלתי ושקלתי פחות מ־60 קילו. היה קל לדמיין שהמוות ממש מעבר לפינה".

ונשארת בחיים.

"חלקים גדולים מהיום הזה נמחקו לי. אני זוכר את עצמי בתחתונים בחדר במלון, עם הקראק והאלכוהול, וברגע הבא אני מול הדירה שלי בשדרה החמישית, נצמד במשך דקות ארוכות לגדר ולא זז. לא יודע מה קרה בין שני הרגעים האלה. כשנכנסתי לדירה קרסתי, והזיכרון הבא שלי הוא שאני מתעורר בבית חולים. החבר שלי הזמין אמבולנס שפינה אותי למיון".

שמחת לגלות שאתה חי?

"לא. זעמתי. באמת שלא רציתי לחיות. הכל נלקח ממני, ולא היה שום דבר לצפות לו".

זה לא סיפור נדיר במיוחד. בחור שהצליח להגשים כמעט את כל מה שחלם עליו - זוגיות, כסף, הערכה מקצועית, מסיבות שמפניה עם היפים והמצליחים של ניו־יורק - מאבד הכל לטובת סם מפלצתי. הסיפורים האלה, בעיקר גרסאות הסקס־סמים־רוקנרול שלהם, כבר הפכו לקלישאה פופולרית, אבל בשביל קלג ואנשים כמוהו, שנגמלו מהתמכרות פעילה, מדובר במאבק יומיומי שהניצחון בו אף פעם לא מוחלט.

"אחרי בית החולים הייתי במוסד גמילה במשך ארבעה חודשים, ואז חזרתי לניו־יורק. ביליתי את השנה הבאה בניסיונות להיגמל, אבל היו לי לא מעט נפילות בחזרה לסם. בשלב הזה כבר רציתי לחיות והלכתי לשלוש פגישות AA ביום, ועדיין לא הצלחתי להפסיק".

חמש שנים וחצי אחרי הגמילה, קלג קיבל תזכורת לכך שהוא סובל ממחלה כרונית שתעוט על כל הזדמנות לתקוף בחזרה. הוא היה בבר בבנגקוק, התפתה לשתות כמה קוקטיילים, ומצא את עצמו בדיוק באותו מקום אפל שחשב שהותיר מאחוריו. "כבר אחרי הדרינק השני אמרתי לעצמי, 'הפעם אני באמת הולך למות, זה הסוף'. ואחרי הדרינק השלישי ניסיתי לחפש קראק. כאילו כל החמש וחצי שנים האלה נמוגו לגמרי. זה היה מפחיד ומדכא וממית מהרגע הראשון. אבל למזלי לא הצלחתי למצוא סמים אז חזרתי לניו־יורק והמשכתי ללכת לפגישות של AA. היום אין בסמים ובאלכוהול שום דבר רומנטי. אני מתעוות ברגע שאני חושב על האפשרות הזאת. ועם זאת, אני מודע כל הזמן לכך שבקלות זה יכול להיות שוב אטרקטיבי אם אתן לעצמי ללכת בכיוון הזה. הכל תלוי בדרך שבה אני חי את חיי".

דווקא משום שהפך בגיל צעיר לסוכן ספרותי מצליח - בין הלקוחות שלו היו ניקול קראוס, אנדרו שון גריר וניק פלין - קלג מעולם לא הגדיר את עצמו כסופר. הכתיבה כמעט נכפתה עליו כשהחליט לחשוף את ההתמכרות וההחלמה ממנה בשני ממוארים שזכו לתהודה - Portrait of an Addict as a Young Man ו־ Ninety Days - שבהם הוא מתאר באומץ נדיר את האסון המתגלגל שהיו חייו: מהילדות בקונטיקט, דרך השימוש בסמים, מאמצי הגמילה וההזדמנות שקיבל לברוא את עצמו מחדש.

גם בשיחת טלפון הוא חשוף מאוד ויוצר אינטימיות מהירה. כמו מכורים אחרים בגמילה, וידוי אמיתי ושלם, על הכיעור והבושה ורגעי השפל העלובים ביותר שהיו בחייו, הוא מעין חובה שקיבל על עצמו. "אחד הדברים העיקריים שלמדתי בתהליך ההחלמה הוא שהדרך שלנו לעזור לאחרים היא באמצעות דוגמה אישית. חשבתי שאם אוציא ספר, אולי אוכל לעזור למישהו אחר להרגיש שהוא פחות לבד".

