"מורי? היי, אהובה שלי. אני לא מפסיקה לחשוב עליך", אומרת החברה הטובה, בהודעה קולית בטלפון של מורן איפרגן. "את לא עונה לי וזה מדאיג אותי. אולי כי אני חרדתית, את תגידי. אבל, לא יודעת, בשיחה האחרונה שלנו את יותר מדי התלהבת מההיא שדחפה את הראש לתנור. וירג'יניה וולף. אה לא, סילביה פלאת', סליחה. והיית נורא עצובה, נראית לי, ורזה, ואיך שהתלהבת ממנה, ונקרע לי הלב מזה.
"ואני יודעת כמה בודד יכול להיות שם בירושלים", ממשיכה החברה, שגם שמה אגב הוא מורן, "וכל האמונות המדכאות שלך על החיים, שהם קשים, ועל זה שכל הגברים בוגדים. וזה לא חייב להיות ככה, מורי, אני רוצה שתבואי לתל־אביב ותראי שיש פה שמש, ואת יכולה לעשות כאן את הסרטים שלך.
"וגם אם התחתנת, אז מה קרה? אפשר להתחרט, ואפשר לעשות דברים אחרת. ובמשפחה שלי אם אתה לא מתחתן לפחות שלוש פעמים אז זה מאוד־מאוד מוזר. ומוריתי, אני רק רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך. ואני דואגת לך. וכל הזמן שואלים אותי עלייך, ולא מבינים איפה את. ואני לא מבינה איפה את. מורי, תחזרי אליי. ביי אהובה".
אז הנה עכשיו, כבר ארבע שנים אחרי, קצת שמש בתל־אביב. מורן איפרגן מרימה לרגע את הראש בחיוך קטן, צנוע, מיישירה עיניים תכולות. ההקלטה הזו היא המעט שהיא מוכנה לחשוף - אחרי תחנונים - מהסרט הבא שלה, 'הקיר', שעליו היא עובדת כעת. מהמעט שראינו, זהו תיעוד דוקומנטרי יוצא דופן, מהמם, של שנה בה לקתה בדיכאון שאחרי לידת בנה הבכור ונישואיה התפרקו.
ברקע צילומים "לא קשורים" מרחבת הכותל, מקום אליו הייתה חוזרת לאורך השנים, גם בעת המשבר. ועליהם הקלטות של שיחות טלפון: עם החברה מורן, שאומרת "תתקדמי", ועם אמה ואחותה, שלוקחות את זה הרבה יותר קשה. "גירושים הם טרגדיה אצל כולם. אנשים חווים את זה ככישלון", אומרת איפרגן.
ועוד שיחה אחת, נוגעת ללב, עם הבעל דאז, אסף גרניט. "מה נשמע?" שואלת מורן. "בסדר, מעייף", הוא עונה מאיפשהו במרחקים. "תגיד, אתה רוצה שאני אשים לך פתק בכותל?" היא מציעה. "כן. זה עובד אם מישהו שם בשבילך?" הוא עונה, "אז איך אומרים? מבקשים ממישהו ספציפי? כאילו איך, אני לא יודע, לא עשיתי את זה אף פעם". ומוסיף בהיסוס: "אני מבקש, אם אפשר, שמורן וליאו ואני נהיה משפחה אוהבת... שיהיה לנו טוב ביחד... אני רוצה שאני אהיה מספיק רגיש כדי להיות אבא טוב. אני מבקש שמתישהו את תוכלי לראות אותי בצורה חדשה ולאהוב אותי מחדש". משתהה. "תשימי את זה, אל תזרקי לפח. תשימי את זה במקום טוב".
אלוהים זרק את הפתק לפח. או בעצם להפך, העלה אותו אל שלב הגמר. היום, מעידה איפרגן, גרניט הוא אבא נהדר לבנם המשותף, ליאו־יהודה, שאיתו הוא מבלה במסגרת הסדרי ראייה מקובלים, ומן הסתם גם דואג לביטחונם הכלכלי, כזה שהיה חסר לה כל חייה. באופן טבעי, היא אינה ששה לנדב פרטים נוספים, למרות שהיא מודעת לסקרנות או אפילו למציצנות התקשורתית, בוודאי כשמדובר בכוכב שביט קולני ומוחצן כמותו, העומד באופן מנוגד אליה.
