לפני שפינצ'י מור, דוגמנית, אתוס והרגליים של המדינה, הלכה לעולמה, הייתה לה בקשה אחרונה. "ישבנו במרפסת שלה והיא אמרה פתאום, 'מאמי, אני יודעת שזה הסוף שלי'", מספר מוטי רייף, האקס ושותפה בדימוס בהפקת תצוגות אופנה. "ואני מסתכל עליה ורואה שאני הולך לאבד אותה. ואז היא אומרת לי, 'קח בבקשה נייר ועט. אני רוצה שנתכנן את הלוויה שלי'. (מתחיל לגמגם) אי־אפשר לתאר מה הרגשתי".
נורא.
"פרצתי בבכי! כמו ממטרה. זה לא משהו שאתה יכול לעצור. ובהומור שלי אמרתי לה, 'מאמי, לא נורא. נדבקת אליי כל כך הרבה גלגולים, אין לי ספק שתידבקי אליי גם בהמשך. אנחנו לא נפרדים'".
איך מפיקים לוויה של מישהו קרוב?
"היא אמרה לי, 'אני רוצה שתגיש יין'. אז בלוויה היה בר. היא אמרה, 'אני לא רוצה שיביאו את הפרחים המכוערים שמביאים תמיד לבית קברות, אני רוצה שתביא דלי של פרחים לבנים. בכלל, שהכל יהיה רק לבן'! היא מאוד אהבה מוזיקה עברית, אז היה את 'על כל אלה' של נעמי שמר. פינצ'י הייתה במקור פנינה אהרונובסקי. מלח הארץ. את הקבר עשו הילדים שלה. היא הייתה פריקית של ים, אז הם הביאו חול מבריכת גורדון וצדפים".
היית איתה עד הרגע האחרון?
"למזלי בן הזוג האיום והנורא שהיה לה נסע, אז אני הייתי איתה בבית החולים. באחד האשפוזים ישנתי איתה במיטה, שמתי את השיר שלנו מהסרט 'המלך ואני' והיא רקדה איתי במיטה, עם כל הזונדות שלה. בתקופה האחרונה היה לי נורא חשוב לתת לה תחושה שהיא אישה. המראה שלה בסוף היה מאוד קשה. ועדיין הייתי מבקש ממנה להוריד את הפאה. יש לי תמונות מדהימות שלה עם שיער קצר קצוץ אפור. היא הייתה כזו יפה שם בעיניי".
זוכר את השיחה האחרונה שלכם?
"בפעם האחרונה שהיא הייתה בהכרה היא אמרה, 'אתה האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים'. זה היה רגע מאוד לא קל, כי זה רגע שאתה מבין שאתה נפרד ממנה. מה עניתי? נישקתי אותה. הייתי לידה עד הרגע שהיא עצמה עיניים. וברגע שהיא הלכה הרגשתי כאילו הנשמה שלה עולה לאוויר וקבוצה של ציפורים חגה בשמיים מעל הגופה שלה. וממש בשנייה שנשמתה פרחה אמרתי לה, 'מאמי, סליחה! אני חייב אינסטגרם — וצילמתי את זה'. קטע מטורף".
* * *
כבר 30 שנה שהוא מביט על העולם מאחורי ומלפני ומצידי עדשת המצלמה: דוגמן. סוכן דוגמניות (סוכנות 'לוק', שהיה גם מבעליה), יזם (שבוע האופנה הישראלי), איש טלוויזיה ('המהפך', 'מזל טוב'), יוצר ('מיס עולם האמיצה', על לינור אברג'יל, כולל מועמדות לאמי) אפילו נספח תרבות לרגע. רייף הוא האיש שהפך את תצוגות האופנה בישראל לשואו. מי שהעלה לראשונה את דנה אינטרנשיונל על המסלול. נתן צ'אנס טלוויזיוני למיקי בוגנים ואורנה דץ וסנדרה רינגלר. מהאנשים החזקים בעולם האופנה המקומי ואחד שבורח מהגדרות ומראיונות אישיים. לכאורה פועל מאחורי הקלעים, אבל הכריזמה והאסרטיביות שלו מציבות אותו תמיד בפרונט. מומחה בהתחבבות על מיליונרים ומאפרות כאחד. מאסטר בהבנה מה נשים רוצות לשמוע ולהרגיש. עם ידידים בינלאומיים כאלבר אלבז ורוברטו קוואלי ולוק של איש המרלבורו, הוא נראה כאילו פסע כרגע מתוך מגזין כרומו. האינסטגרם שלו זועק נהנתנות, פה על היאכטה עם החברים אסתי גינזבורג ועדי קייזמן, שם מתרועע עם גלית גוטמן ואספן האמנות יגאל אהובי, אוכל עם עופרה שטראוס, מחליף נוזלים עם דודו בר אור. במציאות הוא עומד כרגע במטבח שלו ומנסה להכין קפה בעצמו, אחרי שגילה שנגמר הנס קפה. והסוכר. והחלב. בסוף שתינו שחור.
