ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 לילות • 22.11.2016
    בואי דינה
    אבא ובת רואים סרטים בטרנינג על הספה, מחליפים חוויות על דייטים, חולקים עצות זוגיות ומתגעגעים לאמא שמתה. דינה סנדרסון חלקה דירת רווקים עם אבא דני והפכה את התקופה היפה והעצובה הזו לסדרה 'אורי ואלה'. אז למה היא מידרה אותו מהעבודה עליה, איך קיבלה את ענת עצמון למשפחה, ובאיזה קטע גברים אומרים לה שהיא לא סקסית?
    נבו זיו, רז שכניק | צילום: טל שחר

    אחרי שאמא של דינה סנדרסון נפטרה, היא מצאה את עצמה עם שותף לא שגרתי לדירה. אבא דני. "זה אומר כל היום להיות ביחד. קמים, הולכים לארוחת בוקר בחוץ, מסתובבים. קונים כלים לבית, כמו שתי עקרות בית נואשות. נוסעים על הטוסטוס, הוא מרכיב אותי. חוזרים הביתה, רואים סרטים ומלא יוטיוב. שומעים מוזיקה. לא רוקנרול, הכי זוגיות של פנסיונרים, גריאטרי. ואוכלים כל היום, כל היום. המון בחוץ, למרות שגם למדתי לבשל בשנים האלה".

     

    כמו דירת רווקים, אבל אלמן ובתו.

     

    "גם אבא וגם אני היינו רווקים, אבל עדיין אפופים באבל. זה לא כמו אחרי גירושים של הורה. יש לזה טון קצת שונה. מצד שני רווקות זו רווקות".

     

    איך זה נראה בחיים?

     

    פרגית לארוחת ערב. סנדרסון ובראבא ב'אורי ואלה'
    פרגית לארוחת ערב. סנדרסון ובראבא ב'אורי ואלה'

     

    "היינו יושבים, מספרים אחד לשני על הדייטים שהיו לנו. אני כמובן שנאתי את כולן חוץ מאת ענת (עצמון)".

     

    והיית סבבה עם זה שהוא יוצא?

     

    "שאלה מורכבת. ידעתי שזה מה שקורה עכשיו. זה לא כיף. יש דברים שאתה לא רוצה לדמיין את ההורה שלך עושה. כמו שאתה לא רוצה לדמיין את ההורים שלך שוכבים - אתה לא רוצה לדמיין את אבא שלך בבר. ואם הוא רווק עכשיו ויוצא אז הוא בטח מגיע למקומות... סיוט לדמיין את זה. סקס? מחריד. ילד רוצה שההורה שלו ישב בבית וגג יצא למסעדה. אני אמורה לצאת ולעשות שטויות, ושכל אחד יישאר בתפקיד שלו. היינו מדברים על זה, ונותנים סימני אזהרה רגשניים על מקומות שבהם אנחנו חושבים שהשני עלול להיפגע. אבא שלי נתן לי כמה אזהרות על דושבגס, שהיו מאוד חיוניות".

     

    ואת?

     

    חיים בהרמוניה.  דני ודינה סנדרסון וענת עצמון
    חיים בהרמוניה. דני ודינה סנדרסון וענת עצמון

     

    "או־הו. ברור. 'אבא, היא אפסה'".

     

    אבל מערכת היחסים המושלמת הזאת מיצתה את עצמה בשלב מסוים. "זוגיות שבה לא יוצאים מהבית, נשארים בטרנינג ורואים סרטים ואוכלים - היא נוסחה מדויקת שמוכיחה את עצמה ככישלון בכל פעם מחדש, גם אם זה עם אבא שלך. שים כל שני אנשים בשגרה הזו וזה ייגמר בבכי", אומרת סנדרסון. "הגיע הרגע שבו רציתי לעזוב את הבית והרגשתי ששנינו כבר רוצים את זה. זה היה טו מאץ'".

     

    מה למשל?

     

    "אתה מסתכל אחורה ואומר לעצמך שזה היה מהומה רבה על כל דבר. באופן רגיל ילד גדל בבית, מגיע לגיל שבו הוא רוצה לעזוב, ההורים רוצים שיעזוב. וזה רגע מאוד משמח עבור ההורים. הם נשארים לחיות יחד ולטפל אחד בשני. לא היה לי את זה. הייתי בת 18 כשאמא שלי נפטרה, זה כבר תכף 12 שנה. אחרי כמה שנים, כשכבר לא גרתי בבית, עלה לי הרעיון שזה אולי יכול להיות מעניין לדבר על המבנה המשפחתי הקצת עקום וקצת שבור הזה".