בשנה שעברה, בתום עבודה של שמונה שנים, פירסם קלג רומן ראשון. 'היתה כאן פעם משפחה', שיצא לאחרונה בעברית (הוצאת מטר, בתרגום דנה אלעזר הלוי), הוא ספר על אובדן ועל אבל. ג'ון, גיבורת הרומן, מאבדת בערב החתונה של בתה את כל האנשים הקרובים לה: הבת והארוס שלה, בן זוגה הנוכחי ובעלה לשעבר. כולם נספים בשריפה שפרצה במטבח הבית בזמן שהיא עצמה יצאה לריצה. על אף שנסיבות הדליקה לא לגמרי ברורות, הספר לא עוסק בחקירה משטרתית או בחילופי האשמות. במקום זה הוא עוקב אחר המסע של ג'ון לצד השני של היבשת, הרחק מהעיירה שבה איבדה את כל מה שיקר לה.

זה ספר בעל עוצמה רגשית נדירה, שמהדהד את התובנות שאסף קלג במהלך שנות ההחלמה. לרגעים אפשר לזהות בדברים שאומרות הדמויות את עיקרי תוכנית 12 הצעדים. בעיקר את האפשרות המיטיבה של בני אדם להושיט עזרה לאלו שזקוקים להם. יותר מזה, ההצלחה של הרומן, שהיה לרב־מכר ובין המועמדים לפרס מאן בוקר בשנה שעברה, היא אולי עדות להבטחה שכתובה בספר הגדול של אלכוהוליסטים אנונימיים: מכור שנגמל יזכה לחיים מופלאים "מעבר לחלומותיו הפרועים ביותר".

קשה שלא לחפש קווים מקבילים בין האסון של ג'ון למה שעבר עליך.

"אני מודע לזה. ג'ון היא לא גרסה מוקצנת של עצמי, אבל בגלל מה שעבר עליי הייתי בעמדה מצוינת להבין את הכאב שלה ולהיות מסוגל לתאר אותו. מעבר לזה, העיירה שבה היא מתגוררת היא שיקוף של העיירה שבה אני גדלתי, הטיפוסים שמופיעים בספר מוכרים לי מהילדות, וכשהספר הלך והתגבש נסעתי הביתה בפעם הראשונה מזה עשר שנים. חזרתי למקום שניסיתי לברוח ממנו".

הוא נולד לפני 46 שנה בעיירה בשם שרון בקונטיקט, למשפחה מהמעמד הבינוני. אביו היה טייס בחברת תעופה, אמו עקרת בית. ילד עגמומי שהצליח רוב הזמן להסתיר את מה שהוא מרגיש באמת. "התאמתי את עצמי לעולם הילדים ועל פני השטח נראיתי שמח, אבל בפנים הייתי מבודד ומפוחד באופן קיצוני".

ובמשפחה?

"ידעתי שאמא שלי אוהבת אותי אבל אבא שלי לא הפסיק לצלוב אותי. הוא היה אלכוהוליסט, מתעלל מילולית, ואני הייתי הקורבן שלו. היה די מפחיד בבית שלנו".

כילד סבל מבעיה מוזרה, שהייתה כנראה ביטוי גופני למצוקות נפשיות: הוא לא היה מסוגל להשתין. "הייתי מחזיק בזה עד כמה שיכולתי, לפעמים במשך יום שלם, וכשהלכתי להשתין הייתי קופץ מול האסלה ואוחז בזין שלי כל כך חזק כדי שהשתן יזרום, עד שגרמתי לקריעה של כלי דם. בגיל 14 נסעתי במסגרת חילופי תלמידים לאוסטרליה, ובהדרגה זה נעלם. כנראה הריחוק מהבית סייע לזה".