רייף, 52, הוא גם אדם שנוי במחלוקת. רבים בתעשיית האופנה טוענים שהוא כוחני, דורסני, מקדם את אנשי שלומו על חשבון שיקולים עניינים ותמיד מעדיף את הפן המסחרי על חשבון התוכן, למשל בשבוע האופנה, כשגינדי נותנת את החסות. בדומה לפרויקטים קודמים, גם את המיזם הזה הוא התחיל עם שותף (אופיר לב) וסיים לבד לאחר סכסוך צורם. כוחני? לרייף זה לא מזיז.
"להפך, עוזר לי שחושבים שאני כוחני כי בפנים אני עדינה קלמנטינה", הוא מהרהר. "כשאני נעלב או נפגע יש לי פתיל קצר. אבל אני לפחות ממהר להתנצל. ויש לי המון חברים, לציין אותם זה כמו רשימת שינדלר. אף פעם לא נוכל להזכיר את כולם".
בכל מקרה, מדובר במטר תשעים וארבעה ס"מ של אמביציה מבעבעת וליבידו ערני, שמתוארים היטב בסדרה התיעודית 'סיפורי בדים' של הבמאית עידית אברהמי, שעלתה ברביעי האחרון ב־yes דוקו. זו כנראה הפעם הראשונה שתעשיית האופנה בישראל מוצגת על המסך כמו שהיא, בלי פוטושופ ובלי תאורה מחמיאה ודרך מעצבות ותיקות כדורין פרנקפורט וטובהל'ה ונעמה חסין ופרחי אופנה, דוגמת הד מיינר. הפתעה: מה שמתגלה לא תמיד פוטוגני. רייף מתועד במהלך שבוע האופנה הישראלי כסוג של איוב שרמנטי: הכל קורה לו. פיגועים מבריחים את אורחי הכבוד מחו"ל. למעצבים הישראלים אין שקל על התחת להשקיע בתצוגה. המצב הקבוע של הדברים הוא על סף קריסה. ועדיין לא הגענו לבעיה האמיתית: מי לעזאזל יהיה הסלב הבינלאומי שיפתח את האירוע במדינה שאף אחד לא רוצה להגיע אליה. רייף סובל ובסוף הכל מסתדר, אבל למה בכלל לטרוח — מוטי רייף לא אוהב בגדים. "אין לי קשר לבגדים. בגדים לא מעניינים אותי", הוא יורה. "תני לי ללבוש טי־שירט שחורה וג'ינס. מה שהשאיר אותי במקצוע זה שיכולתי דרכו להכיר את כל סוגי הנשים שיש. תמיד האהבה שלי לנשים הייתה הרבה יותר גדולה מלגברים. הן הרבה יותר מעניינות".
אה, חשבתי שבשביל הבוכטות.
"(נאנח). יש לי רק פרצוף של עשיר. זוכרת שהייתה פרסומת של גלית גוטמן עם הסלוגן 'זה רק נראה יקר'? אז זה עליי (צוחק). מצד שני לא חסר לי שום דבר, ברוך השם".
מצד אחד אתה גר בשכירות ומתבאס כמו כולם שאתה לא עשיר. מצד שני מצטלם על יאכטות. גם אתה מתחזק את הפער בין הדימוי למציאות.
"פעמיים שהייתי על יאכטה, זה מה שתפס אותך? יש לי גם הרבה חברים שאין להם כסף. אינסטגרם זה לא המציאות. אבל גם אני לפעמים מסתכל על האינסטגרם שלי ואומר, 'וואו יש לי חיים יפים'".