     

     

    * * *

     

    התוצאה היא 'אורי ואלה' שעולה בסופ"ש הקרוב בהוט 3 ובהוט וי־או־די. חמש שנים היא עובדת עליה עם השותפים לכתיבה עופר סקר ויובל שפרמן, שגם ביים ביד אמן. סדרה מעולה, ממש, מצולמת מעולה, כתובה היטב, מהסוג שלא רואים המון בטלוויזיה הישראלית. ובמרכזה סנדרסון, עם הכריזמה המקסימה שלה, מוצאת את עצמה חיה עם האבא המוזיקאי המצליח שמתמודד עם המוות של אשתו. בתפקיד דני סנדרסון: שלמה בראבא. החברות הזו ביניהם מתערבבת עם הרגשות האבהיים שלו כלפיה, ועם הרגשות המגוננים שלה כלפיו. "רצינו לקחת את הגרעין של מערכת יחסים קרובה לקיצוניות. זה לא אוטוביוגרפיה, זה לקחת די־אן־איי של יחסים וללכת למקום הכי רחוק ואכזרי. וזה דרמטי יותר".

     

    בחיים עצמם, הדרמה התרחשה בעיקר ביום שלפני. כשאמא של דינה, העיתונאית נעמי סנדרסון, התכוננה למותה. וגם אחרי שזה קרה, כמו תמיד במשפחת סנדרסון, לקחו את זה עם המון הומור. "הלוויה שלה הייתה עין אחת צוחקת עין אחת בוכה. היו שם סטנדאפים. ענת גוב כתבה מדהים וגידי הקריא את זה וצחקנו ובכינו ביחד. היו שם תיאורים על אמא והקפדנות שלה והיחסים עם אבא. לצד כל ההומור, היו כמויות של דמעות בלתי נגמרות, אבל לא יכולנו להמשיך אחרת ולהיות פתאום משפחה שרק יושבת ובוכה. זה לא אנחנו.

     

    "היה רגע שבו אבא שלי לקח את הרבי לצד ועשה לו אודישן מהיר על איזה שיר הוא הולך לשיר כשמובילים את הארון לקבר. אבא שאל 'מה אתה הולך לשיר?' וההוא התחיל 'אל מלא רחמים', ואבא אמר 'מה עוד יש לך?' נתן שיר אחר, ואבא אמר 'לא לא לא'. הוא התחיל לשיר 'אשת חיל' ואבא אמר 'אוקיי, זה'. כל השיחה הייתה לגמרי רצינית אבל אבסורדית לגמרי, כמו מנהל מוזיקלי מהגיהינום".

     

    את זוכרת מה חשבת במהלך ההלוויה?

     

    "זו הייתה ההלוויה הראשונה שהייתי בה בחיים. הייתי מאוד צעירה. לא ידעתי מה הטקס, איך זה עובד, מה עושים. הקטע הכואב כשזורקים את האדמה. אני זוכרת שהייתה לי תחושה לא נעימה על זה שעשיתי את זה לחברים שלי. שעכשיו גם הם נמצאים בלוויה הראשונה שלהם, שאני מעבירה אותנו שלב שלא כל כך הכרחי בגיל הזה".

     

    ואחרי השוק?

     

    "חוזרים לחיים. אמא הייתה מאוד דומיננטית, טיפוס מדהים, הכי מצחיקה בבית".

     

    יותר מאבא?

     

    "כולם טיפוסים אפרפרים לידה, לא רק אבא. היא הייתה מאוד ישירה, מאוד אמיצה, מאוד חדה. אמירות שאף אחד בחדר לא יגיד. ואמא ואבא בעיקר ידעו להיות מאושרים, שזו תכונה מאוד נדירה וחשובה. יש איזו שמחה בסיסית בבית שאני באה ממנו שהיא כמו ערך, לקום בבוקר שמח ומחויך, תמיד לקום בגוד וייב. כמו שאומרים, בהצלחה בלמצוא משהו כזה שדומה להורים".

     

    אמא השאירה מכתב, משהו?