האלכוהול והסמים נכנסו לחייו בשלב מוקדם. "מגיל 12 שתיתי כל יום, בעיקר לפני השינה. לקחתי באופן קבוע גם תרופה נגד הצטננות שגרמה לי להיי. ובתיכון היה גראס, ופה ושם קוקאין. תמיד גיליתי עניין בסמים, עד אובססיה. בעיקר הייתה לי אובססיה לרעיון של קראק־קוקאין. אין ספק שהייעוד שלי היה להיות מכור לסמים, ואני אימצתי את הייעוד הזה בחדווה".

את המיניות שלו גילה יחסית מאוחר, רק אחרי שסיים את הקולג' ועבר לניו־יורק. "גרתי עם בת הזוג שלי, וכשהיא לא הייתה בבית הייתי מתקשר לקווי טלפון של גייז - למזלי עוד לא היה גריינדר - ולרוב רק מדבר ומאונן. אבל לילה אחד מישהו הגיע, והתאהבתי בו. נפרדתי מהחברה שלי ועברתי לגור איתו. למרות שיצאתי מהארון, הרגשתי בושה גדולה מאוד. המיניות שלי גרמה לי לייסורים".

אותם קווי טלפון שדרכם פגש את בן הזוג הראשון שלו, גילו לו גם את הקראק שבאותה תקופה - תחילת שנות ה־90 - פרץ מהגטאות של המיעוטים והפך לסם המועדף גם בקהילת הגייז. "אני זוכר את הפעם הראשונה שלי במדויק. זה היה כל כך שלו, ומיני, ומסעיר; זה היה בדיוק הפוך מכל החרדות והספקות שהייתי שטוף בהם. סוף־סוף הרגשתי נוח בגוף שלי, הרגשתי נוח בעולם - לרגע הזה חיכיתי כל חיי. ובשאיפה הראשונה ידעתי שזה יביא עליי את הסוף שלי. כי ידעתי שמאותו רגע אעשה הכל כדי לשחזר את ההרגשה הזאת. זה לא היה סיפור רומנטי איטי והדרגתי, אלא אהבה גדולה ומיידית מהשאיפה הראשונה".

עד כמה הסביבה שלך הייתה מודעת למצבך?

"החבר שלי ידע ועזר לי לשמור על הסוד (בן זוגו דאז הוא הבמאי איירה זקס, שגם עשה סרט המבוסס על חייהם). בהרבה מובנים הוא איפשר את ההתמכרות שלי. אבל לאף אחד אחר לא היה מושג. הייתי שחקן טוב. בשלב הזה הייתה לי סוכנות משלי, והרבה יותר קל להסתיר את מה שקורה בחייך כשאתה הבוס של עצמך".

אתה מסכים עם הטענה שבקהילה שלנו יש נטייה מובהקת לשימוש בסמים, להתמכרות?

"סמים ואלכוהול מוצאים אצל כל אדם את הנקודה שבה הוא חלש במיוחד ונצמדים אליה. אבל כן, אצל גייז יש חוויה ספציפית, שקשורה לבושה שנכפתה עלינו. כשאני סיפרתי לאמא שלי, היא בכתה ואמרה לי לא לגלות לאף אחד, ובמיוחד לא לאחותי. ובאמת לא אמרתי מילה לאף אחד במשפחה. למעשה ניתקתי את היחסים עם כל המשפחה שלי. אז נכון, גם סטרייטים מרגישים חוסר ביטחון ובדידות וניכור, אבל אתה לא רואה הרבה סטרייטים רוקדים עם חצי גוף עירום במסיבה ועושים סמים בגיל 48. ותאמין לי, זה לא נראה טוב".

הוא חי היום עם בן זוגו, ואן סקוט, מכור נגמל כמוהו. באופן כמעט הוליוודי, הם מצאו את עצמם כיסא ליד כיסא בפגישה של AA. "בדרך כלל אני משתדל להימנע מללכת לפגישות של גייז. יש לי הרבה חברים בתוכנית גמילה, ורבים מהם מזדיינים עם אנשים מהקבוצה, אבל אני העדפתי לשמור מרחק, כי חשבתי שדייטים עם נגמלים אחרים יהרסו את תהליך ההחלמה שלי. אבל פעם אחת הלכתי לפגישה במרכז הקהילתי של הגייז, וואן ישב לידי, וזה הספיק. הוא צעיר ממני, חתיך יותר, אז השתדלתי להתעלם ממנו, אבל הוא היה מאוד נחרץ ואחרי הדייט הראשון שלנו ידעתי פחות או יותר שזהו זה".