הם הכירו, כך סיפר גרניט, כשביקרה ב'מחניודה' בירושלים. אחרי שלוש שנים יחד נישאו, כשהייתה בת 30. זמן קצר אחר כך הייתה בהיריון. ואז לקתה בדיכאון שלאחר לידה, שלא היא ולא הוא זיהו. "לא ידעתי שאני בדיכאון", היא מספרת עכשיו. "לא חגגתי את ההיריון שלי. ועם הלידה, הדיכאון מגיע. מאבחנים אותך. את ממלאת שאלון בטיפת חלב, והתברר שהתשובות שלי היו בעייתיות. התקשרו והציעו לי ללכת לטיפול, כמובן שלא עשיתי את זה. ונשארתי בבית.
"ירושלים. חורף. אפור. יושבת בבית בחוסר רצון לעשות משהו. אבל את חייבת לעשות המון דברים, ולא יכולה לישון, כי יש לך תינוק בן חודש ואת קמה הרבה פעמים בלילה. אז אני לא רואה מול העיניים כלום, פרט לבקבוק מטרנה. ואם בשלב ההיריון והלידה את במצב הישרדותי, כאן אין כלום. את לבד. ולי כבר אין את רשת הביטחון של האחיות והאמא והמשפחה. כשאחיות שלי בהיריון, כל אחת באה לגור אצלה בבית ארבעה חודשים. ואת יכולה להתקלח! אבל אני לא נסעתי, כי זה כבר לא. הנה עוד מחיר להחלטה שלי מפעם, לעזוב את הבית והמשפחה שלי בבאר־שבע".
גרניט, באותה שעה, פתח בלונדון פרויקט חדש. והיא, מהמקום הזה, חזרה לצלם. "התחלתי להתעורר אחרי שמונה־תשעה חודשים שהייתי בבית. כי היה מאוד קשה, להיות בבית בלי יכולת לעשות שום דבר. לא הלכתי לטיפול. גם לא כדורים. לא רציתי. העדפתי להיכנס ברבאק של זה. ולעשות סרט. זה מה שהוציא אותי. לעשות משהו".
* * *
מכאן מגיע 'הקיר'. ועוד קודם, סרט קצר ומטלטל שלה, 'חופשת לידה', שאף הגיע למוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק, במסגרת פרויקט מחווה במלאת 50 לסרט 'בירושלים' של דוד פרלוב. וכמו 'יומן' המהולל של פרלוב, יש בו צילומים מחדר השינה שלה, אל החיים בחוץ, על הדשא הירוק. והקול של מורן, לאט, רגוע, חותך בבשר החי:
"העייפות והמחנק מעבירים אותי על דעתי. אני לא אותו האדם שהייתי. אני תוהה אם זאת רק אני, או אולי יש קשר שתיקה נשי בכל הנוגע ללידה ותינוקות. אני מוטרדת מצורת הגוף שלי, שנחרבה עם ההיריון. זה לא אותו הגוף. הביטחון הטבעי ביכולת שלי לפתות זכרים, הולך ומתערער. נוחתת עליי ההבנה שמעכשיו אני אמא, ולא אישה. מאז הלידה אני לא סובלת גברים. לא החלטתי אם זה מקנאה בעובדה שהם לעולם לא ישתמשו בחבל הטבור שלהם, או שהם פשוט חיה, מהסוג שאני לא אוהבת".
ובשעה שגרניט מתחיל לטוס כמטאור, שף מעולה בעל כישורים עסקיים מופלגים, וכוכב תקשורת שעוד יהפוך להיות מציל עסקים כושלים — זה הבית המשותף שלהם, שהלך ונחרב. "נראה לי שברגע שיש לידה הכל משתנה", היא מוסיפה עכשיו, בוררת את מילותיה. "אני הייתי בבית, בדיכאון. ואסף היה בדיוק בפריצה שלו, בטלוויזיה, ולהקים עוד מסעדות בחו"ל. ברור שהייתי שמחה אילו הוא היה מעורב ושותף. אבל הרגשתי לבד. ובדיכאון. ולא צלחתי את המשבר הזה".