     

    "לא, רק טבעת. יש בפנים חריטה, 'לילדתי האהובה יוני 2005'. לא היו מילים אחרונות כי אלה לא היו יחסים כאלה. אמא כל הזמן ביטאה את האהבה שלה ואת ההערצה שלה. לא היה משהו שצריך לומר ברגע האחרון כי לא אמרת אותו מעולם. לא היה 'רק תזכרי דבר אחד'. המורשת שהיא השאירה יותר גדולה מפאנץ' בסוף".

     

    מה העצה הכי חשובה שהיא נתנה לך?

     

    "לישון בצהריים. בכלל, לא לקבוע שום דבר בצהריים כי אתה לא בפוקוס. ולא לישון בלילה עם חולצות כהות. היא טענה שזה עושה חלומות רעים. יש לי מגירה מכובדת של חולצות שינה, הרבה מאוד מהן לבנות".

     

    ומתי בא העצב?

     

    "מצאתי את עצמי כמה פעמים עם אבא שלי במסעדה, ופתאום מישהו אומר משהו מאוד אגבי בהקשר של אמא שלי, ושנינו מתייפחים ולוקחים מפיות בד ומתחילים להסתיר את עצמנו. אתה לא תמיד מוכן לזה. לפני רגע היינו במצב רוח טוב, ופתאום זה נוחת עליך. כל כך הרבה שנים התרגלתי שאין לי אמא אבל זה לא נכון, יש לי והייתה לי אמא. לפעמים מספיק שאני שומעת חברה טובה שלי רבה עם אמא שלה בטלפון, זה נראה לי מדהים. כמה הייתי נותנת בשביל ריב עם אמא בטלפון עכשיו, אחד".

     

    איך ממשיכים אחרי זה?

     

    "היופי באבל זה שהוא לעולם לא מפסיק, הוא שם כל החיים, ולפעמים יותר חזק. שש שנים אחרי שאמא שלי נפטרה נחת עליי איזשהו אבל גדול שהייתי צריכה להתמודד איתו. פתאום זה צף, האבל הזה, הצער. האובדן. לא עיכלתי את זה ולא יודעת אם אי פעם אעכל. אני חיה את החיים שלי בלי אמא, אבל מדי פעם יש לי הבזק שזה לא היה ככה תמיד.

     

    "אני בתקופה שמאוד מבליטה את החוסר שלה. הורים הרי נותנים בהתחלה לילדים ואז מגיע שלב ההדדיות, שזה הגיל שלי, שאף אחד מהצדדים לא נידי ולא צריך טיפול ועזרה ואפשר פשוט להיות שני מבוגרים בעולם בקשר קרוב, חברים. איזה דבר מדהים זה לבשל להורים שלך. להזמין את ההורה שלך לדירה, להגיש לו ולשרת אותו. כל זה לא היה לי עם אמא וזו החמצה של זכות גדולה".

     

    וזה שהיא לא רואה את ההצלחה שלך אולי?

     

    "היא רואה. אני בטוחה".

     

    אבא שלך וגידי, חברים טובים, הפכו שניהם אלמנים. אביך חנך אותו?

     

    "זה אני לא יודעת, הם שני אנשים סופר בונקר. איזה שיחות החליפו? זה כנראה ילך איתם לקבר. אבא וגידי ואמא וענת (גוב) זה שני סיפורים של אהבות מאוד גדולות ויוצאות דופן. אצל שניהם יש משהו מאוד מיוחד וחד־פעמי. גידי וענת זה היה משהו שקוראים עליו בספרים".

     

    ומה חשבת כשראית את אבא שלך ואת גידי?

     

    "זה בעיקר הזוי. כל כך סימטרי, נשמע כמו בדיחה רעה, זה ששניהם עברו את זה ושענת ואמא שלי היו חברות, וסרטן, והכל היה יותר מדי דומה. לא היה צריך כל כך להקפיד על סימטריה, היה צריך לשחרר אחרי אחת מהן".

     

    מה אבא דני אמר על הסדרה?

     

    "מאוד אהב. אבל הוא לא קרא שום דבר תוך כדי. יש גבול. אי־אפשר שיהיו שני בוסים".

     

    אבל הוא לא בוס במקרה הזה.

     

    "הוא כן. הוא לא יודע לא להיות בוס. הוא לא יודע להיות בתפקיד המשנה אז לא צריך לנסות לשים אותו שם".

     

    עד כמה זה היה אלמנט שיווקי? כי את "הבת של" והסיפור הוא אישי.