הבית של רייף, באחת השכונות השקטות של תל־אביב, הוא וילה בג'ונגל פיתוח, כולל בוסתן עצי פרי. בפנים יש תועפות של מזכרות, ספרים ותמונות. על השולחן במטבח שוקולדים, שהשאירו הילדים של בן הזוג הטרי ("זה רק חודשיים. עוד לא מוציא את זה החוצה"), על הקיר ציור מעשה ידיו ("ציירתי את סבתא שלי. יגאל אהובי טוען שזה אחד מדברי האמנות הכי יפים שראה בחייו"), ליד ציורים של אמא שלו ואוסף עצום של חמסות. איש כריזמטי מאוד. דומיננטי מאוד. מיני מאוד, משדר חתירה תמידית למגע. "את קוראת לזה מיני, אני קורא לזה לראות את האדם שמולי. אני רואה אותך. אני כן נוגע, מחבק, אבל אני רואה ומרגיש אותך. זה לא מיניות. זו רגישות", הוא מסביר.
הוא גם מקור מעולה לאנקדוטות: "הציור בסלון הוא משושנה דמארי, חברתי. יום לפני ששושנה נפלה ובהמשך נפטרה היא קראה לי בהיסטריה ונתנה לי תמונה שהיא ציירה את עצמה כלה. הכרתי אותה ב־98' כשעשיתי את 50 שנות אופנה. נהיינו מאוד קרובים. כל יום שישי הגעתי לקחת אותה לארוחת בוקר והיינו מדמיינים שאנחנו בעל ואישה. היא הייתה מצחיקה אותי. כל שיחת טלפון הייתה נפתחת ב'היי כוסית!' היא הייתה מתרגזת ואומרת, 'די, אני לא אוהבת את השם הזה'. הייתי שואל 'למה?' הייתה עונה, 'לא אוהבת את השורש".
נולד בחיפה כמרדכי דוד רייף, למשפחה ממעמד "בינוני מינוס", להגדרתו. אמא עקרת בית. אבא מדריך תיירים. ילד יפה ואהוב, אוהב לדון עם אמא בבגדים שהיא תופרת. והיה לו סוד.
"תמיד הייתי מוקף בנות, הקשבתי לבנות, הבנתי בנות, דאגתי לבנות. הדבר היחיד שלא רציתי זה לשכב איתן - וגם את זה עשיתי הרבה", הוא צוחק.
אז למה, אם לא רצית?
"מרוב פחד. כי נורא רציתי להגיד שזה מה שאני אוהב. אבל מאז ומתמיד אהבתי בנים".
ממתי?
"גיל מאוד צעיר. לאחותי הגדולה היה חבר ורק להישען עליו באוטו נתן לי תחושה של חום גברי. אבל חייתי בבית עם אבא מאוד מאצ'ו. איש שהעדיף שאני אהיה מחבל מאשר הומו. שנא הומואים. לעג להם בכל דרך אפשרית. החזות הגברית שלי הגנה עליי מפניו".
עם כל הרומנים שלך עם נשים, אתה לא ביסקסואל?
"תמיד אמרתי שדו זה הומו בארון. נלחמתי עם עצמי לא להיות הומו. מאוד לא רציתי להיות הומו. הייתי שנים עומד מול המראה ואומר, 'תגיד: אני הומו'. לא יכולתי להגיד את המילה! הצלחתי להגיד אותה רק בגיל 35".
אתה זוכר מתי בפעם הראשונה נגעת במישהו?
"בכיתה ח', כשישנתי אצל חבר. נכנסנו למיטה ופתאום הרגשתי שהוא יורד למטה. קפאתי. לא החלפנו על זה מילה".
אמא שלך הבינה שאתה אוהב בנים?
"סיפרתי לה בזמן שהייתי בזוגיות עם אנבל טמיר (דוגמנית אייטיז מיתולוגית). היא אמרה, 'נו באמת, אתה רוצה להיות במודה?' היא לא הבינה על מה אני מדבר. 'מגיל 13 אתה מביא כל יום מישהי אחרת הביתה. אתה עושה לי רעשים בלילה'. הייתי עושה רעשים רק כדי שיידעו שאני מזיין! גם נראיתי כל כך גברי. היה לי על הראש כתר של וומנייזר מטורף. זו חיפה של סוף שנות ה־70 ואני הייתי הראשון של הרבה בנות 14־15־16".