לפני ארבע שנים, אחרי שנתיים של זוגיות, קלג וסקוט החליטו להינשא רשמית. האירוע אפילו הוזכר במדור החתונות של ה'ניו־יורק טיימס'. "אבא שלי, שמעולם לא הסכים אפילו להגיד את השם של החבר הראשון שלי, ישב בשורה הראשונה והיה נרגש עד דמעות. והיו שם המון בני דודים ואחיינים ושמחנו שהילדים האלה חוגגים איתנו ומקבלים את הזוגיות שלנו כמשהו כל כך טבעי".

ילדים משלכם זה השלב הבא?

"במשך תקופה ארוכה דיברנו על האפשרות להביא ילדים, אבל אז אחי - שגם הוא נאבק בהתמכרות - והחברה שלו הבינו שהם לא יכולים להשגיח על הילדה שלהם בת השנתיים, ואנחנו מגדלים אותה עכשיו. יש לה אומנת, והמשרד שלי הפך לחדר שלה. אנחנו לא יודעים שום דבר על גידול ילדים, ובטח עושים מלא טעויות, אבל זה מסעיר ומרגש. אתה אף פעם לא יודע מה יש לחיים להציע לך כשאתה מתרחק מסמים".

למשל כתיבת רומן מצליח כמו 'היתה פעם כאן משפחה'?

"כן, גם זו אחת הברכות שנפלו עליי בתהליך ההחלמה. מעולם לא חשבתי לכתוב רומן, אבל כשכתבתי את הקטעים שהפכו בסופו של דבר לממואר הראשון, צפו מחדש כל מיני זיכרונות מהילדות שלי. קיטלגתי אותם באיזו תיקייה, מתוך מחשבה שמתישהו אעשה בהם שימוש. בשלב מסוים, כשהייתי מאושפז במוסד גמילה, כתבתי את המשפט 'היא תיסע מכאן' והנחתי בצד. חודשים אחר כך ניסיתי להבין מי האישה הזאת שאני כותב עליה, מה עבר עליה, וזה התגלגל להיות המשפט שפותח את הפרק השני של הספר".

אין הרבה אנשים שחובשים את שני הכובעים – כתיבה וייצוג סופרים.

"אני לא מרגיש סופר. קודם כל אני סוכן של סופרים אחרים. כתיבה היא מבחינתי חלק מהדרך שלי לחיות חיים שפויים. ביומיום אני מאוד מעורב בחיים של הסופרים שאני מייצג, וכאן אני יכול להיעלם לתוך העבודה הפרטית שלי".

הסופרים שלך לא נבהלו מהתחרות?

"לא אכחיש, זה היה קצת בעייתי עבור חלקם. אבל דיברנו על זה, ואם זה לא הסתדר למישהו, הגענו יחד למסקנה שצריך להיפרד. אני מקפיד להיות גלוי עם הלקוחות שלי. בשיא תקופת הסמים שלי, כשהיה ברור שאני הולך לסגור את הסוכנות, דיברתי עם הסופרים שלי וסיפרתי להם מה קורה, ורבים מהם, למשל ניקול קראוס, ביקשו שאמליץ להם לאן ללכת. ובאמת, ניקול הגיעה למקום שמאוד טוב לה. אגב, אובמה הצהיר שהספר שהוא הכי אהב בשנה שעברה הוא Fates and Furies של לורן גרוף, סופרת שאני מייצג".

מעניין מה הספר האהוב על הנשיא החדש שלך.

"אני מאוד מקווה שהוא חושב מדי פעם על ספרות. בחודש שלפני הבחירות הייתי באינדיאנה ובאוהיו וביוטה ובאריזונה, דיברתי עם נהגי מוניות ועם מלצריות, אז לא הופתעתי כמו בעלי מהניצחון של טראמפ. ועדיין, ליל הבחירות היה סיוט. אחד הלילות הכי קשים בחיי - וכבר והיו לי לילות קשים". ●