     

    "זה לא משנה. רציתי שפשוט ייקחו את הסדרה. אולי דברים קרו בגלל שאני "בת של", אני לא יודעת. הרי נולדתי לתוך זה. אני חייבת לחשוב שאני מתאימה למה שלוקחים אותי אליו ומשקיעים בו. אם אאמין שהכל קורה כי אני "בת של", יהיו לי חיים די עצובים".

     

    שאלה מתבקשת: איך זה היה לגדול עם אבא דני סנדרסון?

     

    "אחת המילים הראשונות שלמדתי להגיד כתינוקת היא 'בלאנס'. 'איפה אבא? בבלאנס'. וכשהייתי בת שלוש שאלו אותי לאן השמש הולכת בערב, אז אמרתי 'להופעה'. לבוא לעבודה של אבא זה לבוא לאולפן הקלטות ולא למשרד. ואבא עובד זה אבא יושב ומנגן, זה די בדיחה, אבל זאת העבודה שלו".

     

    בסדרה את מנהלת רומן עם חבר של אבא. קרה במציאות?

     

    "אנשים ראו שני פרקים וכבר התחילו כל השאלות. 'את באמת עשית את זה?' שואלים את אבא, 'זה באמת קרה?' 'אתה באמת אמרת לה ככה וככה?' והאמת היא שלא. אני ישר במקום מגננתי על אבא שלי, 'אל תחשבו עליו את הדברים הרעים האלה".

     

    והדמות של האבא יוצאת עם מישהי צעירה ממנו בהרבה.

     

    "לא הייתה לו בת זוג כזו צעירה. לא הובאה לארוחת ערב איזו פרגית מעולם".

     

    התאהבת פעם באחד החברים של אבא שלך?

     

    "לא. הם כמו דודים כאלה. זה כבר נהיה בעייתי".

     

    חיפשת דמות אב בגברים שיצאת איתם?

     

    "לא. מקווה שלא. יש לי גם אבא וגם אח גדול (הבמאי אדם סנדרסון) שהם שני גברים מדהימים, לא פשוט, אז את יוצאת לבר ומסתכלת סביב ובסוף חוזרת הביתה לבד לראות 'מאסטר שף'".

     

     

    * * *

     

    הכי קרוב שסנדרסון הגיעה ל'מאסטר שף', היה בעונה שלה ב'מועדון לילה' עם ארז טל. אחרי קריירה ארוכה בתיאטרון, הפכה לבחורה היחידה בפאנל של מצחיקנים ממין זכר. אותה עונה שבה הודיע טל שקשה למצוא נשים מצחיקות בישראל. "זה לא שאין מספיק, אלא שפשוט לוקח זמן לרפא את הפצעים שנשים חוו הרבה שנים", מדייקת סנדרסון. "החינוך לנשיות לא היה מכוון למקום כזה של קומיות ותעוזה. גם בסדרה, די הייתי הבת היחידה. הגבר מפיק, הכותבים גברים, הסביבה מאוד גברית. אתה צריך ללמוד לעשות דברים שאולי לא טבעיים לך בהכרח".

     

    סנדרסון, תכף בת 30, לא תמיד הסתדרה עם גברים. היום היא רווקה. בן זוגה האחרון היה המוזיקאי דניאל סולומון, שאיתו הייתה שנה וחצי. "היה בזה משהו מורכב, שלא התנסיתי בו קודם, לצאת עם מפורסם. יש בזה משהו קצת מוזר שאני לא יודעת עד היום לדייק אותו, שני אנשים בערך מאותו תחום. אולי עוד כמה שנים אבין יותר טוב".

     

    בסדרה הצגת את דמותך בצורה נרמסת, פתטית, מטפסת על פח, באה מהחלון לגבר שלא ממש רוצה אותה, ועוד אומר לה שהיא לא סקסית. חוויות מהחיים?

     

    "כמה זמן יש לכם? דברים שאנשים אומרים זה באמת לא ייאמן. כולם עם כוונות נורא טובות, אגב. כשגבר אומר לך משהו כמו 'את לא סקסית', הוא בדרך לתת לך מחמאה. או אמירות מטורפות כמו, 'אני יותר בקטע של יופי אינדיאני'. זה משפט שנאמר לי. וקרה גם שיצאתי עם גבר לדייט וכל הדייט הוא מספר כמה החיים שלו מזעזעים ונוראיים וכמה הוא מדוכא ואין כלום בחיים האלה ואין שמחה בעולם. ואת יושבת שם. ואת ממשיכה לצאת כי יש איזה קסם שגורם לך להישאר, זה תמיד מלווה בתכונה של אמפתיה, וסקרנות ומסתורין ונראה נורא עמוק, ואת יכולה למצוא את עצמך במערכות יחסים כל כך נלוזות. כל אחד מצא את עצמו בזה".