אתה מעיד על עצמך שאתה חזיר. לא יודע שובע. זה קרה עם סקס?
"היה לי שלב של התמכרות לסקס עם נשים. אני זוכר שאמרתי, אלוהים, תעשה שיבוא לי פחות. מאיפה זה הגיע? לצערי נשים חיזרו אחרי כל הזמן - וזה לא מצחיק, זה היה מעבר לשליטתי! - והפחד שיגלו שאני הומו היה סוג של סיוט, ולכן נתתי לכל מי שרצתה. למזלי זה נגמר כשהייתי בזוגיות - עם גבר ואישה במקביל. אני חייב לומר שבדיעבד אני חושב שההומופוביה של אבא שלי הצילה אותי כי יש דברים שאין לי גבולות בהם. למשל סקס. ואם לא הייתי בארון בשנות ה־80 אלא חוגג, הייתי מת מאיידס. אני בטוח".
כמו בקלישאה על מלכת היופי שחברה רושמת אותה בסוד לתחרות, גם רייף הגיע לדוגמנות ממש במקרה. "בחיפה היה ספר בשם פרוספר שהציע לי להופיע אצלו בתצוגה. הייתי דוגמן איום ונורא. גרוע. כפוף. מבויש. תמיד מבחוץ הייתי פופאי. הקשוח. וכנראה שלעלות על במה הוציא את כל חוסר הביטחון שלי. אני תמיד אומר שאם אני הייתי מגיע לאודישן אצלי הייתי מעיף אותי אחרי שנייה".
* * *
רגע לפני שעבר לתל־אביב, נדלק על צעירה אלמונית מהקריות בשם רונית אלקבץ.
"לא דיברתי על זה עד היום, אבל היה לנו סיפור אהבים קצר. היא תמיד הייתה אחרת. יש לי צמרמורות כשאני חושב עליה. היינו מתנשקים בכותל. כשהתקשרתי אליה לבקש שתפתח את שבוע האופנה, בידיעה שהיא חולה, היא אמרה, 'די, זה לא בשבילי. הלכתי למקום אחר'. ואני אמרתי לה, 'מאמי, את הלכת למקום אחר והשארת אותי כאן'. המשפט הזה פתאום מקבל משמעות חזקה. היא כבר הייתה מאוד חולה. כל הגוף שלה כאב. שתי נשים עזרו לה עם הבגד - הוא היה רק משי ואפילו זה היה כבד עבורה. היא ירדה במדרגות והתחילה לרחף. ואני הסתכלתי עליה במוניטור והתחלתי לבכות. לא האמנתי. כי אני לא ידעתי איך היא תלך! זו הייתה ההופעה הפומבית האחרונה שלה. מי שלא ידע לא היה יכול לנחש. היא נפטרה כמה חודשים אחרי".
כשהשתחרר מהצבא ("הייתי מזכירה") פתח עם חבר בוטיק בחיפה שהחזיק כמה חודשים. "רציתי לעבור לתל־אביב. אבא שלי אמר בשום אופן. זה סמים, זונות, הומואים. עברתי. חברים סידרו לי לגור אצל סטייליסט. ואני זוכר שבערב הראשון ישבו שם עופר ניסים ועוד כמה ושיחקו קלפים. והם דיברו אחד לשני בלשון נקבה. ואני זוכר שנכנסתי לחדר ופרצתי בבכי ואמרתי, אבא שלי צדק. אוי ואבוי! לא הייתי צריך לבוא הנה. זה נשמע לי נורא. לא הרגשתי שיש לי מכנה משותף איתם. כלום".
אבל מהר מאוד הכל התחיל להסתדר. בהתחלה הוא עבד ב'ראש אינדיאני'. "והיה אודישן לקליפ של ירדנה ארזי, 'דמיון מזרחי'. צדי צרפתי ביים. וכל כך רציתי שהוא יתחיל איתי! גורנישט מיט גורנישט, נאדה, אפס, זירו, כלום. הייתי בן 21. והוא היה צדי צרפתי. נקודה".