גרניט עצמו נטל אחריות על חלקו. "בסוף מורן הושיבה אותי לשיחה", סיפר לנו לפני שנה, "ואמרה לי את זה הכי קר, בפרצוף: 'שמע, מילא שלי אין בעל. אבל לילד שלך אין אבא'".
"זה נכון. אמרתי לו שאנחנו לא מתאימים בתור זוג", היא מוסיפה, "והייתי חייבת להיפרד, כי פשוט לא התאמנו. זה לא מסתדר, לא זורם, לא הרמוני. אז אין סיבה להישאר".
על פניו יתהו, מה לבחורה מופנמת כמוך ולטיפוס כזה מוחצן ופאן־טו־בי־אראונד.
"למה, גם לי יש חוש הומור מצוין", היא צוחקת. "ותשמע, זה לא היה ככה מההתחלה. אסף הוא איש עבודה, ועבודה קשה. כשהכרנו הוא היה עובד 16 שעות ביממה. הולך לישון עם הסינר. ואחר כך, בפריצה שלו — אז כבר לא היינו ביחד. נפרדנו בערך כש'משחקי השף' עלתה. אני הייתי בשלב הזרעים והטיפול באדמה, לא בפירות. פירות שלו, הכוונה".
והיום?
"היום אחלה. כי הבן שלי הרוויח אבא. ואני ואסף ביחסים טובים. ואני פשוט שמחה שנשארנו הורים טובים לליאו. זה הישג מדהים בעיניי. חזרנו עכשיו שלושתנו מחופשה משותפת באיטליה, ויצאנו לגמרי סבבה מזה. אז בעצם זה נורא פשוט להבנה: שנינו לא מתאימים. תפיסות העולם שלנו שונות לגמרי.
"למשל, כשאני עם ליאו — אז אני איתו. אסף יכול לעשות עוד מלא דברים, הוא כל הזמן בתנועה, ויש לו הישגים מטורפים, לראות ולהשתאות. וזה מצחיק, שנינו דומים בנקודת המוצא שלנו, הגרעין זהה - אני והוא, כמו דוקו וריאליטי. אבל אין מה שרחוק ממני יותר מאשר ריאליטי, והוא — מדוקו". צוחקת. "אתה יודע, השתתפתי פעם בהפגנה של יוצרים מול משרדי 'רשת', ואני עומדת שם, עם הסטיקר, וצועקת — ובדיוק אסף שם ממול, על הפלזמות בלופ. הזיה".
ותרצי עוד אח או אחות לליאו?
"האמת, כן. אבל נישואים? תשמע, נישואים זה דבר שקשה להסתדר איתו, לעבור אותו, לחיות אותו. אולי פעם זה היה נכון. אבל עכשיו, עצם הכלת תפיסת הנישואים - מיד זה הופך לאפרוריות, ופנקסנות, וכאילו מה לך ולזה. וביחד עם זה גם המשיכה שהולכת לאיבוד, בטח.
"ותשמע, הדבר היחיד שטוב בהיריון זה שאת מרגישה מוגנת. הלכתי בלילה ברחובות, כאילו, מי ייגע בי. הרגשתי קדושה. אפילו לא ישרקו לך. אבל ביומיום זה קשה. מתישהו מתחוור לך כל ההבדל בין גברים לנשים. קשה להיות אישה בעולם הזה. תחשוב מה זה ללכת בעולם, בידיעה שאתה חיה נרדפת. זה מלחיץ. צריך להתנתק מהחוויה הזו כדי בכלל לתפקד. אז עכשיו אני שוב חיה ניצודה".
* * *
איפרגן נולדה ב־82' בבאר־שבע. הבת הרביעית והקטנה, בהפרש משמעותי משתי אחיותיה והאח. ההורים ילידי מרוקו בני אותו כפר, ארזאן, בחלק הברברי. מצד אבא משפחת צורפים, מצד אמא, משפחת שושן - יצרני נרות וערק, אותו היו מוכרים בשושו למוסלמים. "אמא התחתנה עם אבא עוד בגיל 14, כשהוא גדול ממנה ב־15 שנה", היא מספרת. שנה אחר כך כבר נולדה אחותה הבכורה. שוכנו במעברת אביבים ומשם הועברו לבאר־שבע, לשכונה ד' של זהבה ועמיר בניון. השכונה הנודעת - לתהילה או לשמצה, תלוי את מי שואלים.