     

    איפה את מצאת עצמך?

     

    "פעם הייתי עם מישהו שפשוט לא סבל אותי. הבנאדם רצה שאמות. לא יודעת למה הוא היה איתי. הוא טען שהוא אוהב אותי, מול עצמו הוא חשב שהוא באמת אוהב. אבל החניתי את האוטו, עליתי אליו הביתה ובמדרגות, כשצעדתי, ידעתי שאני הולכת לזרועות של בנאדם שלא סובל את קיומי".

     

    איך זה נגמר?

     

    "הוא אפילו לא העיף אותי, אני הייתי צריכה לעשות את זה. זה עולב העולבים. להיפרד מבנאדם כי אתה יודע שהוא לא רוצה אותך. זה מיינד פאק נוראי. הייתי שבויה בקונספציה שאני רוצה אותו, כי אולי שלב הכיבוש לא הגיע אף פעם. לא הצלחתי לעבור את השלב הראשון, לנעוץ את זה. הוא ידע שאני כולי שלו".

     

    אילו עוד דברים אמרו לך?

     

    "אני בחורה מאוד יוזמת, פעם הייתי מתחילה עם בחורים. הרבה פעמים אני נזכרת ברגע הזה שבנאדם לא באמת בעניין שלך ואת מתעקשת להיות שם. באותו רגע הגוף משדר לך שאת צריכה ללכת, שאת לא רצויה, ובסוף את הולכת. כשהייתי בת 15 ביקרו אותנו חברים של המשפחה מאמריקה והיה להם ילד בגילי, חנון, כמו שאני אוהבת, ילד טוב. כמובן שנדלקתי עליו ולא קרה בינינו כלום. הוא חזר לאמריקה ואז שלחתי לו מכתב, וידוי אהבה. באותה תקופה ראיתי את 'האזרח קיין' שנורא השפיע עליי. בסוף המכתב כתבתי לו, 'נ.ב, דו יו נואו וואט רוזבד מינס'? מה הוא ענה לי? דממה, שום דבר. חשבתי לעצמי, 'למה אף אחד לא עצר אותי, למה לא היה צנזור בבית שגוזר את החלקים המביכים שאני יכולה להתכווץ מהם?' אבל אתה חייב לקפוץ למים. מגניב שתהיה באזור הבטוח שלך אבל לא הייתי עוברת את כל הדברים המצחיקים והכיפיים והטיפשיים שעברתי אם הייתי נשארת פחדנית".

     

    אז היום את לא מתחילה עם גברים.

     

    "היום אני לא יוצאת כמעט מהבית. ואני לא בטינדר ולא מתחילה עם גברים בפייסבוק".

     

    מתחילים איתך?

     

    "לא. אני פחות מהבחורות שמתחילים איתן הרבה".

     

    קינאת בבנות שהדברים האלה קורים להן?

     

    "ברור. מגיל מאוד צעיר אתה מבין את המיקום שלך בהיררכיה של הבנות. איפה את מדורגת ומה הפורטה שלך. אז אמרתי, תהיי בנאדם. תפתחי אישיות, אל תסמכי על הלוק, לכי, תתפתחי, תשקיעי".

     

    כשדני התחיל לצאת עם השחקנית ענת עצמון, הייתה תחושה של מישהו שתפס את היפה של הכיתה.

     

    "גם אמא שלי הייתה יפהפייה. נקמת היורמים. רוב הקומיקאים הכי גדולים הם לא האנשים הכי יפים בעולם. זה לא אומר שאנשים יפים לא יכולים להיות מצחיקים אלא שהומור נולד ממצוקה ומרצון להתקבל. זה הטיקט שלך פנימה. יש משהו מרגש בזה שהם ניצחו בדלת האחורית".

     

    היית די פעילה בשידוך שלהם, נכון?