ההזדמנות לקפוץ קדימה הגיעה באדיבות שלוה בן גל. שנה אחרי שהכניסה אותו כשותף לעסקי הפקת תצוגות האופנה, השניים הפכו להיסטריה, הסתכסכו והפרידו כוחות. רייף הלך ישר למתחרה הגדולה: הדוגמנית והידוענית פינצ'י מור.
"זה התחיל כקשר עסקי לחלוטין. כלפי חוץ הם נראו כמו משפחת המלוכה - בעל, אישה שלושה ילדים, כלבים. אבל פינצ'י עברה גיהינום בבית. ואני חושב שזה אחד הדברים שגרמו לי להתאהב בה או לרצות להוציא אותה משם. יום אחד הייתה שם תקרית אלימה. הזמנתי משטרה ושם זה נגמר. היינו שלוש שנים יחד. אהבה מאוד גדולה".
ומתי זה הסתיים?
"בשנה האחרונה איתה כבר היה לי חבר. שיתפתי את פינצ'י וכמו בנות זוג אחרות היא אמרה, 'תעשה מה שאתה רוצה בחוץ, כל עוד אתה חוזר אליי'. בשנתיים הראשונות איתה לא חיפשתי, כי עבדנו מאוד קשה. לא השארנו עבודה לאף אחד. ישנתי שעתיים ביום. הייתי בדרייב מטורף. כשנגמר הסיפור עם פינצ'י לקחתי עליי את כל החובות - והיו הרבה — כי הייתי בזבזן. אני עדיין. היא עזבה. היה מאוד קשה".
בעבודה המשותפת עם מור גם הכיר את פנינה בריק שהפכה להיות אם ילדיו. "תמיד אמרתי שאני אבחר את האמא לילדים שלי לפי מי שהייתי רוצה שתהיה אמא שלי".
התאומים שלו ושל בריק, נועה ועומרי, כבר בני 23. "המלאכים שלי", קורא להם האב הגאה. אחרי זה הוא משוויץ בפולניות שהבת שירתה בצבא כלוחמת והבן חתם קבע. "ילדים טובים", הוא חותם.
איזה מין אבא אתה?
"(מדקלם) אני אבא לא רגיל. אני לא אבא שקם בבוקר עם הילדים ובחמש חוזר מהמשרד. כשהיינו הולכים לסופר הילדים היו אומרים, אבא, אתה תמיד קונה רק את הממתקים. אף פעם לא קניתי אוכל, ירקות. בשר. היום אני מודה שהייתי צעיר מדי לאבהות, 29, ואולי לא קלטתי מה קורה. לקח לי גם הרבה שנים לגדל את עצמי. כיום אנחנו משפחה מאוד קשורה ומחוברת. הבת שלי התקשרה אליי כשהיא התנשקה לראשונה וכשהיא קיבלה מחזור. זה לא אומר הכל?"
ועם הבן?
"לאורך שנים היו שם אישיוז. בכל אופן זה אבא ובן, והיה לו קשה עם הדמות המוחצנת שלי ועם היותי גיי פתוח".
ואיך סיפרת להם שאתה גיי?
"נסענו באוטו ועצרנו ליד המספרה של מיקי בוגנים. הבת שלי אמרה, 'אבא, ילדה מהכיתה אמרה שמיקי בוגנים הומו'. אז הסתובבתי ואמרתי לה, 'אז מה, גם אבא שלכם'.
מעודן.
"הייתה שתיקה. זה טילטל אותם. עד אז כל אחת שפגשנו הייתה בת זוג של אבא ואת ההיא אבא זיין ועם זאת אבא היה. אז איזה אבא הומו זה?!"
אבא במשבר.
"נכון. והיה משבר. אבל אף פעם לא ויתרתי לו. חברי הטוב שי כרם תמיד היה אומר לי, 'סמס לו כל יום, גם אם הוא לא עונה'. והוא לא ענה במשך תקופה. התעלל בי קצת. אבל לא ויתרתי. להבדיל מאבא שלי למשל, שוויתר עליי, כי הייתי מחובר לאמא שלי".
הספקת לספר לאבא שלך שאתה גיי?
(נחרד) "מה פתאום. הבעיה שלי עם אבא שלי לא הייתה ההומופוביה שלו, אלא ההתנהגות כלפי אמא שלי. הוא לא כיבד אותה. דיבר אליה לא יפה. והיא לא עשתה מזה עניין".