"מחוץ לבאר־שבע, כשהייתי אומרת 'שכונה ד'', זה היה, 'וואיי וואיי'", היא מספרת. "מגיעה לבני עקיבא, כולי חמודה עם חצאית עד הסוף, באה למקרר גלידות וזורקים מסביב, 'תתרחקו, זה סניף הנגב, שכונה ד' — שתיקח מה שהיא רוצה!' מעליב בטירוף". בית קשה יום, פשוט מאוד, פרנסה שבאה בדוחק רב. "אבא עבד בסולל בונה. אמא גידלה את הילדים ומאז שהם יצאו היא מנקה בבתי אבות. עד היום, בת 67 וזה מה שהיא עושה, שני אוטובוסים לבית אבות, מגישה אוכל, מנקה וחוזרת בשני אוטובוסים".
והפצע הזה מתחיל לדמם רק אצל דור ההמשך, שכבר יכול להביט אחורה, ולהבין שרימו אותו מההתחלה. "אמא עובדת בניקיון עד היום, כי היא לא למדה, בגלל שהיא הגיעה נשואה בגיל תיכון ואמרו לה, 'לא, מה פתאום תיכון, את כבר נשואה'", אומרת מורן. "וזה מקומם. כי לעולם לא אדע מה היה יכול לקרות איתה. אבא שלי עבד במפעל כל חייו ולא שמעתי אותו מתלונן בחיים, גם אמא. נגזר עליהם להיות בתוך קסטה של עובדים. הם לא חווים את זה ככה, אבל אתה אומר, כוס אמק, מה קורה פה? כל החיים אתה מרגיש מתוסכל, יושב על חבית חומר נפץ".
מבנה המשפחה הפטריאכלית נהרס. ההורים מדברים מרוקאית ביניהם, ואבא בעברית שבורה עם הילדים, "האבא, שהיה כזה חזק - אין אותו. הוא מתרסק, האמא הולכת לנקות, והילדים - לסמים. כשהייתי קטנה, היה לי אוסף מזרקים. כי זה מה שהיה מתחת לבית. כן, סמים מעידים על חולשה. אבל כזו שנובעת מנסיבות אחרות לגמרי ממה שאנשים חושבים".
מורן, ילדת הזקונים הלא מתוכננת כעדותה, גדלה בעצם די לבד. זו שמהר מאוד התבלטה כיוצאת דופן, שתגיע רחוק והחוצה. "מחוננת", קוראת ספרים מושבעת. "ולקרוא ספרים בחדר בבאר־שבע כל היום, זה מוזר. 'מה קורה איתך, נשמה?' את חננה.
מגיל הנעורים, דרך הצבא ולימודיה היא עוברת תהליך השתכנזות, כהגדרתה. כשלעצמה הייתה "דוסית פריקית, חצאית על ג'ינס, פריקית של אביב גפן. כן, 'ילדת אור הירח'. פדיחה. ואני מאלה שחיכו בשורה הראשונה!" היא צוחקת. "ועם השנים אתה והולך ונפרד מבית ההורים. זה נעשה מנוכר ומוזר ומאוד מבאס. עד שכבר לא חזרתי הביתה".
הבוקס שחטפה מהאשכנזים המעמדיים בציונות הדתית הגיע יחד עם אובדן האמונה, של מי שהייתה עד אז תלמידה מצוינת של אלוהים.
"בסוף התיכון משהו מתחיל לא להסתדר לי. לא יכול להיות שהוא בחר אותנו וכל השאר טועים. ואני לא מצליחה לקבל תשובות טובות. בעיקר בשיעורי הלכה. נניח, מלמדים אותי שבעיקרון אם יש חפץ על השולחן בשבת, להזיז אותו זה מוקצה. אז מה הפתרון? ככה (בהישענות אגבית עם היד), 'כלאחר יד', עם המרפק. כל הקומבינות וה'פרצות'. ככה? אז זהו, שלום, הייתי פה!