     

    "הייתי סוג של שדכנית, מחלקת קריאייטיב של העניין. ראיתי אותה במסדרונות התיאטרון ואמרתי, 'נראה לי שיש מצב'. היא נראתה לי מגניבה וצדקתי. אבל לא הפגשתי ביניהם אלא הם נפגשו בדרכים מאוד יצירתיות ומשונות. זה היה נראה לי מאוד חשוב. במידה וההורה שלך הוא בנאדם זוגי ששואף לזוגיות".

     

    איך ענת השתלבה בחיי הרווקות שלך ושל אבא שלך? נגמרה החופשה?

     

    "לא. פשוט חיים בהרמוניה. היא מעולם לא נתנה לי תחושה שזה התור שלה. 'יאללה, תפני את הדרך, הגעתי'. מעולם לא. בזכות זה שהיא אמא בעצמה, יש לה הבנה יותר עמוקה של הסיטואציה. זו הייתה תקופה של שש שנים, עד גיל 24. ענת הצטרפה כשהייתי בת 21 ככה. הייתי מבסוטה אש מזה, יש בה משהו מאוד אצילי בענת, והמקום שהיא צריכה להיות בו במבנה המשפחתי הזה לא פשוט. אני לא מכירה הרבה נשים שהיו מוכנות, ורוצות ויכולות להיכנס לשם - ובחיוך, אהבה וחום ולא במרמור, זעם או תסכול. ויש לזה סיבות מוצדקות, זו סיטואציה קשה".

     

    ותמיד יש שם מישהי אחרת. תמיד תהיה את אמא שלך?

     

    "זה לא לפניה, וזה לא תחרות, וזו בדיוק הגדולה של ענת, שלא הפכה את זה לתחרות ולמי באיזה מקום. זו הרמוניה של קבלה ובגרות, ואהבה אמיתית לאבא שלי ולמשפחה שלי, ואני מרגישה שהיא מאוד אוהבת את אמא שלי. באזכרות של אמא שלי היא כותבת ומדברת עליה, ומביאה אותי לדמעות כל פעם. מדברת על הדבר המעגלי הזה של אבא שלי שהיה עם אמא שלי ועכשיו איתה. מן התגלגלות מוזרה של חיים ומוות, והיא מצליחה תמיד לגעת בזה בהמון רגישות.

     

    "עברו שנתיים או שלוש מאז שאמא שלי נפטרה ועד שהיא באה, ואנחנו הגענו למצב שענת ואני צוחקות ביחד על איך שאמא שלי צחקה על אבא שלי. אני עושה לה חיקוי של אמא שלי יורדת על אבא שלי ושתינו צוחקות".

     

    תמיד אופטימית.

     

    "לא יודעת אם ניצחתי ברמה האובייקטיבית, אבל אני חיה טוב, קמה בבוקר שמחה, ולא מקטינה את עצמי במערכות יחסים הרסניות. שזה אגב שלב שחייבים לעבור כדי לדעת מה לא לעשות לעולם. לומדים דרך הזוועות. יש לנו חבורת בנות ואנחנו נזכרות בסיפורי זוועה מגילאי ה־20 וקצת ונחנקות מצחוק. כל אחת עברה איזו השפלה נוראית וממשיכים הלאה".

     

    אז מה שלך?

     

    "בכיתה ג' עשו עליי חרם, והבת שעשתה עלי חרם אספה את כל הבנות בכיתה ביום האחרון של הלימודים לפני הקיץ. כולם נעמדו בחצר של בית הספר בשורה והילדה עשתה, 'שלוש ארבע ו־', ואז כל הבנות פצחו במקהלה וצעקו, 'דינה, תיהני בחופש בלי חברות'. הייתי בהלם. זה היה מאוד סיציליאני כזה.

     

    "והסיפור הפתטי הוא שהייתי רשומה לקייטנה איתן וקלטתי שאני הולכת לפגוש את כל הבנות שלא מדברות איתי. אז אחי ואבא שלי כתבו מונולוג שבו אני נכנסת בהן ושיננתי את זה בעל פה וגם נתנו לי אביזרים. הגעתי לבוקר של הקייטנה עם פאוץ' שבו כל האביזרים למונולוג האימים ואז התקרבו אליי בקטע של שולם. הייתי צריכה לוותר על המונולוג ולזרוק את האביזרים מאחור".

     

    מה הדבר הכי גרוע שאמרו לך אי פעם?

     

    "יש לי תחושה שהגרוע מכל עוד לפניי".

     

    nevo21@gmail.com

     

     

    razs@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 22.11.16 , 10:01