קצת כמו עם פינצ'י. מתחבר לנשים במצוקה?
"מאז אמא שלי, לקחתי על עצמי תפקיד של מגן נשים כל חיי. בכלל, אני תמיד אומר שאמא שלי חינכה אותי להיות המאהב הכי טוב בעולם, אבל דבר אחד היא שכחה - אני גיי".
* * *
לגמרי גבר של נשים, בדרכו. מדבר עליהן. עורג להן. מעריץ אותן. רק את הסקס, הוא מבקש, בואו נשאיר בצד. ככה לפחות מאז שיצא רשמית מהארון, לפני שנתיים. טוען שהעניין שלו בנשים הוביל אותו להפיק את הסרט 'מיס עולם האמיצה', "שנלחמתי עליו וירקתי דם". הוא גם נשיא עמותת 'רוח נשית', שפועלת להפחתת האלימות נגד נשים. בשנה האחרונה הוא גם מנחה פאנל בשם 'מתכון לחיים מאושרים', ומארח ידידות כמו ליהיא לפיד, ציפי פינס, אילנית לוי ואורנה דץ לשיחה על העצמה נשית. כשלוקחים את זה בחשבון, קצת אירוני שלפני 13 שנה דווקא הוא היה מעורב, כנספח תרבות בקונסוליה בלוס־אנג'לס, בסקנדל שכלל האשמה בהטרדה מינית. ההאשמה בוטלה בהמשך, אבל סיימה את הקריירה הדיפלומטית שלו אחרי שלושה חודשים בהם משך אש למן הרגע הראשון.
"עם המינוי התחילה סאגה. הייתה איזו מכשפה שכתבה (מתעצבן) 'איך בוחרים דוגמן להיות קונסול תרבות?' אם נעלבתי? בעיקר היה בלגן. אגב, שר החוץ אז היה ביבי נתניהו. רק שבשלושת החודשים האלו המשרד עבר לידי סילבן שלום ואז התקשורת טענה שג'ודי (ניר מוזס שלום) חברתי סידרה לי את התפקיד. אני זוכר שהגעתי לבית בלוס־אנג'לס שעדיין היה ריק, נכנסתי עם שתי מזוודות, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות. אמרתי, 'מה לעזאזל חשבת לעצמך? מה אתה עושה מפה?' זה נורא הבהיל אותי. באתי ממשרד עם אסיסטנטים. מאמי, אני לא ידעתי להזמין גז! היו אנשים שעשו לי את זה. פתאום אתה לבד. לבד! הייתי בן 39 ולא היה לי מושג מה אני הולך לעשות".
החיים החליטו בשבילו: עובדת מהקונסוליה האשימה אותו בהטרדה מינית. למרות שחזרה בה בהמשך, מחול השדים החל. רייף מצא עצמו בחוץ. "אנחנו לא עובדי מדינה, באים מעולם מאוד פתוח. מאוד חופשי", הוא אומר בדיעבד. "יכול להיות שאתה חושב משהו אחד וזה מתפרש כמשהו אחר".
אולי אמרת משהו שנשמע לך סביר ולמישהי אחרת לא?
"ממש לא. אבל יש סיבה שבגללה דברים קורים: היו לי תוכניות מדהימות לתפקיד הזה, ואני לא מבקר אף אחד, אבל אחרי שלושה חודשים יצאתי משם והתחלתי את חיי".
פורסם שהתפטרת כדי למזער נזקים לפני שהתלונה עוברת לנציבות שירות המדינה.
"לא הייתה שום תלונה. אני הלכתי. ואני זוכר את עצמי יוצא מהקונסוליה וצועק 'יש!' הוקל לי. לקחתי לעצמי חופש בלוס־אנג'לס. הכרתי אנשים. פתאום אתה יכול ללכת ולעשות דברים כי אף אחד לא מכיר אותך. שם גם התחיל תהליך היציאה מהארון. שם הצלחתי להגיד מול המראה, 'אני הומו ואני מאושר'".
עם נשים הולך לך בקלות. עם גברים?
"מה נשים רואות בי? צוק איתן. גברים מפחדים מזה. ובואי נגיד גם שנמוכים לא אוהבים גבוהים וזה מצמצם את המנעד. תוסיפי את זה למיתוג הקשוח שמרתיע אנשים. לא קל".