"ואז מתחיל תהליך ארוך החוצה, עוברת למכנסיים ולא חצאית, ופעם ראשונה לנסוע בשבת, פחד אלוהים. נוסעת באוטו ואשכרה בטוחה שאמות מתאונה או מדום לב", היא מספרת. "ומה עם בחורים? אה, זה אפשר קודם. מה, אתה לא מכיר את המשפט האלמותי אצלנו הדוסים? 'יותר קל להרים חצאית מלהוריד מכנסיים' (צוחקת). וזה לא שהייתי מהשרלילות בתיכון. ממש לא".
בצבא הגיעה לדובר צה"ל. "ושם אני מגלה את הבלוף מאחורי הדבר שנקרא 'דובר צה"ל'. תקופת האינתיפאדה השנייה. מפיצה את שקרי צה"ל לעולם. 'ילד פלסטיני מצא את מותו'. מצא! אתה מבין, הילד יצא לרחוב - ופשוט מצא אותו, את מותו", היא אומרת. בכל זאת הייתה גם שם חיילת מצטיינת. ומאז, לא בהחלטה מודעת, היא לא אדם פוליטי במובהק, נזהרת מלפתוח חדשות או לקרוא עיתונים.
את תל־אביב נטשה במהירות וטסה להודו לבד, חוטפת סטירה של געגועים וחוזרת לשכונה ד'. "עבודות שגמרו לי על החיים, חנות צילום, מוות. ומבררת מה אפשר ללמוד", היא מספרת. "אז הלכתי ועשיתי בדיקה כזו במדור לימודים באינטרנט, מה מעניין אותי. ומצאתי משהו מתאים: לא צריך פסיכומטרי, וזה גם בירושלים, שאני אוהבת - נשמע לי ממש קל. 'סם שפיגל'? יאללה, שיהיה. מגיעה לראיון ושואלים אותי איזה קולנוע אני אוהבת. 'רוצה להיות כנה איתכם. ראיתי 'מועדון קרב', 'טיטניק' ו'זוהר'. זה הכל'", היא צוחקת. "וזו האמת".
בסם שפיגל מצאה בית, היא אומרת. "למרות שהיה לי קשה. צריכה ללמוד תנ"ך חדש, שאני לא מכירה. אני באה מעולם של דת, לא הייתי במוזיאון בחיים, לא יודעת מה זה 'נקודת מגוז', כולם ראו סרטים ואני לא מכירה כלום. גודאר? טריפו? מי אלה? זה, והפער הכלכלי. אני מגיעה עם 50 שקל לכל השבוע — והחברים שלך הולכים לטיפול אצל פסיכולוג. וניסיתי להסתיר. הייתי מין 'נערת גאפ', תראה אותי בסם שפיגל עם שביל בצד והסריג — אני בקלות נראית מרעננה".
שם, היא מגלה, נחשפה גם לגזענות הבסיסית המוטמעת בחברה הישראלית. "מי שלא הכיר אותי לא חשד במרוקאיות שלי אף פעם. וככה שמעתי את דברי הגזענות הכי קשים שיש. ואז אתה מבין: זה הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו יודעים. יש ז'אנר שלם של אנשים שאומרים 'שטויות, לא נכון, היום כבר אין'. אבל בסוף, בביצים שלהם — הם יזלזלו למשל בבאבא סאלי.
"אז למה? למה אתה יכול לטייל למזרח, וללכת למנזר טיבטי ונורא להתפעם — ופה הבוז הבסיסי הזה? למה אף אחד לא יבוא וישאל אותי ברצינות, רגע, מה בעצם העניין של הבאבא סאלי? וזה לא ישתנה בקלות".
את שונאת אשכנזים?
"יש כעס, אבל בעיקר תסכול, על כך שכל מי שבא ממקום כמו שלי, יהיה לו הרבה יותר קשה וזה לא פייר. אז היום אנחנו בעידן פוסט־בכייני, 'יאללה, תתקדמי, לכולם היה קשה' — אבל מאוד כואב לי על מי שנשאר מאחור, בעיקר בפריפריה".
במהלך לימודיה התגייסה כל המשפחה כדי לסייע לה להשלים את המשימה. "וזה קורע אותך. אני יושבת בכיתה ומאוננת על החיים שלי, כותבת תסריטים - ואמא שלי פאקינג מנקה בתי אבות. אז מי אני בכלל? איך אני יכולה ככה? וכשאני מנסה לספר לאמא שלי מה אני עושה אז היא אומרת, 'זה מה, יונית לוי'? כאילו, מישהו שאני מכירה. לא. 'אז מה את עושה בעצם?' מה שאני מתעסקת בו - אלה ערכים מאוד שונים מהמקום שבאתי ממנו".
הסתירה הזו מלווה אותה עד עכשיו. "וברגעים הקשים אני אומרת, אלוהים, למה גילגלת אותי למקום הזה? מה היה לי רע להישאר בבאר־שבע, נשואה עם שלושה ילדים, מזכירה בקופת חולים? למה הבאת לי את הסקרנות הזו? האם המחיר הכבד שאני משלמת, על לא להיות בבית גידול הזה, שווה הכל?".
היא כמובן מודעת לעובדה ששכונה ד' שלה הופכת למין ליברפול של הטלוויזיה הישראלית החדשה, דרך בוגריה־נוטשיה המפורסמים. "בטח, אוהבת מאוד את 'מטומטמת' של בת חן סבג. ומאור זגורי? מה זה, סבתא שלו גרה כניסה לידי!" היא מספרת. "נפגשנו פעם ואז מאור נשאל, כמה זמן אנחנו מכירים. והוא ענה: 'או מהיום, או 30 שנה בערך'", היא צוחקת. "ונדמה לי שיש משהו, אצלו ואצל בת חן וגם אצלי, שאומר דברים ממקום של, בוא נסתלבט. משהו מאוד מרוקאי, אולי גם באר־שבעי. החיים קשים — אבל בוא נדבר עליהם, גם בסבבה".
* * *
איפרגן תיסרטה וביימה את הפרק השלישי ב"אכלו לי שתו לי — הדור הבא", המוקרנת עכשיו בערוץ 8, סדרתו של רון כחלילי, שבה מבליח גם גרניט, בפרק אחר, על אשכנזים. בפרק שלה היא בוחנת את הפלסטינים הצעירים, מנקודת מבט אוהבת ואישית לגמרי, אנשים שאותם היא מכירה, המביטים בהשתאות על התעוררות השיח העדתי בישראל.
מגיעה למשוררים פלסטינים צעירים בחיפה שלא אוכלים את הבלוף של "מזרחים רדיקלים אבל ציונים, שאומרים, 'הכל סוציו־אקונומי'. מרוב 'סוציו־אקונומי' לא רואים את הכיבוש. זה בעצם 'היי, זאת שלי' — רק במזרחית", היא צוחקת.
ובמרכז, פיראס חורי. זוכרים אותו? הזוכה הגדול ב'פרויקט Y', עד שהבין שהחיים זה לא ריאליטי, ופה זה פרויקט J, בצבע כחול־לבן־בלבד. שניהם הכירו בלימודי קולנוע. "והוא עשה הכל 'כמו שצריך', ערבי מחמד, גר פה ברוטשילד, עשה סרטים, קיבל כספים מקרנות, כאילו 'הכל בסדר' - ובעצם הכל לא בסדר. הוא קלט את המציאות פה, והבין שזה לא באמת. שהחברים שלו בקולנוע לא באמת יפסיקו ללכת למילואים ולצו 8. והם לא באמת מוכנים לשמוע על הנכבה. והצביעות הזו גמרה עליו. אז הוא חתך מהכל. וכמו שאני חזרתי הביתה למזרחיות, הוא חזר הביתה, לפלסטיניות. היום הוא גר בתוניס, נשוי. והוא לא משתף פעולה עם התקשורת ועם גורמים ישראליים. בטח עכשיו, כשהמדינה הולכת למקום עוד יותר חשוך וקיצוני".