כשרייף חוזר לארץ הוא הופך, עם חברו המפיק איתן אבוט ועם גיא המאירי (מנכ"ל סוכנות לוק דאז), את חברת ההפקה מימד לאבוט־רייף־המאירי שהפכה במהרה לשחקן משמעותי בתעשיית הטלוויזיה המקומית: 'הישרדות', 'הרווק', 'היפה והחנון', TLV. המצב נראה פנטסטי. רייף שוב טס ב־2009 ללוס־אנג'לס לשנתיים בזמן שהביזנס מתקתק, אבל לפני ארבע שנים השותפות נסדקה ורייף מצא עצמו בחוץ.
"התרסקתי. נפגעתי. זו הייתה חברה שטיפחתי ועבדתי בשבילה 17 שנה ויצאתי עם אפס כסף! אפס! היה שם סיפור קשה מאוד מבחינתי. מצאתי את עצמי בגיל 47 בלי שום דבר. ובזה נסכם".
נשמע כמו חרדה מטורפת.
"הייתי עצוב מאוד. התאכזבתי. פגעו בי אנשים שאני אוהב. מעולם לא שברו לי את הלב ושם בן אדם שאני מאוד אוהב שבר לי את הלב ובזה אני מסיים את הסיפור".
נטען נגדך שבזמן שששותפיך עבדו קשה בארץ, אתה בילית בלוס־אנג'לס.
"קשקוש. שקר. זה פשוט לא נכון".
איך התאוששת?
"לייצר תכנים ועניין זה ביומיום שלי. אז התאבלתי, ישבתי שבעה, ואז המשכתי. היום אני לראשונה עצמאי לגמרי. שנים לא קיבלתי קרדיט. נתתי אותו לאחרים. את יודעת למה? כי כשאתה עושה כל כך הרבה דברים יש גבול לכמה קרדיט אתה יכול לקבל. כשכל אירוע שלך מגיע לכותרות ואתה כל הזמן במרכז - כמה אפשר לשמוע את השם שלי?"
אתה בן 52. משבר גיל?
"לא אצלי. תמיד רציתי להיות מבוגר. בגיל מאה אני מתכנן להתחיל לעשות סמים קשים ולמות, אוקיי? צריך רק להשלים עם השינויים של הגוף. ברגע שאתה מקבל אותם החיים רק נהיים טובים יותר. מה לא יפה בקמטים, לעזאזל? מי חושב/חושבת שלמתוח אותם יהיה יפה יותר? את מאבדת את ההבעה שלך! איזו אישיות יכולה להיות לך?"
אני גם חושבת על זה לפעמים. קשה שלא.
"אז את עלובה. זה יעשה אותך יותר מאושרת? תיראי כמו בובה. וזה בסופו של דבר התמכרות. ובסוף את נראית כמו פוחלץ. זו לא הדרך להיות מאושרת".
אז איך?
"האושר מגיע מקבלה עצמית, תאונני! אני ממליץ בהרצאות שלי: תאונני, מאמי! זו אחלה מתיחת פנים".
זה גם יותר זול מבוטוקס.
"נכון. את יודעת מה זה לענג את עצמך? את לא צריכה שום דבר חוץ ממך. את משחררת את כל הצ'אקרות. אישה שמאוננת ומענגת את עצמה - וזה יכול להיות עניין של חמש דקות ביום - גורמת לגוף שלה להתעורר. לפרוח. כשאת גורמת לגוף שלך להרגיש טוב זה אושר. ואת לא צריכה בשביל זה אף אחד".
רשמתי. ומה עם רגעים של פחד מוות?
"אני זוכר רגע מפחיד: יום אחד במשרד, לפני כמה שנים, הרגשתי חנק, נפלתי. לא הבנתי מה קורה. אני זוכר רק את המחשבה האחרונה שלי כשאני על הרצפה, 'תודה אלוהים, היו לי חיים מדהימים'. הייתי בטוח שאני עומד למות. רציתי לנסות להגיד, 'תשמרו על נועה ועומרי' ולא הצלחתי. באמבולנס נתנו לי חמצן ואני זוכר ששאלו את מי שאיתי, 'בן כמה הוא?' הוא ענה 39 ואז אמרתי, 'יא זונה, אני בן 38!'"