ובכל זאת הסכים להשתתף בפרק שביימה, רק מתוקף הקשר האישי ביניהם. "לא כל כך זוגיות, אבל הייתה תקופה בירושלים שהסתובבנו והיינו ביחד", היא מספרת. "ובירושלים היו דברים קשים. נכנסים לבר ואני פוגשת חבר מהטיול בהודו. 'היי! מה העניינים מורן?' מה נשמע? תכיר, זה פיראס. והחבר מסתכל עליי במבט לא סבבה. ואחרי חמש דקות אומר לי בשקט, 'בואי שנייה: תגידי, את שפויה? את רצינית?!' בקטע של, אני מרביץ לו עכשיו.
"והיו עוד הרבה כאלה", היא מגלה. "אז בתוך הבועה זה נחמד, סם שפיגל, לראות סרטים בקולנוע 'סמדר', שותים, כיף. אבל היה ברור שמתחת לדבר הזה יש שנאה ובעיקר פחד, ויותר מצד יהודים. את משלנו, יושבת ושותה בירה עם ערבי? ואולי אפילו יוצאת איתו? את נורמלית?!
"וזה לא סתם שאני ופיראס התחברנו. אני הייתי בסם שפיגל ב'תקופה הלבנה' שלי, כאילו בארון. ואז מגיע אדם שעושה קולנוע, ואהלן אהלן, ואתה מבין את הכל יותר ברור, שיש משהו בתרבות, ומתחברים, וזה מרגיש הכי טבעי בעולם. רגע, זה לא יכול להיות — אבל אני מרגישה הרבה יותר קרובה אליו מהרבה אחרים. לכן הפרק שלי בסדרה עוסק בברית האפשרית, המזרחית־פלסטינית. וזו הפנטזיה. או הסיוט, תלוי את מי שואלים!"
"הברית המזרחית־פלסטינית". מושג, או אידיאל, שאיפרגן מאמינה בו לגמרי ומנסה לבחון אותו. "וכמו שפיראס אומר בפרק, מזרחים לא אחראים לכיבוש. גם אתם עבדים, אפילו אם אתם לא יודעים את זה", היא ממשיכה, "וכל מי שאשכנזי צריך לקחת אחריות. איך? אל תמשיך לאונן עליי. אל תמשיך לא להכיר בפליטים ולהגיד, 'יאללה נתקדם'. אל 'תכיר בנכבה' — תהיה מוכן גם לשלם מחיר. ואל תסתפק בלהגיד, 'אוי אוי אוי, זה מה־זה לא בסדר מה שעשו לכם'. תתחיל לוותר! אז למשל, קיבוץ יקר, קח את האדמות שלך ותן למועצה האזורית שלידך — ותפסיק לזיין לי את השכל. גם עם הפלסטינים, בדיוק כמו שהמזרחים אומרים: צדק חלוקתי".
"כל היחס האשכנזי כלפי הפלסטיני ממגיע ממקום סופר־פטרוני. אהוד ברק דוחף מעבר לדלת את ערפאת - איך אתה מצפה מאנשים שמגיעים ממקומות כל כך רחוקים ברמה התרבותית, שיצליחו לנהל איזשהו מו"מ? אז אולי מי שצריך לנהל את הסיפור הם אנשים שמגיעים ממקום דומה? יש בזה פוטנציאל למשהו אדיר".
לפני חודשיים היגרה לתל־אביב, בלית ברירה, עם הבן ליאו. "ונלחמתי בכל כוחי, להישאר 'הירושלמית האחרונה'. אבל פרקטית, בטח במקצוע שלי, זה פשוט לא אפשרי. בינתיים כבר מצאה לה בר קבוע, 'נילוס', שאותו מנהלת החברה הטובה מורן, זו מלמעלה, שהבטיחה לה שמש וצדקה. עדיין מחפשת אוכל על פתיליות, אפילו שיפודייה הגונה. ומסעדות השלושה כוכבים של מישלן — זה יישאר לתקופת החיים עם אסף.
"ולא, לא הפכתי לפנויה המבוקשת בעיר", היא צוחקת. "אני לא מבוקשת, בכלל. רוב הזמן אני אמא, עם הילד בבית, מתפקסת בלגדל את ליאו ולעשות סרטים, כי אני בעצם עדיין רק בתחילת הדרך, סטודנטית מבטיחה. אז מי מבוקשת?" מחייכת. "אבל אולי עכשיו, אחרי הכתבה. בוא נראה מה יהיה בחורף".
